יצחק שיחור (שווארץ)
דפים אלה הנם פרקי זיכרונות אישיים מימי השואה, שנמסרו על ידי לפני כמה שנים לוועדה היהודית בלודז', ופורסמו על ידה בחלקם בקובץ הפולני: Akcie i Wysiedlenie
אין אלה קורות חיי בלבד באותן השנים, אלא קורות חייה של הקהילה כולה, של הורי, אחיותי, ושל חברי וידידי, ויהיו נא דפים אלה ציון צנוע לזכרם.
עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לרוסיה ב-22 ביוני 1944, לא היינו אנחנו, ילדי בוצ'אץ', טירונים בעניני מלחמה, היה לנו כבר נסיון-מה בהפצצות, בפאניקה, בישיבה במקלטים וכו'. אם כי הכיבוש הרוסי בשנת 1939 עבר כמעט ללא מלחמה, הרי ההתנגדות המועטה של הלאומנים הפולנים בעיר לכניסת החיילות הרוסים, ההפצצות המעטות והיריות נראו בעינינו כדבר של ממש.
נער רך בן 12 הייתי כשפרצה המלחמה ב-1941, אולם ער מאד הייתי ותפסתי בחוש את רצינות השעה ועקבתי היטב אחר התפתחות המאורעות. אכזריות הגרמנים ויחסם ליהודים היו מן המפורסמות, ורבים מאד היהודים, שניסו לסגת עם הצבא האדום לפנים רוסיה, אולם רק מעטים הצליחו בכך. הרוסים, שנסיגתם הייתה מאד מבוהלת לא היו מעוניינים בנסיגת האוכלוסיה, ולקחו אתם את אלה בלבד, שמילאו תפקידים רשמיים בשעת הכיבוש הסוביטי בעיר - את רוב יהודי בוצ'אץ' הנסוגים תפסו הגרמנים בדרך, וחלק גדול מהם חזר העירה כעבור ימים או שבועות מספר.
תקופת הכיבוש הגרמני הראשונה הייתה קלה באופן יחסי למה שבא אחר כך. הרדיפות נגד היהודים התבטאו בעיקר בחטיפה לעבודות שונות, בנשיאת הטלאי עם מגן-דוד על השרוול, בסימון כל הבתים שבהם גרו היהודים, במסירת מקלטי רדיו ואחר כך גם בגדי פרווה וכמובן בהריסת כל מקורות הפרנסה ובהטלת מסים עצומים, "קונטריבוציות" בלע"ז, על הקהילה, שבראשה הועמד ה"יודנראט".
בימים הראשונים לכיבוש היו הגרמנים והמיליציה האוקראינית חוטפים יהודים לעבודה מכל הבא בידם: זקנים, חולים, נשים הרות וכו', הסדר ה"יורנראט" עם השלטונות הגרמניים ביחס להספקת העובדים נראה הרבה יותר נוח, מאחר שנקבע תור מסויים, נוצרה מעין "לשכח עבודה", שאליה היו מופנות דרישות הגרמנים לפועלים, וזו מצדה היתה משתדלת לספק את כמות העובדים הנדרשת. תפקיד ה"יודנראט" היה לתווך בין האוכלוסיה היהודית והשלטונות הגרמניים, לדאוג עד כמה שאפשר למעט את רוע הגזירה ולהשתדל שנטל הקרבנות (קונטריבוציות ועוד) יתחלק שווה בשווה, אין לי כל ספק, שזו היתה מגמת אנשי המועצה והם האמינו באמת שיעלה בידם להקל על היהודים ולפעול לטובתם. הם לא ראו, בהתחלת לפחות, שבסופו של דבר הם ייהפכו למכשיר בידי הגיסטאפו ויהיו נאלצים לשתף פעולה ולבצע את כל פקודות השלטונות.
בראש ה"יודנראט" עמד בתקופה הראשונה מנדל רייך, מי שהיה ראש ועד הקהילה לפני המלחמה. אתו פעלו ברוך קרמר (היה ראש ה"יודנראט" אחריו), ד"ר זייפר, ד"ר הכט (היה ביודנראט תקופה קצרה בלבד) ועוד. בס"ה, דומני, 12 איש.
הרבה הישגים וזכויות יש לזקוף לזכותו של ה"יודנראט" בתקופת הכיבוש הראשונה, ובייחוד בסידור העזרה ההדדית. בקיץ 1941 הוצפה בוצ'אץ' אלפי יהודים מגורשים מרוסיה-פודקארפאצקה. רובם עניים מרודים, בעלי משפחות גדולות ומטופלים בילדים, אדוקים מאד בדת, שגם אצלנו נראו קצה יוצאי דופן. כחודשיים התגוררו פליטים אלה ברובם בבתי המדרש ובתי הכנסת השונים בעיר ומיעוטם בבתים פרטיים. יש לציין את העזרה הרבה שתושבי העיר, באמצעות היודנראט הגישו לפליטים. כעבור זמן מה גורשו האומללים האלה למקום בלתי ידוע, יש אומרים לטרנסדניסטריה.
היודנראט אירגן מטבח לעניים. דאג לשיכונם של הפליטים, שהגיעו לבוצ'אץ' בתקופה קצת יותר מאוחרת מהעיירות מונאסטז'יסקה, פוטוק זלוטי, יאזלובצה ועוד, כאשר אלה הוכרזו כ"יודנריין". אולם על אף עובדות אלה, וגם בעצם העובדה והשיתוף הפעולה של היודנראט הבוצ'אצ'י היה הרבה יותר מסתייג בשיתוף-הפעולה מאשר הרבה "יודנראטים" אחרים, מוטב לעבור עליו בשתיקה, בייחוד בתקופה שיושב ראש שלו שימש ברוך קרמר. וכן מעדיף אני שלא להזכיר את חרפת פעולותיה של ה"אורדנונגדינסט", שבשיא ניוונה ושפלותה עמד בראשה משה אלברכט,
התקנות והגזירות השונות יצאו דחופות ומבוהלות, שכל אחת הייתה חמורה ואכזרית מחברתה. באחר מימי הסתיו של 1941, יצאה פקודה, שעל כל הגברים בגיל 18-50 להתייצב לרישום ("רגיסטרציה") במגרש העירוני, המכונה "חזיר-פלאץ". כל מי שלא ייענה לפקודה ולא יופיע, צפוי לו עונש מות. פשטה שמועה, שעומדים להעביר את המתייצבים למחנות עבודה ועל אף האזהרה החמורה, נמלטו רבים ליערות ולכפרים ולא התייצבו לרישום. וכאן בא לידי ביטויו המובהק ביותר התיכנון הפסיכולוגי של הנאצים עורכי תכניות ההשמדה. אלה שהופיעו להתייצבות נרשמו כולם, וכעבור שעות מספר חזרו הביתה ואלו הנמלטים היו במשך זמן מה בצל העונש האיום הצפוי להם. כעכור שבועות מסטר נצטוו שוב כל הגברים בגיל 18-50 להתייצב בשעה מסויימת באותו מגרש לרישום נוסף. ואמנם הפעם התייצבו רובם ככולם, בהסתמכם על ניסיון ההתייצבות הראשונה. למעלה מ-350 גברים, מיטב הנוער והאינטליגנציה העובדת, התאספו על המגרש. אך לפתע הקיפו את המגרש מכל עבריו יחידות הס.ס. והמיליציה הגרמנית ובעיר הוכרז עוצר אין יוצא ואין בא.
היו שאמרו שראו איך מובילים את האנשים קבוצות קבוצות לכיוון ה"פדור" ואמנם כעבור שעות מספר נשמעו יריות מכיוון זה, אולם איש לא הצליח לגלות מה באמת קרה לאנשים. האם נורו על ה"פדור" או הועברו למחנות ריכוז שונים. שלא כיתר האקציות שנעשו מדי פעם לפעם גלויות יותר לעין, נשארה פרשה זו לוטה בערפל, וחושבני, שעד היום הזה אין לדעת בדיוק מה היה גורל האומללים. וכך במשך יום אחד שוכלו מאות הורים, התייתמו מאות ילדים, נתאלמנו מאות נשים וכמעט שלא היה בית שלא היה שם שכול. אין לתאר את האבל הכבד שירד על היהודים. ה"יודנראט" ניסה לשלוח "שליחים" גויים להביא איזה ידיעות על גורל האנשים, בא במגע עם השלטונות לשם כך, אולם ללא תוצאות. שמועה רדפה שמועה. לפי אחת מהן הוצאו האנשים להורג על ה"פדור", אולם שמועה זו לא יכלה להתקבל על הדעת, עם כל הניסיונות המרים, שהתנסינו במשך חדשי הכיבוש הגרמני הראשונים, ועל אף שמועות הזוועה שהגיעו אלינו על מעשי הנאצים במקומות אחרים, לא יכול היה איש להעלות על הדעת, שייתכן באמצע היום, לאור השמש, להוציא להורג כמה מאות אנשים. למחרת היום חמקתי אני עם עוד כמה ילדים מהבית, עלינו על ה.פדור" ושם קוינו למצוא מי את אביו, מי את אחיו ומי בן משפחה אחר. ניסיון זה כמעט שעלה לנו בחיינו כאשר התקרבנו ליער, הגיח פתאום מאחורי אחד העצים, שוטר אוקראיני מזוין ושאל אותנו למטרת הסתובבנו ביער. ענינו לו, כי אנו מחפשים את בני משפחותינו שנלקחו מאתנו לפני יום. השוטר חייך "והבטיח" להביאנו לשם. מי יודע איך העניין היה מסתיים, לולא היה מופיע פתאום שומר היער ומבקש מהשוטר להניחנו ללכת הביתה. מובן, שבבית לא סיפרתי על ההרפתקא ביער.
שמועה אחרת אמרה, שהעבירו את האנשים למחנה "בורקי וילקי" ולמחנות עבודה אחרים. ואמנם פעם סיפר גוי שפגש אחד מהם בשם זיידמן, במחנה "יאנובסקי" בלבוב והדבר הפיח תקווה חדשה בלב המשפחות האומללות. אולם ספק רב אם האנשים נשלחו לאיזה מחנה. מחנה "בורקי" היה מחנה פתוח פחות או יותר. אפשר היה לשלוח לעצורים הנמצאים שם חבילות ומכתבים וגם ממחנה שברח' ."יאנובסקי" היו איך-שהוא מסתננות ידיעות. חוסר הודאות ביחס לגורל קרבנות ה"רגיסטרציה" הפיחה פעם בפעם תקווה חדשה, אולם לא היה להן על מה שתסמוך.
גזרות מגזרות שונות, רדיפות וחטיפות למחנות עבודה, רעב ומחלות עברו עלינו בסתיו ובחורף של שנת 1941, ואילו בקיץ 1942 התבשרנו על צורת רדיפות חדשה, הגרועה ממה ששמענו עד כה, והמכונה בשם צנוע למדי "אקציה". ביום שנקבע ל"אקציה" היו כנופיות ס.ס., גיסטאפו ושוטרים אוקראיניים מקיפים את העיר וסוגרים את כל מבואותיה, פושטים בבתים, מחפשים במרתפים, בעליות הגג, בצינורות הביוב וכו', ומוציאים את כל היהודים. לרוב נמשכה האקציה 48-24 שעות ומי שהצליח למלט את נפשו למשך שעות אלה, במחבוא, ביער, בשדה או בכפר הסמוך, ניתנו לו חייו במתנה עד ה"אקציה" הבאה, וחוזר חלילה. "פעולות הרצח" הוצאו לפועל בדייקנות גרמנית טיפוסית, שהיו מתוכננות לפי מיטב המסורת הפרוסית. ההשמדה לא הייתה בבת אחת, אלא שלבים שלבים, שלב אחד אכזרי מקודמו.
אין בדעתי לנגוע הפעם בסיבות לאי-התקוממות ואי-הנפת דגל המרד של יהדות פולין. אולם לדעתי אחת הסיבות החשובות ביותר לכך נעוצה בעובדה, שהחיסול נעשה שלבים שלבים. אלה שנשארו בחיים אחרי ההכרזה על הפסקת ה"אקציה" היו בטוחים בחייהם, פחות או יותר חדשים מספר (בתקופה שבין יולי 1942 אפריל 1943 התקיימו האקציות במחזור של 4-3 חדשים), ויהודים שהנם אופטימיים מטבעם האמינו, שאולי עדיהם הרעה לא תגיע. הם שעשעו את נפשם בתקוות, שהנה יחזור הצבא הרוסי, והחזית הגרמנית תתמוטט וליהודים תהיו אורה ושמחה. פעם בפעם פשטה שמועה, כי אמריקה התרתה בגרמניה, שלא תיגע לרעה ביהודים, שהייתה, כמובן, ללא יסוד. השמועות, האמונה בישועה קרובה והתקוות הנפרצת, היו סם-חיים לאנשים והם נאחזו בהן כטובע הנאחז בקש. גם אנשים פקחים ומשכילים, בקיאים בהוויות עולם, נתפסו לשמועות שווא והאמינו בהן. הנוצרים עשו ללעג את תקוות היהודים ובעיתון מקומי פורסם מאמר בכותרת “Zydzi mowia: s'wet zajn gut” (יהודים אומרים שיהיה טוב), ובו לעג. על האופטימיזם של היהודים.
במשך החדשים מאי, יוני, יולי 1942 נעשו פעולות הרצח בערים ובעיירות שבסביבה, אולם על בוצ'אץ' פסחו אותה שעה משום מה. כל פעם פשטה שמועה, כי "אקציה" מתקרבת, כי ה"אקציה" תהיה מחר, בעוד שבוע, או שבכלל לא תהיינה עוד "אקציות". ובינתיים אנשים לא לנו במשך שבועות רצופים בבית. היה מי שהתאכסן אצל איכר בכפר סמוך, מי שלן ביער ומי בשדה הפתוח. סיוט ה"אקציה" רדף אחרינו חדשים, וכשזו לא באה, רפה במקצת המתח.
באחד מימי ספטמבר 1942, דומני, שזה היה בבוקרה של שבת, הקיפו יחידות גדולות של חיילים גרמנים ומיליציה אוקראינית את העיר ופשטו בבתים לחפש את היהודים. רוב האנשים הספיקו איכשהו להסתתר בבונקרים שהוכנו בעוד מועד. הורי, אחיותיי ואנכי היינו אותה שעה בבונקר ברח' גימנזיאלנה, בביתו של ז'לאזניק, החיפוש שנערך בבית זה היה מדוקדק מאד. כמה פעמים באו בזו אחר זו חוליות הקלגסים הגרמניים והאוקראיניים. פתחו את הרצפות, הרסו חלקי קירות, חפרו בחצר, אולם את הבונקר לא מצאו. הממונה על ה"אקציה" היה קריגר, מפקד הגיסטאפו בסטניסלבוב.
במשך היום נתפסו למעלה מ-1,600 איש, גברים, נשים וטף והובאו למגרש ה"חזיר-פלאץ" ומשם הועברו במכוניות לתחנת הרכבת. רבים ניסו לברוח בדרך, וקרוב ל-200 איש נורו בבתים וברחובות. הרכבת הובילה אח האנשים למחנה בלז'ץ שליד לבוב, עשרות רבות היו בקרון סגור ללא אויר. הגברים היו נוהגים לשאת אתם כלי פריצה קטנים (משור, צבת ועוד) על כל צרה שלא תבוא, ובעזרת אלה הצליחו רבים לפרוץ את הקרונות ולקפוץ מהרכבת. המסע היה מלווה שמירה חזקה מאד ורבים מן המנסים לקפוץ נורו ע"י הגרמנים. חלק נהרג ע"י קפיצה בלתי נכונה, חלק נדרס ע"י גלגלי הרכבת. סופר, שלאחר כל "טרנספורט" היו מונחים לאורך המסילה, שהובילה לבלז'ץ, עשרות רבות של הרוגים ופצועים, שהיו פזורים בסביבה, אולם במשך הזמן התחילו להגיע שמועות שונות על הנעשה במחנה זה, סופר, שהבאים למחנה נדרשים להתפשט ומכניסים אותם למקלחת, כביכול, שאינה אלא תא-גז מוסווה. כן סיפרו, שבבלז'ץ עושים הנאצים סבון מגופות היהודים. רוב היהודים, אף על פי שהיו מלומדי ניסיון, סירבו להאמין, שעד כדי כך הגיעו הנאצים בטירופם השטני.
באותו יום שהתקיימה פעולת-הרצח בבוצ'אץ', התקיימו פעולות דומות בכל המחוז, ואלה מהיהודים שנשארו בחיים מהאיזור כולו. גורשו כולם לבוצ'אץ'. הגיעו יהודים ממונסטז'יסקה, יאזלובצה, פוטוק זלוטי ויתר עיירות הסביבה והאוכלוסייה היהודית בעיר הגיעה למעלה מרבבה. יהודים שבורים ורצוצים, אלמנות, יתומים, אנשים ללא כל משענת כלכלית, הציפו באלפיהם את העיר. היה מי שהשיגה ידו לשכור חדר, מי שמצא מקלט אצל משפחתו, ואילו הרוב המכריע של האנשים הצטופפו בחדרים צרים ואפלים, לפעמים 10 נפשות ויותר בחדר. אין פלא, שבתנאים אלה פרצה מגפת טיפוס, שהייתה אוכלת מדי יום ביומו כ-20-15 נפש. כמעט שלא היה בית אשר לא היה בו חולה טיפוס, והמחלה הייתה מתפשטת ומדביקה את יתר בני הבית. כתוצאה מהמגפה הקפידו השלטונות עוד יותר, שלא יהיה מגע בין היהודים והנוצרים, והמצב הכלכלי הלך והחמיר, ובין האוכלוסייה היהודית פרץ רעב חמור. נוצר מעין מעגל קסמים. הרעב סייע להתפשטות המגפה ואילו המגפה הידקה עוד יותר את חגורת החנק סביב האוכלוסייה היהודית והביאה לידי רעב, וחוזר חלילה. המחלה לא פסחה גם עלי ובאחר מימי דצמבר 1942 חזרתי משיעור אצל ה"פינסקר", - שעוד אייחד עליו את הדיבור - וקדחתי כולי מחום. תוך כמה ימים התברר, שאמנם חולה טיפוס אני. אמי יצאה לבית מרקחת לקנות תרופה בשבילי, ולרוע המזל היו אותה שעה "חטיפות רחוב" וגם היא הייתה בין הנחטפים. איש לא ידע מה נעשה עם החטופים ולאן מעבירים אותם, אולם ברור היה, שהסיכויים, שהם יוחזרו לבתיהם, קלושים היו ביותר, שכבתי באותם הימים ב-40 מעלות חום. ללא תקווה רבה להתגבר על המחלה, ולבי התפלץ בקרבי מגעגועים לאמי. אמי, שנפשי הייתה כה קשורה בנפשה ואשר הייתה יקרה לי מכל, נלקחה פתאום ממני. צערי גדל עוד יותר בידעי, שלמעני סיכנה נפשה ובגללי נפלה קרבן לחיות הטרף. אותו יום נחטפו כמה מאות איש והועברו לצ'ורטקוב. שם הושבו בבית כלא. במשך שבועיים ישבו האנשים כלואים, ורק פעם במשך 48 שעות ניתנה להם פרוסת לחם וקצת מים לשתיה. הרבה אנשים מתו ברעב ובצמא. אמי הייתה בין המאושרים, שדרך האשנב הפתוח יכלו להשיג קצת שלג ולשבור את צימאונם. ב-4 בינואר 1943 הוכנסו האנשים למכוניות משא, שהסיעום בכיוון ההר, שם היו מוציאים להורג את הקרבנות. אך הנה קרה דבר, אשר לא ייאמן. עקב סופות השלג הקשות הייתה הדרך משובשת והמכוניות לא יכלו לעלות על ההר. חצי יום ניסו הגרמנים להעלות את המכוניות, אולם לשווא. לבסוף שיחררו את האנשים והרשו להם לחזור לבתיהם. בין המאושרים, שחזרו הביתה, הייתה גם אמי. אין לתאר את אושרנו אותו לילה כשראינוה בחזרה, לאחר שכמעט התייאשנו מכל תקווה. אותו לילה שכבתי קודח בחום גבוה, ודומני שהכרתי הייתה מעורפלת במקצה. אולם רק פתחה אמי את הדלת, אורו עיני. במשך שעות ישבה היא ליד מיטתי כשאני מסתכל עליה ואיני יכול לשבוע ממראה עיני. כמה אצילות, אהבה ופיקחות נשקפו מחוך עיניה, כמה יפה ורעננה נראית הייתה למרות כל מה שעבר עליה בשבועות אלה. הנאצים בנסותם להחליש את עירנות קרבנותיהם בדרכים שונות, ניצלו את המקרה הנ"ל להוכיח, כי יותר לא יהיו "אקציות", וכי מעתה אין ליהודים לחשוש לחייהם. בעיר פשטו שמועות, כי פקודה יצאה מאת השלטונות הראשיים, בעקבות אינטרוונציה אמריקנית (משום מה האמינו היהודים, כי אמריקה אינה שוקטת ועושה מאמצים רבים להצלת היהודים), כי מכאן ואילך לא תהיינה עוד "אקציות" וכי תנאי החיים של האוכלוסייה היהודית יחזרו למסלולם הרגיל. וייתכן אמנם, כי הורגשו הקלות מצד השלטונות שביססו במידת מה את ההנחה הזאת. אולם לא הרבה זמן ניתן ליהודים לשעשע עצמם באשליות שווא.
ובינתיים השתוללה מגפת הטיפוס בכל עוזה. לפי השמועות, פנו שני הרופאים האוקראיניים, האמרסקי ובאנאך, לשלטונות הנאצים בטענה, שהצפיפות בשכונות היהודים היא ללא נשוא; מגפת הטיפוס מתפשטת ואם לא ישימו קץ לדבר, עלולה המגפה להתפשט גם למשכנות הנוצרים. באחד הלילות, בראשית פברואר 1943, לאחר חצות, דפקה על דלתנו בחורה יהודיה, חברתה של אחותי, ומספרת, כי בעיר ישנן שמועות, כאילו למחרת עומדת להתקיים "אקציה". שוטר אוקראיני מסר על כך לסנדלר Duhl. החלה פאניקה גדולה. ליערות ושדות אי אפשר היה לברוח מאחר שהימים ימי חורף והעקבות בשלג עשויים לבגוד בנמלטים. רוב האנשים התבצרו איפוא בבונקרים, שהוכנו מבעוד זמן. מקובל היה לקרוא לכל מחבוא בונקר, אולם מעטים היו המחבואים, שהיו בבחינת בונקרים ממש. לרוב היו הם עשויים בתוך מרתפים, עליות גג וכו' מוסווים יפה כמיטב כוח-ההמצאה היהודי. לשם בניית בונקר תת-קרקעי, היה צורך להתגבר על הרבה קשיים. ראשית אסור היה, שידעו על כך אנשים בלתי מהימנים. יש שהנאצים היו מענים אחד מקרבנותיהם, שיגלה את מקום המחבוא של יתר היהודים בבית, או היו מבטיחים לשחרר נתפס אשר יגלה מקום מחבוא. ורבים אמנם לא עמדו בניסיון. זכור בייחוד לשמצה מקרהו של נ, ל., בעל מחסן הנפט ברח' פודהאיצקה. תמורת הבטחת הנאצים, כי חייו ינחנו לו במתנה, גרם לגילוי בונקר עם עשרות אנשים, ובתוכם קרובי משפחתו. אחד האנשים, שהיה באותו בונקר, התנפל על לנדס בגרזן. הנאצים הרשו לאומללים להיפרע מהבוגד ואלה הרגוהו במקום.
אולם הקושי העיקרי בבניית בונקר הייתה הבעיה: לאן להוציא את האדמה החפורה (המיליציה האוקראינית עקבה בעירנות אחרי הנעשה בבתי היהודים) ואספקת האוויר, איך שהוא התגברו גם על קשיים אלה, ובבתים רבים נבנו בונקרים אשר יכלו לעמוד בפני החיפושים המדוקדקים ביותר. כושר אמצאה רב, עבודת נמלים וכספים מרובים הושקעו בבניינם. בזמן ה"אקציה" השנייה גרנו בבית אשר ברח' קושצ'ילנה, בפאסאז' הארוך, שנמצא בו בית קפה. בבית זה גרנו אנחנו, משפחת קופלר (המורה לעברית), משפחת דרטלר, משפחת ביק והרב מפינסק. המחבוא שבתוך המרתף היה שטחי למדי, אולם מוסווה היטב, וברגע שהגיעתנו השמועה על ה"אקציה", ירדו כל דרי הבית אל המחבוא, למעלה מ24- שעות בילינו במחבוא איום זה, כשכל רגע נמשך בעינינו כנצח. כל פעם שמענו את צעדי מגפיהם הכבדים של הרוצחים הגרמניים והאוקראיניים, "ההופכים" את הבית כדי למצוא את המחבוא. כן שמענו את צעדי שכנינו הנוצרים, שבאו לבוז בז. ל"שבחם" יצוין, כי הם היו בררנים למדי ולא לקחו מכל הבא ליד. זכורני, במשך כל אותן השעות ישב חיים קופלר, שהיה גם מורי לעברית ואדם שהערצתיו מאד, ורשם רשימות. הוא סיפר לי, כי הוא רושם את קורותיה האחרונים של האוכלוסייה היהודית בעיר, כי גם אם אנחנו לא נהיה עוד בחיים, העולם חייב לדעת את מעשי הרצח האכזריים של הנאצים. ובבוא היום ינקום העולם את נקמתנו.
כמה תמימה נראית היום אותה אמונה, שהאמינו הנדונים למות כי עמי העולם ינקמו את הדם היהודי השפוך, לאחר הניצחון על הנאצים. כשם שרוב היהודים היו בטוחים בניצחון של הרוסים ושל המערב על היטלר, כך היו בטוחים בנקמה שינקמו המנצחים בנאצים. זכורני, שיחה בין אבי ז"ל לבין שכננו ארתור ביק. ביק טען, ספק בצחוק ספק ברצינות, כי לפחות דבר אחד מובטח לנו : תזמורת צבאית וזרי פרחים מדי שנה בשנה ביום הזיכרון כשיחזרו הרוסים, על זה ענה לו אבי, כי הוא משלה את עצמו, וכי לדעתו יהיו הרוסים בסתר לבם מרוצים ממעשה ההשמדה של היטלר, וכי על כל פנים אין להניח, שהם יתאבלו מרה על המעשה. לצערנו, היה הצדק עם אבי.
כ-1600 איש נפלו קרבן ב"פעולת הרצח" השנייה. רובם הוצאו ממחבואיהם, או נתפסו מחוץ לעיר, בנסותם לברוח מהעיר, אשר טבעת החנק הושמה עליה, ולשהות בכפרים הסמוכים עד יעבור זעם. את האנשים העבירו בקבוצות בנות 50 לתחנה הרכבת, הטעינום בקרונות משא והעבירום לבלז'ץ. את החולים, הזקנים ואלה שניסו לברוח בדרך לתחנת הרכבת, הרגו הרוצחים במקום. למחרת ה"אקציה" היו רחובות העיר זרועים הרוגים, הנאצים ירו ביהודים בכדורי דום-דום וכתוצאה מכך נשחתו פני הקרבנות עד שלרוב אי אפשר היה להכירם. איסוף החללים ברחובות וקבורתם הוטלו על ה"יודנראט". בכל זאת עלה בידי רבים שנתפסו לברוח. כמה מהם הצליחו לשחד את השוטר האוקראיני, וזה העלים עין מבריחתם. אולם החלק הגדול יותר של החוזרים היה מאלה שקפצו מהרכבת שהובילה אותם לבלז'ץ.
כשאני בוחן היום את מחשבת היהודים בימים ההם, נדמה לי כי שני הלכי-רוח השתררו על הרחוב היהודי. מצד אחד הלך-הרוח הפאטאליסטי, האנשים מסרו עצמם בידי הגורל ו"מה שיהיה על כל ישראל יהיה עם ר' ישראל" ; אך מאידך הייתה הרגשה לחלק גדול מהאוכלוסיה, שעדיהם ההשמדה לא תגיע. האחד קיווה כי בעזרת אלוהים או כעזרת "נס" יזכה לחיות עד הניצחון ולחזות בנקמת הצורר. חלק זה של האוכלוסייה הרגיש, כי במרוצת הזמן תהיה ידו על העליונה, והבעיה העיקרית היא איך להחזיק מעמד בכל המסיבות ובכל התנאים. אלה, חיו באשליה, כי מי שיצליח להחזיק מעמד ב"אקציה" הזאת, מובטחים לו החיים לחדשים נוספים. (ובינתיים. תבוא הישועה. והיו שקיוו כי המלחמה תסתיים, או שהנאצים ייאלצו להפסיק את מעשי הרצח שלהם, עקב לחץ דעת הקהל בעולם. על טרבלינקה ואושווינצים לא שמעו בבוצ'אץ' מאומה, וביחס למחנה בלז'ץ נטו רבים להאמין (על כל פנים בתקופה הראשונה), שאין זה מחנה השמדה, אלא מחנה-עבודה בלבד.
הנאצים, כדי להקל על עצמם את המלאכה, היו מעוניינים שהיהודים יחיו באשליה כזאת, ולכך היה מכוון כל התיכנון שלהם. הם עצמם היו מפריחים שמועות טובות וחילקו את האוכלוסיה היהודית לנושאי תעודות "טובות" (פועלים במקצועות שונים, מומחים), המחסנות בפני ה"אקציות", ולנושאי תעודות רגילות. זאת הייתה תכליתן של ההפסקות בין פעולת רצח אחת לשנייה, שלעתים נמשכה כמה חדשים ולעתים חודש. והחיים דרשו את שלהם, ובין "אקציה" אחת לשנייה ניסו יהודי בוצ'אץ' להסתדר ככל האפשר. הם אהבו ושנאו קנאו והתחרו, חפשו מקורות מחיה וכו', וכן הורגשה מאד טינא מצד העניים כלפי העשירים. כי העניים היו המועמדים הראשונים להשמדה (בעיקר עקב חוסר אפשרותם לבנות להם מקלטים טובים) ובהם פגעו ביותר הרעב והמגפות.
הורגשה גם ירידה מוסרית בין חלק גדול מהנוער והסיסמה הנפוצה ביותר הייתה : "'Tak Fedor i tak Fedor מילולית "כאן הפדור ושם הפדור". הפרנסה לא היתה מצויה. היהודים קיימו את הכלל "לכו והתפרנסו זה מזה", וכמובן סחרו גם עם הגויים, אולם מדי פעם בפעם נגזרו גזירות שונות למנוע כל מגע בין אלה לאלה.
השיטה המקובלת ביותר במסחר עם הגויים היתה שיטת ה"חליפין", או כמו שקראו לזה אז "מיניילו'. בשוק זה לא היו משתמשים במטבע, אלא שילמו בבגדים, רהיטים או בדברי ערך, תמורת מצרכי מזון. תמורת פרווה, לדוגמה, אפשר היה לקבל כך וכך תפוחי אדמה, תמורת שעון זהב, כך וכך קמח וכו' המחירים בשוק "החליפין", היו כמובן, תלויים בעונה וניתנו לשינויים.
גם השטח התרבותי לא הוזנח לגמרי. כל מי שהיתה לו אפשרות. דאג לחינוך ילדיו. אינני זוכר ע"י מי ואיך חונכו אלפי הילדים בעיר בתקופת הכיבוש הראשונה. אולם אם לדון לפי עצמי, חושבני, שגם בשטח זה נעשה לא מעט. אבי ז"ל שקד מאד על חינוכי ועל חינוך שתי אחיותי, אם משום שהרגיש שהזמן שנותר לנו לקנות השכלה ודעת הוא מועט מאד, ואם משום שרצה להוציאנו מהאווירה של נגישות ועלבונות לאוירה של תורה ולימודים. רק 5 כיתות עממיות הספקתי לסיים עד פלישת הנאצים, מתוכן 3 כיתות בבית ספר פולני עד 1939, שנה אידישאית (1940--1939) ושנה רוסית (1941-1940). כידוע, עם כניסת הרוסים לאוקראינה המערבית ב-1939, ייסדה הממשלה בריכוזי היהודים בתי ספר אידישאיים בהתאם לעקרון האוטונומיה התרבותית והלשונית של כל עם ועם במסגרת ברית המועצות. סידור זה בוטל ב-1940, ודומני, שאיש לא הצטער על כך. בית-ספר אידישאי זה יצר הרבה בעיות. ראשית, לא היו כוחות הוראה מעולים (מנהל בית-הספר היה אוקראיני בשם לוציוב), לא היו ספרי לימוד ברוב המקצועות, לא היתה תכנית מרכזית, והתוצאה היתה: רמת הלימודים נמוכה מאד. אולם עיקר הבעיה היתה בכך, שכיתות ההמשך היו כולן אוקראיניות או רוסיות, והעברת ילדים מבית-ספר אידישאי לכיתות המשך רוסיות או אוקראיניות, עלולות היו ליצור קשיים גם לכיתה וגם לתלמיד. ברור, כי 5 שנות לימוד מקוטעות כאלה, לא יכלו לתת אפילו מה שלומד ילד ב-5 שנות לימודים רצופות בבית-ספר אחד ובשפה אחת. אבי לימדני חשבון, קריאה וכתיבה, ואילו עברית ודקדוק עברי למדתי אצל המורה חיים קופלר, שגר בשכנותנו, ותנ"ך ותלמוד אצל ה"פינסקר".
ה"פינסקר", או בשמו המלא ר' יוסף הלוי איש הורביץ, היה עד המהפכה הרוסית, רב בפינסק. עם פרוץ המהפכה ברח גם הוא לפולין, כמו הרבה מ"כלי קודש" אחרים. אשתו ושתי בנותיו נשארו ברוסיה והרב לא ידע עליהן מאומה במשך כל השנים. ה"פינסקר", כפי שהיה ידוע ברבים, היה גאון בתורה, חריף ובקי, מחדש חידושי תורה וציוני נלהב (איש המזרחי, דומני). איני יודע מה היה עושה הרב בשנים 1940-1919, אם כי, היה מספר לי על כך הרבה, אולם דומני, שהיה נוסע מעיר לעיר ומעיירה לעיירה בפולין, בתור מגיד, דורש ומטיף לשיבה לא"י. הופעתו אמרה כבוד. זקן לבן ירד על פי מידותיו ודבריו היו חוצבים להבות אש, פקחים ושנונים ומתובלים בהומור דק וחריף. עד היום זכורים לי כמה מנאומיו של ה"פינסקר", שהיה קורא באזני בערבים, והם עשו עלי רושם חזק מאד, ב-1940 התיישב הרב משום-מה בבוצ'אץ' ישיבת קבע. כאן אסף קבוצת תלמידים והרביץ תורה. עם פלישת הנאצים ומחמת חוסר אפשרות לבקר בבית-ספר, עמד אבי על כך, שגם אני אלמד אצל ה"פינסקר" (עד אז למדתי אצל קירשנר באופן פרטי). עד מהרה עשיתי חייל בלימודים אלה, התקשרתי מאד לרב והשפעתו עלי הייתה עצומה. אם כי זקן לבן ירד על פי מידותיו, היה אדם מתקדם למדי, בעל השכלה כללית רחבה ובקי בהוויות העולם. מקבוצת התלמידים שהייתה לו נשארנו בחיים ארבעה : מרדכי הלפרן, מנחם קריגל, יונה צהלר ואני. שלושתנו נהפכנו בינתיים ל"אפיקורסים", ואילו יונה צהלר שומר "על הגחלת" והוא היום תלמיד ישיבת פוניביז' בבני ברק. בערבי החורף אהב לספר לנו זיכרונות על ביאליק, אתו למד יחד בישיבת וולוז'ין, על אישים שונים בציונות, ובמיוחד חיבב לספר מעשי היתול על ה"רביים". הוא בעצמו היה, ככל משפחת הלוי איש הורביץ, "מתנגד" חריף.
אדם אחר שהשפעתו עלי באותה תקופה הייתה רבה, היה, כפי שציינתי כבר, המורה שלי לעברית חיים קופלר. הוא הצליח לחבב עלי מאד את השפה העברית ותוך זמן קצר, באופן יחסי, ידעתי את השפה ודקדוקה באופן המניח את הדעת. זכורני, באותו זמן עברנו על הרומן "אהבת ציון" של מאפו. הספר עשה עלי רושם כביר ונטע בי אהבה עזה לציון. בכמה אהבה וגעגועים קרא לפני המורה והסביר את הפרקים המתארים את הרי יהודה, את ירושלים, את חיי האושר והשלוה בחיק הטבע. ופעם אף הביע לפני את דעתו, כי לא יסלח לעצמו לעולם על שלא הגשים את משאת נפשו לעלות לא"י ולהתיישב בה. כל ימיו הטיף לאחרים לעלות ואילו הוא בעצמו לא עשה זאת, והוא אז שכול מ-2 בניו - מורים לעברית אף הם - ובתו הנכה עמו. כעבור שנה מת ממחלת הטיפוס (אם איני טועה), ואשתו ובתו ניספו באחת ה"אקציות", סופר שאותה רצו לקחת לרכבת, שהובילה את האנשים לבלז'ץ, ואילו את הבת הנכה להשאיר (לשם רצח במקום קרוב יותר), אולם האם סירבה להיפרד מהבת ושתיהן נורו ע"י הרוצחים בדירתם,
לאחר ה"אקציה" השנייה הועברו יהודים נוספים מהסביבה לבוצ'אץ' העיר חולקת לשני אזורים, שהגדול ביניהם היה הכביש המרכזי, שהוביל מתחנת הרכבת דרך רחובות קוליובה, ה"שלישי במאי", ועד הגשר הנקרא משום מה בפי היהודים "די שווארצע בריק". ליהודים מותר היה לגור באיזור המערבי בלבד. המטרה מובנת : להקל על הנאצים את המלאכה. כל יהודי, שיימצא באיזור השני, צפוי עונש מות לו ולנוצרי, שאצלו נתפס. ושוב הייתה צפיפות איומה, דלות ומחסור. אולם הנאצים דאגו לכך, שלא תהיה צפיפות יתרה בעיר, וכעבור חודש לאחר פעולת הרצח השנייה, כלומר במרץ 1943, הוקפה העיר במפתיע, ע"י כוחות חזקים של יחידות הגיסטאפו והמיליציה האוקראינית. ה"אקציה" השלישית החלה, והיא הייתה האיומה ביותר מכל מה שנעשה עד כה. כמעט שלוש יממות רצופות השתוללו חיות-הטרף צמאות הדם, ומספר הקרבנות באותן 3 יממות הגיע ל-2,800.
משפחתי עקרה את דירתה מרח' קושצ'ילנה, שהיתה באיזור הנוצרי, ועברנו לגור אצל דודי בבית פולקנפלוק אשר ברח' פודהאיצקה. בבית קטן שממול, בנו כל דרי הבית בונקר, אחד המשוכללים בעיר, מתוך מרתף נחפרה תעלה עמוקה של שבעה מטרים, ומשם נמשכה מנהרה באורך כמה עשרות מטרים וברוחב שלושה מטרים בערך. הכניסה לתוך המרתף הייתה דרך תנור, מוסווה היטב. גם הפתח מהמרתף לתוך הבונקר היה מוסווה ביותר, ואפילו היו מגלים את המרתף, אין להניח, שהיה עולה בידם לגלות את המחבוא. משנפוצה השמועה בלילה על ה"אקציה" הקרבה והולכת, ירדנו כמה עשרות אנשים לתוך הבונקר. הכניסה הייתה מסובכת למדי ולאנשים זקנים קשתה במיוחד. פרשה מיוחדת הייתה הורדת דודי, שהיה נכה ב-2 רגליו (נפצע במלחמת העולם הראשונה). את הבונקר היה סוגר ומבצר מישהו מבחוץ, שהיה נאלץ לבקש מקלט במקום אחר, ובסיום ה"אקציה" היה עליו לבוא ולהודיענו. לאחר 24 שעות שהותנו בבונקר. הורגש מחנק עצום. צינור האוויר נסתם, כנראה, ועמדנו לפני סכנת חנק. גפרור לא נדלק מחוסר אויר. נשים החלו להתעלף והנשימה כבדה ללא נשוא. כשלעצמי, הייתי נער בריא מאד ובמשך כל אותן השעות שסכנת החנק רחפה עלינו ישנתי שינה עמוקה ולא הרגשתי את הנעשה סביבי, בסכנת נפשות ובסיכון הבונקר כולו, עלו כמה גברים בלילה וחפרו פתח נוסף לחדירת אויר וכך הורגשה הקלת מה.
ב"אקציה" זו, שלא כבקודמות, לא הובילו את האנשים לבלז'ץ, אלא העבירום בקבוצות. בנות 50 על ה"פדור" ושם הרגום במכונות ירייה. קציר המוות היה איום, כפי שצויין כבר : קרוב ל-2800 נפש. ברחובות התגלגלו עשרות חללים מאלה שהיסו לברוח בעת העברתם על ה"פדור". הגויים מהסביבה שדדו ובזזו את בתי היהודים, אך התפשטה בכפרים השמועה על קיום "פעולות הרצח" בעיר, ומיד עטו האיכרים על העיר לבוז בז ולשלול שלל. היו גם כאלה, שהוציאו שיני הזהב מפי החללים והורידו את טבעות הזהב מעל אצבעותיהם. יש שהיו חותכים את האצבע כדי להקל על עצמם להוריד את הטבעת. לעומת זאת היו מקרים מעטים שנוצרים עשו משהו בפועל, מטעמים אנושיים, להציל יהודים, סיפרו, שעל ה"פדור" נאמה אישה אחת, הגב' ד"ר גרוס, לפני הוצאתה להורג. היא גינתה את הרוצחים על שגיבורים הם נגד אוכלוסיה בלתי מזוינת, וניבאה להם מפלה קרובה ונקמה על פשעיהם, היא הוצאה להורג הראשונה ואף התעללו בגופה.
אם עד "אקציה" זו יכלה עוד להיות אשליה כלשהי לגורלם של אלה, שנתפסו בפעולות הרצח הקודמות והובלו לבלז'ץ, בא הרג זה, שנעשה בגלוי ולעין כל, והוכיח גם למשלים את עצמם, כי גורל אחד צפוי לכל אלה שהנאצים שמו יד עליהם.
כחודש לאחר ה"אקציה" השלישית, היינו בתחילת אפריל 1943, התקיימה ה"אקציה" הרביעית וגם היא במסיבות דומות. כ-600 איש הוצאו על ה"פדור" ונורו במכונות ירייה. מתוך קבוצת מובלים להורג, ירה בחור אחד, ינק אנדרמן, מאקדח בגרמני. הגרמנים תפסו את הבחור, הכוהו קשה ואחרי כן הובילוהו כבול בידיו וברגליו לבית העירייה, שם שפכו עליו בנזין ושרפוהו חי. מתוך קבוצה אחרת התנפל בחור בן 19 בסכין על גרמני. גם גורלו של זה היה מות ע"י עינויים אכזריים.
לאחר ה.אקציה" הזו, ניחנה הוראה, שהיהודים הנותרים צריכים לעבור לצ'ורטקוב, קופיצ'ינצה וטלוסטה. בבוצ'אץ' עצמה סידרו הגרמנים מחנה של "מומחים" בקטע של רחוב פודהאיצקה. תמורת סכום כסף הגון אפשר היה לסדר אצל השלטונות תעודה "מומחה" ולהישאר במחנה. מאחר שהיתה לנו משפחה בטלוסטה החליט אבי, כי מוטב שנעבור לעיירה זו. בטלוסטה לא היה עד אז גיטו, והייתה תקווה כי כאן יהיה קל יותר להיחלץ מציפורני המוות מאשר בעיירות האחרות, מאוותה סיבה עבדו רוב יהודי בוצ'אץ' הנותרים לטלוסטה.
ובטלוסטה הייתה בעת ההיא צפיפות איומה, דלות מנוונת, רעב ומחלות. כ-9-8 אלפי יהודים הצטופפו בעיירה הקטנה והעלובה הזאת. כמה וכמה משפחות התגוררו בחדר אחד. חלק התגורר בחדרי המדרגות, בעליות גג ובמרתפים. מאחר שהייתה לנו משפחה במקום, היה מצבנו טוב קצת יותר, וקבלנו לרשותנו מטבח קטן אשר בו הצטופפנו 5 נפשות, הורי, 2 אחיותיי ואנוכי. עוד ביום ראשון לבואנו פשטה שמועה, כי למחרת תהיה "פעולה". את הלילה בלינו ביער המרוחק כ7- ק"מ מהעיר בדרך פגשנו מאות יהודים, כשכל אחד מחפש לו מקלט, מי אצל הגויים בכפרים הסמוכים, מי בשדה ומי ביער.
ה"אקציה" לא התקיימה למחרת וכולנו חזרנו העירה. אולם, לא נופש רב ניתן לנרדפים. באחד מימי מאי הראשונים (את התאריך המדויק אינני זוכר), ביום חמישי לפנות בוקר, הקיפו פתאום כוחות גדולים של הגיסטאפו, כנופיות ס.ס. ומיליציה אוקראינית את העיירה, ולא היה סיפק בידי איש להימלט מהמקום. רוב המנסים להימלט לשדות מצאו את מותם בידי השומרים על מבואות העיר. במשך שבועות רבים ישנו האנשים בבגדיהם, אולם דווקא אותו לילה ישנו כולנו במנוחה, מתוך תקווה שהסכנה אינה קרובה. היריות העירו אותנו ותוך דקות מספר החלו הנאצים לשבור את השער. רוב תושבי הבית ובתוכם 2 אחיותיי הספיקו לעלות למחבוא, שהיה עשוי על עלית הגג, הורי, אני ועוד כמה אנשים נשארנו תקועים במטבח, כשבתוך הבית מתרוצצים אנשי הס.ס. והמיליציה, מהמטבח היה פתח למרתפון קטן, ששימש מחסן לתפוחי אדמה, פחם ועצים. לא עלה על דעת איש להפוך את המרתפון למחבוא ; מאחר שלא יכולנו להיאחז בשום פתח הצלה אחר, ירדנו למרתף וכסינו אותו מלמעלה בערמות קש ששימשו לנו למשכב בלילות. 4 פעמים ביקרו הרוצחים בבית, ערכו בו חיפוש מדוקדק, הוציאו קרשים מהרצפות, עקרו לבנים, אך את המחבוא שלנו לא מצאו. במחבוא שבעלית הגג הסתתרו כ-30 איש, ובתוכם 2 אחיותיי. יחד עם יתר יושבי המחבוא הועברו אל המגרש ליד הכנסייה ומכאן לבית הקברות היהודי, אשר בו מצאו את- מותן. שתי אחיותיי היקרות והאהובות, אשר בחייהן ובמותן לא נפרדו : מאליה בת ה-12, היפיפייה הבלונדינית, בעלה עיני תכלת ותלתלי זהב ומאניה בת ה-17, בעלת הצמות הארוכות והשחורות, הפקחית והרצינית !
במשך כל הזמן הזה. ישבו הורי, אני ועוד אנשים במרתפון כשהמוות מרחף מעל ראשינו וגורלנו תלוי על חוט השערה. אוכל ומים לא באו אל פינו במשך כל אותן השעות.
ב-30 שעות ה"פעולה" הרצחנית הזאת נפלו קרבן כ-3600 יהודים. את האנשים ריכזו ברחבה שליד הכנסייה ומשם הובילום בקבוצות של 50 איש, בליווי חזק ביותר, לבית הקברות היהודי כאן נורו במכונת ירייה.
האוקראינים לקחו ב"אקציה" זו חלק לא פחות מאשר הגרמנים. והרוצחים הרכיבו משקפיים שחורים וכסיות שחורות, השוטר האוקראיני שאפ, קינא באלה שעסקו במלאכת הרצח וביקש לשתפו. לאחר שקיבל אישור לכך, ירה בסיפוק סאדיסטי והמית עשרות אנשים. מאות הרוגים היו פזורים ברחובות ובבתים, ובמשך 4-3 ימים היו אוספים את החללים וקוברים אותם בבית הקברות. לאחר ה"אקציה" יצאתי לחפש את שתי אחיותיי. חשבתי אולי עלה בידן לברוח, או אולי הן מסתתרות באיזה מקום. רגלי נשאוני לבית הקברות. מחזה איום נתגלה לעיני: הרוגים, הרוגים, הרוגים. בין אלה הכרתי את ה"פינסקר", מכרים, שכנים וחברים. כסף קרוע, תעודות ותמונות התגוללו בכל השטח. קברות האחים, שבהם נקברו מאות הקרבנות, החלו כעבור יום להעלות קצף דם, מאחר שרבים נקברו חיים בעודם פצועים בלבד, ורק שכבת אדמה דקה כיסתה את הקברים. למקום הובאו רופאים ומהנדסים נוצריים. אלה בדקו את מצב הקברים וציוו לכסותם בשכבות אדמה גבוהות ולשפוך עליהם סיד. לאחר זאת יצאה פקודת הגיטו בטלוסטה, ותוך 24 שעות חייבים היו כל היהודים לעבור לשטח הגיטו.
בסביבות טלוסטה נמצאות הרבה אחוזות, "פולווארקים", אשר בשעתם היו שייכים לגראף פוטוצקי. ליד כמה מהאחוזות היו מחנות עבודה יהודיים קבועים, וביחס לכמה אחרות, במידה שהורגש בהן צורך בידיים עובדות (הרבה מהתושבים הצעירים נשלחו לעבודה בגרמניה), נהגו לחטוף בבוקר יהודים, להביאם למקום העבודה ובערב להחזירם,
ביום א' ששה ביוני - היה זה יום-קיץ יפה מאד - יצאתי בבוקר לשוק לקנות משהו לצרכי הכית. לפתע החלה המיליציה האוקראינית לחטוף יהודים לעבודה ובין הנחטפים הייתי גם אני, לקחו כמה עשרות איש לכפר קוסיגורה וציוו עלינו לנכש שיחי תפוחי אדמה. עבדתי כמה שעות בשמש הלוהטת כששוטר אוקראיני מאיץ בנו כל הזמן. ידעתי, שהורי דואגים לי מאד והחלטתי יחד עם חברי להסתלק מיד עם הכרזת הפסקת הצהרים. הכפר נמצע כ-10 ק"מ מטלוסטה והלכנו דרך שדות וחורשות ומשתדלים לעקוף את הכפרים. בשעה 2 בערך הגענו לתחנת הרכבת. מה מאד נדהמנו לראות מכוניות משא עמוסות חיילים גרמנים ומיליציה אוקראינית נכנסות לעיר מכמה כיוונים. טרם הספקנו לעמוד על המצב, נשמעו יריות מכל הצדדים והעיירה הוקפה משמרות חיילים ושוטרים. הייתה זו הפעם הראשונה, ש"אקציה" התקיימה ביום א' - ביום זה היו הרוצחים בדרך כלל נחים והיהודים היו נושמים בו לרווחה - ושהחלה בשעות אחה"צ. הייתה זו סטייה מהטכניקה ומהנוהג של המרצחים ותפקידה היה, כנראה, לנצל את גורם האפתעה.
הבהלה הייתה גדולה, כל אחד ניסה למלט את נפשו. אני וחברי התחלנו לרוץ אחורנית, אולם אחד השוטרים השגיח בנו והתחיל לירות אחרינו, הכדורים פגעו באנשים שרצו מימיני ומשמאלי. זעקת פצועים ואנקת גוססים מילאו את חלל האוויר. רצתי בנשימה עצורה, כל עוד נשמתי בי, כשמסביבי מזמזמים הכדורים ולאחר כ-150 מ' ריצה תחת מטר יריות מצאתי את עצמי בשדה קמה. ניצלתי. גם חברי הצליח לעבור בשלום את רשת הכדורים הצפופה שפורשה סביבנו ויחד עשינו את דרכנו. כ-14 ק"מ מטלוסטה נמצא יער צ'רנוהורה. שמנו את פעמינו ליער זה, והחלטנו לשהות בו עד גמר ה"פעולה". בדרך פגשנו איכרים אצים. רצים העירה, מי בעגלה ומי ברגל לזכות בשלל.
ה"גויים" בסביבת טלוסטה רובם עניים המה. חלק גדול מהם אינם עומדים כלל ברשות עצמם, אלא עובדים באחוזות. כל דבר קטן היה אצלם עובר לסוחר. אפשר היה לראותם בשעת ה"אקציה" כשהם סוחבים כסתות וכרים ישנים, רהיטים שבורים ובגדים משומשים אשר ה"גויים" בבוצ'אץ' לא רצו כלל להסתכל על זה. כי זאת לדעת ; השמדת האוכלוסייה היהודית סיפקה לא רק את רגש האיבה של האוכלוסייה הנוצרית, הן העירונית והן הכפרית, אלא הביאה להם גם תועלת חומרית רבה. אלפי נוצרים התעשרו על חשבון האסון היהודי. בעד כל שירות הקשור בהצלה. היו היהודים מוכנים לשלם סכומים אגדיים וה"גויים" ניצלו את ההזדמנות. הרבה קנו מהיהודים רהיטי לוקסוס, פרוות, תכשיטים, בגדים יקרים ועוד בחצי חינם. בתקופת נדודי בכפרים, לא אחת נכנסתי לאכרים שכירי יום "פולווארקיים", וראיתי בביתם פסנתר.
בדרך פגשה בנו קבוצת איכרים, שהלכה העירה לשדוד, ומשהכירו כי יהודים אנחנו דרשו מאתנו כסף, או שנחזור איתם העירה. לי היו במקרה 150 זלוטי, לחברי - 100, סכום פעוט למדי. הצענו להם את הכסף. תחילה לא היו מוכנים להסתפק בזאת, אך משנוכחו, כי אין לנו יותר, לקחו את הכסף ועזבונו לנפשנו, המשכנו את דרכנו לצ'רנוהורה, ולפנות ערב נכנסנו לתוך היער. הרבה יהודים התקבצו ביער זה במשך היום והערב. איכרי הסביבה בהרגישם אפשרות לשדוד, התנפלו בהמוניהם על היער כשגרזנים וקלשונות בידיהם. הדי קולות הנשדדים והנרצחים הגיעו אלינו. היה זה לילה של סיוט כבד, שלא אשכחנו לעולם. לא הכרתי את שבילי היער. התרוצצתי בחיה נרדפה בין שיחים דוקרניים, שהיו גבוהים ממני פי שניים, ולמרבה הצער אבדתי גם את חברי. לאחר שעות של תעייה ביער התיישבתי בין השיחים וחיכיתי לאור הבוקר. קיוויתי כי עם הנץ החמה אמצא איך-שהוא את דרכי בחזרה. הדאגה להורי כרסמה בלבי ולא יכולתי להתאפק מלבכות. מי יודע אם עוד אראה אותם אי-פעם. רק נס יכול היה להצילם. והנס התרחש. הם בילו עם עוד כמה משפחות במרתפון הקטן שבמטבח אשר בו התגוררנו, ויד הרוצחים לא השיגה אותם. עם הנץ החמה יצאתי מן היער והחלטתי לחזור העירה. היה זה יום קיץ יפה מאד. הטבע האוקראיני נתגלה כאן במלוא הדרו: יער, שדות קמה מזהיבים, שטחי מרעה ושקצים רועים בהם פרות. נחלי מים. כל אלה שימחו את לבי, והשכיחו ממני את יגוני. בדרך נודע לי מפי הגויים, כי האקציה נגמרה. מיהרתי לחזור העירה ובשעות הצהרים עמדתי לפני הבית בו התגוררנו ולבי פועם בחזקה: ההתרחש הנס, או שמא אשמע חלילה את הגרוע ביותר.
רגעי אושר מעטים ידעתי במשך כל השנים האלה, אולם רגעי פגישה אלה היו, אולי, המאושרים ביותר בחיי. חברי הספיק להגיע העירה לפני והודיע להורי שאני נמצא ביער צ'רנוהורה. אבי שילם סכום כסף גדול לאיכר שיחפשני ביער ויביאני הביתה, אולם בינתיים הספקתי להגיע בעצמי.
רק נפסקה פעולה זו ומיד פשטו שמועות, כי אקציה הדשה מתרגשת לבוא ולאחריה תוכרז "טלוסטה" כ"יודנריין". לפי החוק, מקום שהוכרז כ"יודנריין", כל יהודי שנמצא בתוכו דינו למות תוך 24 שעות מרגע היתפסו.
כפי שציינתי, היו בסביבות טלוסטה אחוזות אחדות ולידן כמה מחנות עבודה של יהודים, גם במחנות אלה לא היו החיים בטוחים, אולם קיוו, כי לפחות עד גמר הקציר, ואולי עד לסתיו, יחזיקו מעמד. ובתנאים כאלה, לא חשבו מה יהיה כעבור כמה חדשים. האנשים חשבו כי הזמן פועל לטובתם והעיקר הוא להרוויח זמן. היהודים הנותרים השתדלו להתקבל לעבודה ל"סולווארקים", וכמובן שהדבר היה קשור בתשלום שוחד לשלטונות. כ-40 אנשי בוצ'אץ', וביניהם הורי, החליטו לחזור לבוצ'אץ' ולהצטרף למחנה עבודה של ה"מומחים" שכרנו 7 עגלות ובחצות יצאנו לדרך. היה עלינו לעבור מרחק של 56 ק"מ לא הייתה כל אפשרות לנסוע כדרך המלך ועשינו את דרכנו בדרכים משובשות, בין שדות קמה וחורשות, אם כי האיכרים שנשכרו למבצע ההעברה היו ממכרינו ונחשבו כמהימנים, לא היססו כל כמה ק"מ לאיים עלינו, כי יורידו אותנו בדרך אם לא נוסיף להם על השכר, הואיל והסכנה היא גדולה משחשבו. לפנות בוקר עברנו דרך אחד הכפרים, ולרוע מזלנו הגיעה לכפר הזה אותו לילה משלחת-עונשין של אנשי גיסטאפו. האיכרים סיפרו, כי כעונש על שבכפר נמצאו 2 אנשי גיסטאפו הרוגים, הוציאו הגרמנים את כל הגברים בכפר והרגו מהם כל עשירי.
נכנסנו ישר לתוך לוע הארי. אולם טרם הספיקו הגרמנים לתפוס מי אנחנו ואיך הגענו לכפר, נמלטנו לתוך היער הסמוך. אש כבדה מרובים ומכונות ירייה ניתכה עלינו ושוב נפלו חלל 11 איש. האיכרים ברחו בינתיים עם העגלות ועם כל חפצינו ואת המשך דרכנו עד בוצ'אץ' עשינו ברגל. הרגשת הקלה מיוחדת במינה הרגשתי כשהתקרבנו לעיר, מעין הרגשת בטחון. הכל, הרחובות, הבתים העצים, כה מוכרים לי וקרובים ללבי!
קרוב ל"גשר השחור" התגורר יהודי מכונאי בשם האבר. עקב מומחיותו והעבודות שביצע בשביל הגרמנים, קיבל אפילו רשות לשבת מחוץ למחנה. בשתיים בלילה הגענו לביתו. הוא נדהם כששמע שבאנו מטלוסטה, מאחר שיהודי המחנה בבוצ'אץ' בורחים לטלוסטה. נודע, שהמחנה בבוצ'אץ' עומד להתחסל תוך 4-3 ימים ותושביו יועברו למקומות אחרים. הצטרפו אלינו כמה משפחות נוספות מהמחנה, שכרנו עגלות חדשות ועוד באותו לילה יצאנו בחזרה לטלוסטה. כ-3 ק"מ מטלוסטה ירדנו מהעגלות והחלטנו להסתנן העירה בחשאי כדי שלא לעורר תשומת לב מיוחדת. היה זה ב-12.6.43 לפנות ערב. האיכרים חזרו מעבודתם בשדות, ומפיהם נודע לנו כי באותו יום, בשעה 12, הוכרזה טלוסטה כ"יודנריין" ולרשות היהודים הנותרים העמידו השלטונות עגלות, שהעבירו אותם לגיטו בצ'ורטקוב. היססנו: הלחזור לבוצ'אץ' ? ומה שיהיה עם כמה מאות יהודיה הנותרים יהיה גם עמנו או אולי לפנות ישר ליערות הסביבה? הוחלט לחזור לבוצ'אץ' וכן מצאנו את האנשים יושבים כבר על מזוודותיהם. הגרמנים הודיעו, שעל תושבי המחנה להכין אוכל, לבנים וכלי מיטה ולהתכונן לעבור למחנה סוידובה שעל יד טלוסטה. חלק מהנוער יצא ליער חלק יצא להסתתר אצל האיכרים, שהכינו בשבילם בונקרים. אולם לרוב תושבי המחנה ובתוכם אנחנו לא הייתה ברירה מאשר להצטרף לשיירה, שהובילה את האנשים לסוידובה. ב-15 ביוני, בשעה 9 בבוקר, הגיעו למחנה עשרות עגלות, ובשיירה ארוכה יצאנו לדרך בליווי משמר כבד של יחידות ס.ס. ומיליציה אוקראינית. בשעות אחר הצהרים המאוחרות הגענו למחנה.
סוידובה הייתה אחת האחוזות הרבות שבסביבה, ואולי הגדולה שבהן. איכריה היו שונאי ישראל ידועים בכל הסביבה. לפני המלחמה התגוררו בכפר שמונה משפחות יהודיות, ובלילה שבין יציאת הרוסים וכניסת הגרמנים ערכו האיכרים פוגרום ורצחום נפש. כ-560 איש אוכסנו במחנה, וביניהם מאות אחדות שהובאו מבוצ'אץ', חלק קטן מטלוסטה, יאגולניצה, זאלשצ'יקי ומקומות אחרים. יהודי המחנה היו רובם ככולם עשירים, והגויים היא מעוניינים בהשמדתם המהירה, כדי שיוכלו לשדוד את רכושם. וכך, נוסף לשמירה הרגילה של המיליציה האוקראינית, העמידו הגויים בהתנדבות שומרים מתוך אנשי הכפר, וגם אלה שמרו על מבואות המחנה, שהיה גזור בגדר תיל כפול. התנאים במחנה לא היו, באופן יחסי, גרועים ביותר, אם כי עבדנו מעלות השחר עד שקיעת החמה. מנהל האחוזה, פולני בשם Musial. רשע ובן-בליעל, עשה כמיטב יכולתו ע"מ להקשות על אנשי המחנה. לפעמים, "כשלבו היה טוב עליו", ציוה שהיהודים יוציאו את תפוחי האדמה או ינכשו את שדות הירק בכריעה על הברכיים דווקא. לעתים ציוה לא לתת מי-שתייה לעובדים הצמאים. אולם מאחר שהפרוטה הייתה מצויה, קנו היהודים מיצרכי מזון, חלב ופירות אצל האיכרים, שהיו מביאים מכל טוב לשערי המחנה. מאחר שהייתה זו "עונה בוערת" בעבודת השדה והיה מורגש חוסר בידיים עובדות בכל הסביבה, היה מקום לתקווה, ששלום המחנה מובטח לפחות עד לאחר עונת הקציר. החיים במחנה החלו לאט לאט להתארגן. נערכו כמה ערבי תרבות, הקראות, שירה וכו'... בין תושבי המחנה היה גם החזן מבוצ'אץ' בנו שיפמן. זכורים לי עדיין הימים, כשהעיר כולה נהפכה כמרקחה בגלל שיפמן זה. היה זה אולי ב-1937 או 1938, ונער קטן הייתי אז עדיין. פעם בפעם היו עורכים בבית הכנסת הגדול ערבי חזנות "לשמוע אל הרנה ואל התפילה" ובהם היו מופיעים חזנים מפורסמים עם מקהלותיהם. באחד הערבים הופיע שיצמן בעצמו שהיה איש לבוב, אדם צעיר מאד, בעל הופעה יפה ובעל קול ערב להפליא. הופעתו עשתה רושם עצום, והוצע לו לשמש באופן קבוע כחזן בית הכנסת. אולם לחלק גדול של האוכלוסייה (בעקר לחלק החרדי) נראה שיפמן "חפשי" מדי ולא הסכימו בשום פנים ואופן למועמדותו. אלה טענו כי החזן הישן, אם אינו חזן גדול. הרי לפחות יהודי אדוק הוא, ואין כל טעם להחליפו בשיפמן, שיראת-השמים שלו מוטלת בספק. מלחמה חריפה הייתה נטושה זמן-מה מסביב לעניין זה, העיר הייתה כמרקחה והקהילה כמעט התפלגה לשנים, למצדדי החזן הישן והחדש. לבסוף ניצחו מצדדי שיפמן. ואמנם אמן גדול היה במקצועו ומה שהחסיר ביראת שמים, מילא בקולו מלא העוז והרגש. צעיר מאד היה במותו, אולי בן 15, ואין לי כל ספק, כי עתיד היה לתפוס את מקומו בין גדולי החזנים בעולם. משנכנסו הסובייטים לעיר, שימש שיפמן כמורה לזמרה בבית הספר וכמנצח מקהלות, שאורגנו על ידו. גם בשטח זה הייתה הצלחתו גדולה. יחס אנשי העיר לשיפמן מוכח אולי ע"י פרט קטן. ב"ימים הנוראים" של 1941 לא היה עוד שיפמן "כשר" להופיע כש"ץ, מאחר שבזמן הרוסים עבד בשבתות, התהלך בגילוי ראש ואף חילל שבת בפרהסיה. בכל זאת לא רצה חלק גדול מאנשי העיר לוותר על תפילתו והוצע לו להתפלל באחד מבתי הכנסת הקטנים בפרבר העיר, ושיפמן נענה, גם בשבתנו במחנה היה הוא מגעים לנו מזמרתו, והיה שר לא רק פרקי חזנות, אלא גם אריות מאופרות שונות, שאם כי לא הבנתי בהן אז ולא כלום, נהניתי מאד משירתו. במחנה הייתה גם אמנית-למקרא מצ'ורטקוב, וגם היא נתנה את חלקה לקיום ערבי התרבות.
אור ל-23.6, אחד הימים הנוראים ביותר שלא אשכחם לעולם, הקיפו את המחנה מאות חיילי ס.ס, והמיליציה האוקראינית. על כמה מבתי הסביבה ועל גג בית החרושת ליי"ש (גוז'לניה בלעז) הוצבו מכונות ירייה. הדבר בא כחתף ובמפתיע ולא הייתה שהות בידי איש להימלט. כל ניסיון להימלט היה פירושו מות בטוח. איכרי הסביבה שיתפו את עצמם כמיטב יכולתם ב"פעולה". בכל זאת הצליחו כמה אנשים - ובתוכם אבי אמי ואני - לפרוץ להם דרך מהמחנה, זינקנו לתוך הקמה שהקיפה את המחנה ובזחילה הגענו לבור, שהיה מרוחק כשלושים מטרים מגדר המחנה ושימש כמחסן לתפוחי אדמה בחורף. בנשימה כבדה וחוורים כסיד,. נכנסנו לבור והרגשתנו הראשונה הייתה: ניצלנו! אולם ניצלנו למשך שעתיים בלבד. חוליות של המיליציה האוקראינית "סרקו" את כל השטח ופשטו בשדות להיווכח אם אמנם לא ברח איש. 10 שוטרים אוקראיניים חדרו לתוך הבור והוציאו את כל האנשים. איכשהו מצאתי את עצמי בתוך ערימת קש שבבור כשאמי מכסה ומסווה היטב את מקום מחבואי, אין לתאר את הרגעים הנוראים האלה, רגעי הפרידה מהיקרים לי מכל !
לסוידובה הובאו אותו יום גם אנשי מחנות מהיבקה, מורלובקה ומאחוזות אחרות בסביבה, כל היהודים רוכזו במגרש המחנה ומכאן העבירום בקבוצות קטנות לשדה, מקום שם הוציאום להורג. בערב הובאו איכרים וצווו לחפור שני בורות, שבהם נקברו החללים. ליד חומת קבר חצי הרוסה, ללא ציון כלשהו טמונים למעלה מ-550 יהודי בוצ'אץ', טלוסטה, צ'ורטקוב ועיירות אחרות.
אני היחידי כמעט שניצלתי מפעולת רצח זו שהייתה האכזרית ביותר גם ביחס לאוכלי-אדם אלה. לאחר יומיים. נפגשתי עם בחורה בשם רוזה מטלוסטה. רוזה הייתה יפה מאד כבת 20. לאחר שפגעו בה שני כדורים נפלה ללא הכרה ונזרקה אף היא לקבר האחים הגדול. לאחר שהייתה קבורה כמה שעות התעוררה ובהרגישה, כי היא חיה עדיין עלה בידה לאחר מאמצים רבים לעלות מקברה. לא מעטים היו מקרים אלה של "תחיית המתים" בתולדותיה של יהדות פ1לין המעונה במשך שנות הכיבוש הנאצי רוזה מצאה מקלט אצל אחד האיכרים, שנדהם מאד לשמע המקרה ולאחר שהבריאה נדדנו איזה זמן יחד. כעבור מספר שבועות הצטרפה למחנה עבודה אחר בסביבה, שם העסיקו עוד יהודים ואילו אני החלטתי, כי מוטב לי להסתובב בכפרים ולעבוד אצל הגויים. כשחזרתי לסוידובה לאחר ה"אקציה" נדהם מאד מנהל האחוזה Musial לראותני, מאחר שמוכן היה להתערב, לדבריו, על כל סכום שהוא, שלא נותר בחיים אף יהודי במחנה. לאחר שהתבונן בי כמה רגעים, נתעורר בו כנראה, איזה זיק אנושי, ואמר לי: "מאחר שזכית וניצלת מהפעולה בסוידובה, נגזר עליך כנראה לחיות, ואם כן אני אשתדל לעזור לך".
איכרי הסביבה גם הם התקשו להבין איך זה הצלחתי להינצל, ושמועות שונות פשטו ביניהם בקשר לכך. הנפח, מקור כל הרכילויות בכפר זה, ו"הפוליטיקאי" המקומי, סיפר, שראה אותי בורח, ירו אחרי, צנחתי, בזחילה עברתי עד לבריכת הדגים ומשם בשחייה לעבר השני עד שנעלמתי מהאופק. אחרים סיפרו על מעשי גבורה אחרים שעשיתי. כשלעצמי אישרתי את כל השמועות, הוספתי עוד כהנה וכהנה, משום שהבנתי שהאגדות סביבי עלולות להיות לי פתח-הצלה. בייחוד התפשטו אגדות סביב רוזה.
זמן קצר עבדתי באחוזה. עבודות שונות למדתי לעשות בעבודה ובגן, אולם לרוב שימשתי ברועה פרות. יחד עם יתר "השקצים" הייתי יוצא לפנות בוקר למרעה ומבלה שם את רוב שעות היום. הצלחתי להתחבב על הנערים, שאתם רעיתי, וכל אחד מהם ראה לחובתו להביא לי אוכל. במשך הזמן סידרו ביניהם תורנות, כל יום היה מביא בשבילי מישהו אחר לאכול ולשתות. מספר הייתי להם סיפורים, השתתפתי במשחקיהם וגם בלבושי הייתי כאחר מהם. דיברתי אוקראינית יפה אולם ה"ריש" הייתה "בוגדת" בי ולפי מבטאי ניכר היה מיד כי יהודי אנוכי. תגיד "קוקורודזא" (תירס), לעגו לי, ואני הייתי עונה בצחוק, כי מוטב לי להגיד 10 פעמים "פשונקה" מאשר פעם אחת "קוקורודזא" (לשתי המלים אותו המובן כמעט) בלילות לנתי בגורן או ברפת.
עד היום מפליא אותי מה ראו אכרי סוידובה, האנטישמיים הפורעים, שהזדרזו לרצוח את המשפחות היהודיות, שחיו בקרבם במשך דורות, עוד לפני כניסת הנאצים, הפורעים הללו, שהתנדבו להעמיד מתוכם שמירה על המחנה לבל יימלט איש, שנטלו חלק בהשמדת יהודי טלוסטה והסביבה - מה ראו הם לגלות כלפי דווקא יחס אנושי פחות או יותר ? ולא עוד אלא שבאותו זמן הוכרז האיזור כ"יודנריין", ולכל איכר, שיסייע לתפיסתו של יהודי, הובטח פרס: סכום כסף מסוים, זוג נעליים ובקבוק יי"ש ; ומי שמכיר את איכרי הסביבה ההיא, יודע מהו בשבילם כוח הפיתוי שבבקבוק יי"ש ובזוג נעליים.
באחד הימים, חזר Musial מיאגלניצה, קרא אותי אליו והודיע, כי במשטרה הגרמנית שאלוהו, אם נכונות השמועות, שאצלו באחוזה מסתובב נער יהודי, שנמלט מה"אקציה" בסוידובה. Musialהכחיש וטען כי אמנם שמע, כי נער כזה מסתובב בסביבה, אולם אין הוא יודע על מקום הימצאו המדוייק. כתוצאה מכך ציווה עלי להעלם מיד מהאופק ולא להראות עצמי יותר בסוידובה. התחילה תקופת הנדודים מכפר לכפר ומאחוזה לאחוזה: מוכבקה, מורלובקה, קורולובקה, רוז'נובקה, ליססובקה, לשקוביץ ועוד. ביום עבדתי אצל איכרים, בעיקר בדייש ובמרעה פרות, ובלילות ישנתי בשדה הפתוח או בחורשה. האיכרים פחדו להלינני בביתם, כי עונש מוות היה צפוי להם בעד הסתרת יהודי, לעתים, בלילות הקרים, הייתי מתגנב לגורן או לעלית גג של האיכר, וישן שם. אולם לרוב לא עלו ניסיונותי אלה יפה, משום שהכלבים (לכל בית איכר כלב). היו מגלים אותי. עקב הסכנה לשהות במקום אחד זמן רב מדי, הייתי עובר מכפר לכפר, הולך שוב לכפר הראשון, וחוזר חלילה. זכרוני הטוב היה לי לעזר רב, זכרתי מאות האיכרים בשמותיהם, אותם, נשותיהם וילדיהם. לא פעם הייתי בא לאיכר בכפר ומספר לו, שעבדתי אצל אחיו בכפר השני והוא שלח אותי אליו. ימי הקציר עמדו להסתיים, הסתיו התקרב והמצב נעשה קשה יותר ויותר. ומה יהיה בחורף ? אמנם מתהלכות שמועות בין האיכרים, שהחזית הגרמנית נשברה והסובייטים מתקדמים בצעדי ענק, אולם מי יידע אם יספיקו להגיע לפני החורף?
בעת ההיא הביאו את היהודים הנותרים מצ'ורטקוב. רובם היו בעלי מקצוע, שביצעו עבודות שונות בשביל הצבא הגרמני, ובזכות זו ניצלו, שוב חזרתי לסוידובה. קרוב למאה איש שוכנו במחנה ותנאי החיים היו, באופן יחסי, לא גרועים ביותר.
נשלחתי לעבודה בבית החרושת ליי"ש. כאמור לעיל, היה לאיכרי סוידובה יחס מיוחד אלי, ויחס זה התבטא בשעות עבודתי בבית החרושת; הייתי עוזר למסיק בהספקת פחם מהמחסן לתנור. העבודה לא הייתה קלה, אולם עשיתי אותה ברצון. הייתי נער חזק, והעבודה הקשה והלינה בשדה חיסנו אותי, והתרגלתי לסחוב מריצות פחם מעלות השחר עד שקיעת החמה. לנתי בבית החרושת, וממילא היה עלי לעזור לפועלים, שהיו באים בלילות לגנוב יי"ש. היו תוחבים צינורית לתוך חבית היי"ש, מוצצים ממנה וכך ממלאים כמה בקבוקים. כמעט שלא היה פועל, שלא השתתף בביקורי לילה אלה. המנהל, "פולקסדויטש" בשם קוץ, ידע את המתהווה, אך העלים עינו מזה.
התחבבתי על חלק גדול מהפועלים, ואלה הבטיחו, שלא יתנו שיאונה לי כל רע. הם סידרו גם מחבוא קטן במרתף, בין חביות ענקיות, ובשעה שהגרמנים היו מבקרים בבית החרושת, היה עלי להעלם ולהיכנס למחבוא. גס אוכל היו מביאים לי ולעתים אף היו מזמינים אותי אליהם ביום ראשון לסעודה. רובם נהגו לשתות לשכרה. לא פעם היו מותחים אותי : "אומרים, שהיהודים אינם יכולים לשתות, תראה לנו אם הדבר נכון או לא", ואני, כדי שלא לבייש את "הפירמה", השתדלתי לא "לפגר" אחריהם גם בשטח זה. אם ריאותי לא נשרפו והדבר לא הזיק לבריאותי, הרי זה בעיקר הודות לאוכל הטוב, שהפועלים היו מביאים לי כל יום. אולם מעולם לא הייתי שיכור. הרגשתי, שגם בין "גויים" אלה, אשר לכאורה שוחרים טובתי, חייב אני להיות בדריכות מתמדת, ומצב של שיכרות עלול להמיט עלי אסון.
עבודתי החרוצה, הסיפורים שהייתי. מספר להם (לפעמים בדויים מיסודם) על קורותי בכפרים אחרים, ידיעתי "לשתות" כמוהם, חיבבו אותי עליהם ובליל המולד קבלתי שפע הזמנות לליל הסעודה החגיגית. בחרתי לסעוד על שולחנה של זקנה אחת, טובת לב, אשר דאגתה לי הייתה כנה, והרגשתי שאני יכול לסמוך עליה, אך הסבנו לשולחן ולפתע הגיע לסעודה החגיגית בנה, ששימש כסרז'נט במיליציה האוקראינית. כאשר נודע לו מי אני נדהם ועשה שערורייה לאם ; איך זה העיזה להזמינני והרי יודעת היא מה העונש הצפוי לה. הזקנה התחילה להתחנן לפניו שיעזוב אותי לנפשי, באשר הקורות אותי מוכיחות, כי רצון אלוהים הוא שאשאר בחיים, וכל מי שיהרגני קללת-נצח תרדוף אותו. נראה, כדי שלא להפר את שמחת החג, הרפה ממני השוטר, בתנאי שאעלם מיד מהכפר.
התנאים במחנה נעשו מדי פעם חמורים יותר. היה חורף קשה, העבודה מפרכת והאוכל מועט, אולם אוירה נעימה שררה בין האנשים. הגורל המשותף קירב את כולם והאנשים ראו עצמם כמשפחה אחת. מאד שמחתי להימצא שוב בין יהודים, אחים לצרה ולגורל, ובכל הזדמנות הייתי בא למחנה. יש ובערבים היו האנשים יושבים ושרים. בייחוד הצטיינה בשירה ביידיש, אשתו של רופא שיניים מצ'ורטקוב אונגר, וקלרה בר מבוצ'אץ' (בתו של מנדל בר). כמה אהבה וגעגועים הורגשו בשירתן. כמה התרפקות על זה שהיה ואיננו עוד, על עולם שחרב, על החיים ההולכים וכלים. בייחוד התחבב עלי השיר "תנחום". ערבי השירה היו לנו מקור חוויות עזות ועידוד.
לא עבר זמן רב ושוב "אקציה", שבה הושמדו רוב אנשי המחנה. המעטים שנשארו עברו למחנות אחרים, שהיו עדיין פזורים בסביבה, או מצאו מקלט אצל איכרי הסביבה, כמובן - תמורת סכום כסף עצום.
בינתיים התקרבה החזית, הנסיגה הגרמנית החלה. יחס האיכרים בכפר אלי השתנה. נודע לי, שהם זוממים להרגני, מאחר שידוע לי יותר מדי על השתתפותם ברצח היהודים, ידעתי מי עמד בראש הפוגרום, שהם ערכו על יהודי הכפר עוד לפני כניסת הגרמנים, ידעתי מי מהם אירגן את השמירה האזרחית סביב המחנה, ואף יכולתי להצביע ממי נלקח רהיט זה וממי נשדד בגד זה. האיכרים פחדו מאד מפני כניסת הרוסים. בטוחים היו, שהרוסים ינקמו בהם את נקמת הדם היהודי השפוך. בינם לבין עצמם אף עשו חשבונות את מי מהם יתלו, את מי יגלו לסיביר ואת מי יאסרו. לא הייתי באותה סביבה אחרי המלחמה ולא ידוע לי מי מהם נענש. אולם אם לדון לפי מקומות אחרים, הרי אף "גוי" לא נענש על רצח יהודים, משום שהם היו יותר מדי שאפשר יהיה להענישם, או משום שלרוסים לא היה איכפת הדבר ביותר, שמעתי, שכמה מראשי הפורעים באותו כפר נתלו, אולם לא בגלל רצח יהודים - לא היה זה כנראה חטא מספיק - אלא בעד הצטרפותם ל"בנדרובצים" ובגלל רצח חיילים רוסיים, שבאו לגבות את הקונטינגנט.
היה ליל חורף עז, אחד מלילות ינואר האוקראיניים. בחוץ השתוללה סופה. על דלת בית החרושת דפק נער בגילי. הוא סיפר לי, כי בערב שמע שיחה בין אביו לבין כמה איכרים אחרים שיש הכרח לסלק אותי, שאם לא כן אני עלול להמיט אסון על הכפר לאחר שהרוסים יחזרו. יומיים לפני זה הסתבך יהודי אחר, בשם שמלצר, עם המסיק סמניוק, וזה רצח אותו בדם קר ושרף אותו בתנור הענק של בית החרושת, היה ברור לי, שעלי לברוח. אולם לאן ?
בדרך בין סבידובה ומוכבקה נמצא חורש ובתוכו כמה בקתות. פעם היו גרים שם עובדי האחוזה, אולם מ"שהרחיב" להם קצת (בעיקר בגלל השוד אצל היהודים), בנו להם בתים בכפר עצמו, והבקתות שימשו בעיקר מקום מנוחה בצהרי היום לאיכרים שעבדו בסביבה, לי שמשו בקתות אלה למקום לינה במשך שבועות מספר, כל פעם הייתי פוגש במקום זה יהודים, שאף הם באו ללון כאן. בקשר עם הבקתות קרה לי מקרה, שקשה לי להסבירו לעצמי. פעם חזרתי לפנות ערב מהעבודה בשדה, עברתי ליד מכונת דיש. סמוך לבקתות תקפתני איזו חולשה מוזרה, ראשי עלי סחרחר ורגלי סרבו לשאת אותי. בכוחותיי האחרונים הגעתי לאחת הבקתות, עליתי לעלית הגג ושכבתי על ערמת הקש. תרדמה עמוקה נפלה עלי, ומתוך שינה שמעתי אנחותיי. כעבור איזה זמן התעוררתי. היה בוקר יפה, הרגשתי עצמי בריא ורענן ולבי שמח עלי משום מה במיוחד. כשהגעתי לכפר התברר לי, שישנתי למעלה מ-50 שעות. עד היום אינני מבין איזו מחלה תקפתני אז, ובאיזה אורח פלא התגברתי עליה.
משחוסל המחנה בסוידובה בפעם האחרונה, סידרו להם כמה יהודים מחבוא באחת הבקתות. לעתים קרובות הייתי בא בלילות לתוך המחבוא, מביא לאנשים אוכל ומספר להם על הנעשה בחוץ. אותו לילה, שבו החלטתי לברוח מבית החרושת. שמתי פעמי למחבוא זה ובליתי בו למעלה משבוע ימים. בעיתנו העיקרית הייתה : המירוץ עם הזמן. הזמן פעל לטובתנו. ידענו, שכל יום נוסף של החזקת מעמד, מקרב אותנו ליום השיחרור. אולם דווקא בימים אלה נעשה המצב ללא נשוא. נודע לנו שהגויים חושדים, כי באחת הבקתות מסתתרים יהודים והיה מסוכן, איפוא, לשהות כאן. הוטל עלי לצאת בלילה ולחפש מחבוא במקום אחר, ואולי אף להתקשר עם איזה איכר, שיחזיק אותנו עד יעבור זעם.
כשחזרתי כעבור יומיים, מצאתי את המחבוא פרוץ, ומפי האיכרים נודע לי. כי לילה לפני זה הקיפו כמה אנשי כנופיות ס.ס. ושוטרים אוקראיניים את הבקתות והצליחו לחדור למחבוא. אף אחד מ-18 האנשים, שהיו בתוכו, לא הצליח להימלט.
שוב נדודים בכפרים, מאחוזה לאחוזה. והימים ימי חורף. האיכרים נעשו אכזריים יותר ויותר, באשר כולם חששו מפני עדים למעשי זוועתם והחליטו להפטר מהיהודים הבודדים ששוטטו בסביבה.
באחוזות אחדות: ליטובצה, מוהילובצה ושיפובצה היו עדיין מחנות, ובהן עשרות יהודים. התנאים היו איומים והאנשים היו שרויים יום יום בסכנת מות. נסיגת הגייסות הגרמניים הייתה בכל תוקפה, ויחד אתם נסוגו שיירות של משתפי פעולה מן הבולטים ביותר ברוסיה, שהיו ידועים בכינויים "ולסובצים" (כידוע ולסוב היה ה"קוויזלינג" הרוסי). יחד עם נשותיהם וטפם, בקרם וצאנם, הם נסעו בעשרות אלפיהם בעגלות אחרי צבאות הרייך השלישי. אין לתאר את אכזריותם של אלה וצימאונם לדם. משנפל יהודי לידיהם - וזה קרה לעשרות באותה סביבה - היו רוצחים אותו בצורה האכזרית ביותר, ע"י תליה, סקילה או עריפת הראש בגרזן. הרוצחים הסדיסטים הללו שפכו את כל זעמם על שנושלו מאדמתם ומבתיהם על ראשי קרבנותיהם האומללים. זמן מה שהיתי במחנה סושינובצה. מנהל האחוזה היה "פולקסדויטש" (כידוע, אחרי ה"רייכסדויטש" היו ה"פולקס-דויטשים" בעלי זכויות-היתר הגדולות ביותר) וזה החליט, כנראה, לעשות למען הצלתנו והבטיח לנו את חסותו. היינו באחוזה ארבעה עשר איש, ברובם בגיל 17-14. הועמד לרשותנו בית, סופקו לנו מזונות והמנהל אף ציווה לא להעביד אותנו יתר על המידה. אולם עקב מקרה בלתי צפוי נאלצנו לברוח גם מחווה זו. בסביבה שוטטו כנופיות אוקראינים מזוינות ומאורגנות במסגרת ה"בנדרובצים". שסיסמתם הייתה אוקראינה עצמאית וחופשית מיהודים, מגרמנים ומסובייטים. אלה נהגו לבקר בלילות באחוזות לשם שוד, ובהזדמנות זו לא היו מושכים את ידם גם מרצח יהודים, במידה שנזדמנו להם. באחד הלילות באה כנופיה כזאת לסושינובצה, שדדו חזירים וסוסים, ומשגמרו מלאכתם, פנו לעבר הרפת שבה היה רובנו אותו לילה, לשם יתר בטחון. בימיים הספיק מנהל החווה להודיע טלפתית למשטרה הגרמנית על השוד, ותוך רגעים מספר הופיעה במקום יחידה גרמנית. התפתחו חילופי יריות, פרצה מהומה גדולים ובדרך זו חמקנו בחשכת הלילה מהחווה. שמנו פעמינו לאחוזה סמוכה מוהילובצה, שגם במחנה עבודה שלה נותרו עשרות יהודים. אולם גורל היהודים במחנה זה, לא היה שונה מגורל היהודים ביתר המחנות, היהודים ידעו את התנכלות איכרי הסביבה לחייהם, ואת הלילות היו מבלים בגרנות או ברפתות של האיכרים. באותו הלילה הגורלי, 2 או 3 במרץ, התנפלו עשרות שוטרים אוקראיניים ועשרות מאנשי הכפר. רק יהודי בשם וינקלר מצ'ורטקוב ובנו החולה ישנו בבית בן שתי הקומות, ששימש מקום מגורים לאנשי המחנה. יתר האנשים דאגו למחסה בטוח יותר, מבלי שידעו, כי אנשי הכפר עקבו אחריהם במשך השבועיים האחרונים וכל מקומות מחבואם ידועים להם. כשלעצמי, הייתי נוהג לישון כל לילה בבית המגורים הגדול, אולם, כנראה הודות לחוש המיוחד שהתפתח בי באותן השנים, חוש של חיה נרדפת, יצאתי סמוך לחצות לגורן ו"התחפרתי" בתוך ערמת קש ענקית. ואמנם לפנות בוקר בוצעה ההתנפלות. הפעם קיפחו חייהם 25 איש, ביניהם קלרה בר מבוצ'אץ' שהייתה לי כאחות. אותה ואת החבר שלה הוציאו הפורעים לחורשה והתעללו בגופותיהם.
יום רודף יום ו"הישועה" אינה קרבה. התקדמות הרוסים נעצרה לזמן מה ליד ז'יטומיר ונדמה היה, כי אפסה כל תקווה. בכוחותי האחרונים החזקתי מעמד ; קור, רעב, נדודים, פחד. אולם העזרה באה ממקום בלתי צפוי דווקא.
במסגרת הצבא ההונגרי, שנסוג יחד עם צבאות הרייך, שירתו פלוגות חפרים יהודיות. פלוגות אלה היו יחידות-צבא לכל דבר, עם פיקוד הונגרי אולם אסור היה ליהודים לשאת נשק וכל תפקידם היה לחפור חפירות ולבצע עבודות שחורות בשביל הצבא ההונגרי והגרמני. עקב הפסקת הנסיגה לזמן מה הקימה פלוגת חפרים יהודית אחת את המחנה שלה בסביבת הכפר ליסובצה. כשבועיים הסתובבתי סביב המחנה, אכלתי ולנתי יחד עם חיילי הפלוגה,
יצחק שיחור (שווארץ)