(ליקטה: חיה רול ז"ל)
כשעלית במדרגות שעל יד בית הכנסת, עברת את ה"ליצים-שטיבעל" ופנית ימינה, מיד נראה
לעיניך בנין לבן ורציני, בעל שתי קומות, חלונותיו גדולים שקבועות בהם שלוש זגוגיות,
גדר נמוכה משני צדדיו ובאמצע מדרגות מספר המוליכות לדלת כניסה חזקה ועבה, הסגורה על
פי הרוב. על הקיר הקדמי בין קומה לקומה היה כתוב באותיות גדולות "Szpital
Izraelicki". משני צדי הכניסה מותקנים היו 2 לוחות, שעליהם רשומים שמותיהם של
המייסדים, הלא הם ישראל משה שטרן וישראל משה פרמינגר, היה זה הבניין הפופולארי
ביותר בעיר, מכובד ואהוב על כל שכבות התושבים ושזור בחייהם. אין לך שמחה ואין לד
צרה שבית החולים לא השתתף ולא תרם את חלקו להקלת הייסורים או להגברת השמחה.
בחצר בית החולים היה מחסן גדול של קרח, כמעט יחיד בעיר, ששימש את התושבים, ובשעת
מחלה נהנו ממנו לא רק אלה שקיבלו אתת טיפולם בבית החולים גופו, אלא אף סתם אנשים
שהיו זקוקים לכך. וכן לא הייתה שמחה בעיר, שבעל השמחה לא יזכור את בית החולים ולא
יתרום לטובתו סכום קטן או גדול. מנהג יפה השתרש בשנים האחרונות בין התושבים : לקראת
כל מאורע חשוב היו תורמים
ארוחות לבית החולים ולבית מחסה לזקנים. אם בר-מצווה או חתונה, יום הולדת או
"יארצייט", הופיעה בעלת הבית הטורחת בלשכת בית החולים להתייעצות עם מנהלת המוסד,
איזה מצרכים וכמה עליה להכין, ויותר משנהנו הזקנים והחולים מן המטעמים שהכינה להם,
נהנתה היא מן הנתינה.
עוד מגע אחד היה לבית-החולים עם הקהל הרחב. מדי שנה סודר בבנין המוסד בקומה העליונה
"מנין" לימים הנוראים, כל מי שלא רצה להתפלל בבתי הכנסת, אם מהמת הצפיפות שבהם ואם
מחמת טעמים אחרים, הזמין לו שם מקום. קנו "עליות" בסכומים ניכרים ולא ניצלו אותן
ואת מקומם מלאו חולים או זקנים מן המוסד. מובן שמספר הנשים היה גדול פי כמה ממספר
הגברים הרשומים בתור מתפללים. ה"מנין" הזה הכניס סכום הגון לקופת בית החולים,
בייחוד שכל המארגנים וגם העוברים לפני התיבה היו מתנדבים. כדאי להזכיר את מר גדליהו
דוחובני ז"ל שהתפלל מוספים. זה היה יהודי ירא שמים, שקולו נעים ותפילתו ערבה ביותר.
חוץ מזה היו מארגנים במשך שנים רבות בחדשי החורף "באל" מסורתי לטובת בית-החולים.
ה"באל" התקיים באולם הגדול שבעיר שבבנין "הסוקול" והשתתפו בו כמעט כל תושבי העיר,
יהודים ולא יהודים. כל האריסטוקרטיה הפולנית עם ה"סטארוסטווה" בראש לקחה חבל בנשף
הזה.
ראשיתו של בית החולים נעוצה עוד לפני השריפה הגדולה בשנת 1866; בשריפה זו נשרף יחד
עם חלק גדול של העיר גם הבניין של בית ההולים. נשארו אז הקירות בלבד, אשר תוקנו
באופן ארעי. היה זה בית מוזנח, שנקרא בפי אנשי העיר בשם "הקדש". בית ההקדש הזה שימש
מקום משכן לעניים מרודים, חולים
ובעלי מומים, שלא השיגה ידם לשכור להם דירה משלהם. את הבית ניהל איש זקן שהיה גר גם
הוא שם וקראו לו "דער הקדש-מאן". אלה שגרו בהקדש מצאו את מחיתם מנדבות שאספו בעצמם
ומתבשילים ששלחו להם בני העיר,
בשנת 1891 התעוררו כמה מאנשי בוצ'אץ' והם : ישראל משה שטרן (שאמו פייגה וכטלר תרמה
סכום ניכר לתכלית זו), ישראל משה פרמינגר, יצחק זידמן, אייזיק נאכט, יואל ונתן
ניימן, ראובן ליב פוהורילה ועוד, וייסדו ועד לשם חידוש בית החולים. הם תרמו בעצמם
לטובת מטרה זו והתרימו גם אחרים, שיפצו את הבניין וסידרו בקומה ראשונה בית חולים
מודרני בשביל קהילת בוצ'אץ' והסביבה.
המנוח י. מ, פרמינגר היה במשך שנים רבות נשיא בית החולים והמנוח י. מ. שטרן -
מנהלו. האחרון הקדיש רוב ימיו להנהלת בית החולים והחזקתו והשתדל להבטיח למוסד גם
אפשרות קיום להבא. לתכלית זו בנה וחידש כמה בתים מעיזבונות שונים וביניהם גם זה של
משפתת מרגוליעס, בו נמצא אחר כך ועד
הקהילה, החנויות המצורפות לבית הזה, המגרש מול בית הקהילה עם החנויות שעליו, בית
מטבחיים לעופות, החנויות ובעיקר האטליזים וה"פאלקט-קיבע" שמעליהם. חלק מההכנסות של
הבניינים הללו הוקדש להחזקת בית החולים וחלק ל"תלמוד תורה". נוסף על כל אלה התחייבו
רבים מתושבי העיר לשלם תרומות חודשיות לטובת המוסד הזה.
במשך שנים מספר הושכר בנין בית החולים בשביל בית הספר של הברון הירש וכן נמצאה בו
במשך זמן מה גם ה"פאלקס-קיכע" (מטבח עם), ובאופן כזה נוצרה אפשרות לרהט ולסדר את
הקומה השנייה של המוסד.
למנהל הרפואי של בית החולים מיום היווסדו נתמנה ד"ר פאביאן נאכט, שכיהן במשרה זו
למעלה משלושים שנה.
בשנת 1908 סודר בקומה הראשונה של הבניין, בית מחסה לזקנים בשביל 15 איש. בין
המייסדים של מוסד זה היו ישראל משה פרמינגר, ישראל משה שטרן, אביש שטרן, יצחק
זיידמן, לייביש פריד ודוד ניימן, שהיה במשך שנים מזכיר מתנדב. לפתיחת בית המחסה
לזקנים תרם משה פארב את עשר המיטות הראשונות. למען אפשר את החזקתו של בית המחסה
מסר ועד הקהילה לצורך זה את הזכות לגבות תשלום מהמצבות שהוקמו.
כך התנהלו שני המוסדות עד שנת 1914.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבו כמעט כל התושבים היהודים את העיר והבית היה הפקר,
ובמשך שנות 1920 - 1914, עם הכיבושים השונים של העיר, שימש פעם בפעם כבית חולים
זמני לפצועי המלחמה של הצדדים השונים. יש לציין, שהחולה היחידה שנשארה משך כל הזמן,
הייתה החולה לאה (עבנשטיין) עם אחותה "באבע" החיגרת, שעברו במשך הזמן לבית המחסה
לזקנים ונשארו שם
עד השמדת כל דרי שני המוסדות ועובדיהם בשנת 1942 על ידי הנאצים.
עם גמר המלחמה בשנת 1920 התקיימה אספה כללית כדי לבחור בוועד חדש בשביל שני
המוסדות, ונבחרו : דוד נוימן - יושב ראש; זיגמונט קוק - סגן ; לייב רול - סגן
ואדמיניסטראטור, מוניש פרנקל - גזבר ; צבי נירנברג - מזכיר ; וכן גב' שינצי הרזס,
גב' פאולה מרנגל, גב' פרידה רוזן, יוליוס צלר, פישל סקלקה, דוד שכנר, משה וולפטל,
פנחס ויינשטוק, יוסף קנובלר, חיים פרנקל, יהודה פיצל, פישל קיטנפלון, אלתר גולדברג
ואיזיק וולף יורמן.
הועד החדש מצא את בית החולים ומושב הזקנים במצב איום. הבניין היה רעוע, כלי מיטה
ולבנים חסרו לגמרי, רהיטים בודדים התגלגלו בפינות והזקנים והחולים התנגבו לא במגבות
אלא בסמרטוטים מלוכלכים. התזונה הייתה ירודה מאד, ולהמתקת התבשילים השתמשו רק
בסכרין וגם זה בצמצום, והחולים והזקנים רעבו ממש. היה חורף וכמובן שלא היה במה
להסיק את התנורים.
הועד ערך מיד אוסף חד-פעמי של כספים, צרכי מזון ולכנים. תיקנו את הבניין וסידרו את
החדרים והחצר. נעשה ניקיון יסודי בכל החדרים, נקנו לבנים, שופץ המטבח ונרכשו כלים.
רופא המוסד היה, כפי שהזכרנו, ד"ר נאכט. באותו זמן פנה הועד אל הג'וינט בבקשת עזרה
ונענה בצורה יעילה וקבל מספר מיטות, סדינים, לבנים, רפואות, מכשירים חירורגיים
ורפואיים וכן כמות גדולה של סבון, אבקה שיניים, מברשות שיניים ועוד.
חמשה היו מקורות ההכנסה של המוסדות באותו הזמן :
החולים נתקבלו בלי כל תשלום, וכן הזקנים. סודרה מרפאה בשביל חולים עניים מחוץ למוסד
וגם רפואות סופקו להם בלי כל תשלום. המצב שופר משנה לשנה תודות לעבודתם המסורה של
חברי ההנהלה. מנהלת בית החולים הייתה באותו זמן הגב' אדלה פינס, שלא חסכה עמל
ויגיעה, כדי להעלות את מצב הבריאות והתזונה של המוסד.
בשנת 1923 נבחר ליב רול ליושב ראש של המוסד וכיהן בתפקידו זה עד סוף 1934, זמן
עלותו לארץ ישראל. ומאז ועד סוף קיום בית החולים היה מוניש פרנקל היושב ראש וגם
פאולה מרנגל ויוסף קנובלר, הסגנים. מספר המיטות בבית החולים היה בהתחלה 16 ומספר
הזקנים .15-16 שוב הוכנסו שיפורים ובין השאר סודר אור חשמל בבנין וגם מים זורמים.
סודרה גינה יפה מסביב לבית, צריף בשביל חולים מדבקים, חדר מתים, מכבסה וגם מחסן
קרח.
בשנת 1925 אחרי תקופה שלמעלה משלושים שנות עבודה מסורה ופורייה בבית החולים, הפסיק
ד"ר נאכט, בגלל גילו, את עבודתו בתור רופא ראשי ואת מקומו מלא ד"ר מרדכי הירשהורן
(קרניאל), שנשאר בתפקידו זה עד העברת בית החולים לרשות הממשלה הסובייטית.
במשך הזמן נשתנה אופי בית החולים והורגש צורך להרחיבו ולהוסיף מיטות ולכן הועבר בית
הזקנים לבנין חדש שנרכש מידי ועד "תלמוד תורה" ונוספו בו עוד ארבעה מקומות נוספים
בשביל זקנים. מכיוון שהיה זה בית החולים היחיד בכל המחוז - בית חולים ממשלתי בכלל
לא היה קיים - היה צורך להרחיב
את חדרי העבודה ואת מקומות האכסון. בבית החולים המורחב סודר חדר לידה, 2 חדרי
בידוד, חדר ניתוח וחדר אמבטיה עם מים חמים. המצב בבית החולים, הן מן הצד הרפואי והן
מן הצד הסידורי שופר עד כדי כך, שחולים גם משכבות אמידות של תושבי העיר השתדלו
להתקבל לריפוי, תמורת תשלום, כמובן.
בשנת 1929, לרגל המשבר הכלכלי והתרוששות האוכלוסייה היהודית, הופחתו הכנסות החוץ של
בית החולים והמוסד הוכרח להיות חי הנושא את עצמו. ורק אחרי שנים מספר גילה גם ארגון
יוצאי בוצ'אץ' באמריקה עניין במוסד העממי הזה ותמך בו בסכומים ניכרים. באותו זמן,
בשנת 1936, נתקבל עוד רופא בית בבית ההולים, ד"ר צבי רוזנמן, וגם הוגדל מספר
האחיות. באותה שנה סודרה בבית החולים גם מעבדה רפואית, שהעובד בה היה ד"ר יואכים
גוטפריד (הנמצא עכשיו בארץ). מספר המיטות בבית החולים עלה עד 40.
חלק רב בהטבת המצב וגם בשיפור התנאים הפנימיים יש לזקוף על חשבון מנהלות המשק של
המוסד, שהראשונה ביניהן הייתה הגב' אדלה פינס אשר עבדה עד 1932, אחריה קבלה את
הנהלת המשק הגב' אסתר בזנה (אייזנברג), שנשארה בתפקיד זה עד עלותה ארצה בשנת 1935,
והאחרונה גב' בטי מדווינסקה שעבדה עד שנת 1941, שבה הועברה עם חלק של תושבי העיר
היהודים לבלז'יץ לתאי הגזים.
מהתחלת המלחמה בספטמבר 1939, שימש בית החולים, בית חולים צבאי ובו נהנו מטיפול כל
נגועי המלחמה בימים האלה. אחרי כמה שבועות הועבר בית החולים לבנינים הממשלתיים
(בפודלסיה) ושם עבדו בתיר רופאים ד"ר אברהם חלפן בתור מנהל המחלקה הפנימית ורנטגן,
ד"ר בלוטריך וגם ד"ר גוטפריד, בבנייני בית החולים העזוב, וגם בבנייני מושב הזקנים
סידרו מושב זקנים ממשלתי כללי בשביל יהודים ונוצרים. מושב הזקנים הזה היה נתון
לפיקוח רפואי של ד"ר הירשהורן (קרניאל), ואת המשק ניהלה הגב' מדווינסקה. מובן, שהקלסתר
היהודי נמחק לגמרי מעל פני המוסד הזה והזקנים רעבו מבלי יכולת לאכול את מאכלי
הטריפה.
בימי הנאצים ניהל את ביה"ח רופא יהודי, שאת שמו לא כדאי להזכיר.
יש לציין, שכל הרופאים שהשתתפו בעבודה מלאה או חלקית בבית החולים בבוצ'אץ' בתקופה
האחרונה, כולם נשארו בחיים, כמו כן כל האחיות שעבדו שם במשך הזמן.
כיום עומד הבניין חרב, החלונות והדלתות שבורים, הגג וחלק של הכתלים הפנימיים
הרוסים, זוהי חורבה, שבתוכה תססו פעם חיים יהודיים כל כך יפים.
(ליקטה: חיה רול ז"ל)
