אגרת לעגנון

ליובל החמשים פרסם אשר ברש ז"ל את האגרת הזאת ב"הארץ".

לש"י עגנון שלום רב!
מאחר שהגעת ב"ה ליובל השלם בבריאות הגוף והנפש וזכית שרבים וכן שלמים, מוקירי זכרך ומעריצי פעלך, עושים את היום זכרון תודה וברכה על כל הטוב הרוחני שהענקת להם, רצוני להעביר לפניך בקצרה את טובך, כפי שנראה לי מיום שנודעת אליו ועד היום, והיה זה בידך מעין תמונה שצייר הצייר ונתן לך במתנה ליום שמחתך. ולא תדקדק עמי אם תמצא קצת פגימות בדמיון הפנים, שכידוע לך, רוב הציירים מתגדרים במיעוט הדמיון החיצוני, שהעיקר אצלם ראיית האופי של המצוייר.

לפני שלושים ושתיים שנים, בערך, נודעת לי בשם ש. י. טשאטשקיס, איש צעיר מבוצ'אץ', הקובע לעיתים קרובות דברי שיר וסיפור בשתי לשונות ב"המצפה" שבקראקא וב"טאגבלאט" שבלבוב ועוד באכסניות ארעיות אחדות בגליציה, השירים היו כתובים עברית עממית, בסגנון הפיוט האשכנזי, כמסורת השיר העברי בגליציה מימי לטריס ואילך, בלא הקפדה יתרה בדיוק המשקל והחרוז, אבל הצלצול ערב לאוזן והתוכן מתגנב לבוא אל הלב, ועניניהם של השירים על הרוב מנהגי ישראל, כמעט בלדות של עם. והסיפורים, רובם כתובים יידיש, היו רשימות קצרות מסוג הרשימה הפרצ'ית, עם יותרת של רוך והומור, הדיאלוג מצומצם ושיחת המחבר מרובה על עצם הסיפור והנטייה היא למעשה בתוך מעשה (מה שהגשמת אח"כ בנוסח גדול ב"הכנסת כלה").

לנו, צעירי הקוראים והכותבים בצנעא בעיירות ישראל, היית כוכב קטן עולה בשמי ארצנו החוסה בצל הקיר"ה וחם לה וטוב לה בעניותה ההגונה, ואם יש שאחב"י קובלים על צרות וקיפוחים, אין זו אלא בת קול של האנחות המגיעות מארצות ממשלות הזדון (רוסיה ורומניה), וגם שאיפתם לציון לא באה בעצם אלא לעשות נחת רוח למנהיגים הגדולים, גיבורים אנשי שם, שאהבת ישראל בוערת בלבם ובפיהם, ובפרט אחרי הסתלקותו של המנהיג הנערץ באמת, ד"ר הרצל ז"ל.
לכוכבים גדולים בספרות ישראל בארצנו הקטנה לא ציפינו, שגליציה שכחה ברוב הימים את מידת הגודל בספרות, אחרי שהמידות האלה נפלו למנה לאחינו שמעבר לגבול, הלא הם יהודי רוסיה התקיפים, שכגודל צרתם כן גודל השגתם ויכולתם לפעול גדולות.

ומשבאו אלינו מרוסיה כמה פליטים יודעי עברית וזעזעו את אוירנו השוקט על שמריו, התעוררנו ושפשפנו עינינו וראינו פתאום כי צר לנו המקום. מיצרים לנפשנו, וניסינו להרים כנף מקיננו הזעיר, המרופד קש וגבבא ומעט נוצות מלוקטות. – ואתה היית מן הראשונים שגמרו אומר להפוך את חלום שיבת ציון למעשה. אחרי הסתלקותו של הארי ידענו את יורשיו השועלים הקטנים וגם בזנו להם מעט וקשה היה לנו לחיות במחיצתם ורצינו לברוח מהם ומהמונם, ואז באת בדרכך לא"י לבובה, ושם ראיתיך בראשונה.

בודאי עוד שמור עמך זכרון אותה מסיבה קטנה ומשונה בערב בדירתו של ידינו א. מ. לפשיץ, שהיה בעירו תל שכמה פיות עברים פנו אליו ואל דברו הכבד במבטא הספרדי. החבורה קטנה היתה. ששה או שבעה אנשים עברים, מושכים בעט או מורים מובהקים, ואתה היית העלם מבוצ'אץ' העולה לדוכן הספרות, האורח העושה מעשה והולך באמת לא"י. לשם מה? לא היה צורך בשאילה. כל אחד ממנו היה מוכן ומזומן לקום ולעלות לא"י על מנת להתפרנס שם מפיתה ומשנים שלושה זיתים ליום ולחיות חיים של עוני, אבל על טהרת הלאומיות והמוסר המעשי, מתוך התעסקות בחקלאות או בשמירה או בכל מלאכה שידענו מן המשנה ומן "הפועל הצעיר", אלא שעדיין היו כמה עיכובים. בעל הבית, שיצרו היה גדול תמיד לגלות נפשות ומעלותיהן, דיבר אותו ערב, כדרכו, בהרחבת הדעת ובעמקי שפה ובצחוק רוח על כמה נושאים בבת אחת. ומיד הציע לפניך להעלות מן הכתבים שבאמתחתך כדי לקרוא באזנינו, ואגב היה דורש בדרכי כתיבה בכלל ובדרכי כתיבתך בפרט ומזכיר חיבוריהם של גדולי ישראל ואומות העולם. ואתה פניך בערו באש הבושה ושפתיך נחרזו ברצון ובמרי כאחד ושערך הצפוף לחץ על מצחך הנראה כדואג תמיד, והיה ראשך כבד וגבך כפוף מעט כאדם המרבה ישיבה – ואף על פי כן הלכת אל המעיל, מעיל הבחור מעיירה, שהיה תלוי בקולב שבביאה, ופשפשת בכיסיו, וגם בתיק המוטל בפאת הדרגש פשפשת והבאת אל השולחן קומץ עלים גדולים וקטנים, ישרים והפוכים, והנחתם לפניך והיית הופך בהם במבוכה, בורר ומניח, בורר ומניח, עד שהתחלת לקרוא באזנינו דבר אחר דבר: סיפור ושיר, ושוב סיפור ושיר, רובם יידיש, שהיא נוחה לקריאה בקול. וקראת בקול ניגון ובהטעמה שיש עמה הבלעה ובהבלעה שיש עמה הטעמה, ולא רצית לקרוא יותר והיית חוכך להפסיק, ובעל הבית דוחק והשומעים ממלאים פיהם צחוק ומזרזים את הזריז ומהנים על מנת להינות, ופניך משחק לגלים לבנים ואדומים, והאדום מכריע.
ובהפסקה שתקנו מעט ולקחנו מן הכיבוד, ובעל הבית נשא שוב דברו בהרחבה והשוה סופרי ישראל לסופרי אוה"ע ונתן לך כמה רמזי הוראה, וגם שאר בני החבורה השמיעוך קצת הערות מעודדות. ושוב דחק בך בעל הבית:"ידעתי שיש לך עוד כתבים. הוציאם אלינו – ונדעם". ואתה האדמת מאד וטענת שלא כדאי. באמת אין עמך עוד דברים שכדאי לקרוא. ואף על פי כן הלכת שוב אל התיק ואל המעיל והבאת שוב חבילה, קטנה מן הראשונה, וקראת רשימות ביקורת קצרות, שלא בנוסח המקובל, נועזות ועוקצות, על כמה מסופרי ישראל. ונשתמר בזכרוני ציור של "אצבעות מחטטות בריאה תלוחה", כשדיברת על יצירתו של ברנר וכרכת שבח וגנאי יחד.

ופתאום הפסקת באמצע הקריאה וסרבת לקרוא עוד ולא הועילו כל ההפצרות; נעלת עצמך ואת המפתח העלמת מעשה כשפים. וכך ישבנו ודיברנו ואתה הסתכלת בדוברים כנבהל מעט וכסקרן מעט ובעיניך תוגה רחוקה או חלום על ארץ אחרת ושמים אחרים. וכשקרבה שעת חצות נסענו עמך ללוותך אל "בית הנתיבות הוינאי", והיה בחוץ דלף של אביב צונן, כמעט כדלף של סתיו, ועמדנו חמישה או ששה אנשים בצוארונות זקופים, ואתה נענעת לנו מעל כבש המסע ובקול של עלם גליצאי הבטחת לכתוב לנו מארה"ק. אחר זז המסע וראינוך יוצא ללילה שבסופו שחר ושמש על שדות והרים. ושבנו משהו עצובים לכרך השקוע בשינה ונפרדנו זה מזה בחמימות יותר מבשאר הלילות.

וכמה חדשים לא שמעתי עליך כלום, עד שהגיע כרך "העומר" מיפו ומצאתי שם את פרי הילוליך הראשון, את הסיפור עגונות, ולא ידעתי תחילה שאתה טשאטשקיס, הוא המחבר, כי לש. י. הידועים נוסף שם בלתי נודע. מוזר קצת: עגנון. שיערתי השערה, אבל בלא בטיחות, עש ששמעתי בפירוש מפי א. מ. ליפשיץ, שדיבר עליך בגאוה ובאהבה, כאילו היית לפחות בנו שעלה לגדולה שם במרחקים (ואמנם קיים אח"כ אהבתו בקונטרס מהודר). הלב נלקח מיד שבי על ידי אותה פריחה אגדית ריחנית המשתרגת על נושא יהודי מופלא. וזע הלב עם אותו ציור מצומצם ורב-כוונה של נפילת ארון הקודש אחורנית מן החלון לתוך צמחי הגן. מיד הופנו אליך העיניים במלוא רוחב ספרותנו ורבים יצאו כנגדך בסבר פנים יפות ונענעו לך "ישר כח" כלאברך אהוב שקרא יפה את ההפטרה. ואנו התגאינו בחברנו שככה עלתה לו. אפשר שהכוכב הקטן גדול יהיה.

אחר כך באו פרקי "תשרי" ו"בארה של מים" ו"אחות" ועוד סיפורים-סלסולים-עבריים-סקנדינביים-עגנוניים, כבדי הגות ונוטפים בושמי-שירה - ומאז ראינוך תמיד יוצא בכלי-מילת ועושה הולך שבת ושוקד להפוך כל מציאות לאגדה, ונעשית בן אמונתם של פרץ וברדיצ'בסקי ושאר בעלי חסידות בספרותנו. ואחרון אחרון בימים ההם: "והיה העקוב למישור", שהיה בעינינו כקמיע עתיק, שמרטת יפה והוא נוצץ באור חדש, כאילו יצא זה עתה מבית היציקה: המסגרת והאותיות והנקודות הכל מכוון ובולט יפה. תאווה לעיניים. סיפור שהיסוד האפי והנסתר שנעשה נגלה מכריעים בו את הרגשנות והמליצה. ואף שידענו את סיפור המעשה, היה בעינינו כארג חדש שארג אומן מחוטים שהפקיע מארג ישן והצדקנו את ברנר שנעשה לך מו"ל.

וכשזכיתי בניסן תרע"ד לעלות לארץ, ואתה שרוי אז בארץ אשכנז, מצאתי כמה "נלבבים", שהיו מספרים בך, באברך הרומנטי אוהב הזרויות והפינוקים, האהוב על הבריות והרצוי לסופרים, שאז"ר רואהו כחבר וש. בן-ציון כתלמיד וברנר – כמפליא לעשות. וסיפרו עליך דברים שנראו כאגדות של חולין והכל מתוך חיבה ואמונה לראות בך רוב נחת.

והאמונה לא הופרה: אחרי המלחמה באו בזה אחר זה "אגדת הסופר" ו"הנידח" ו"מעלות ומורדות" ועוד, ונגלה "האור הנערב" שצברת ובכל מקום שבאת אורך הולך לפניך. וגם "בנערינו ובזקנינו", אותה סטירה שמחטיה הדקות טמונות בתוך מוך של הומור וליריות מבושמת, ואנו בני מולדתך, ששבילי המעשה היו נהירים לנו, נהנינו הנאה כפולה: של אוהבי אמנות ושל שותפים לידיעה. אחר-כך בא "בדמי ימיה" שבו כבר נושבת רוח המערב והתרבות האשכנזית טבעה בו חותמה, אבל טוייתך ניכרת מכל חוט וחוט, ושמחנו שחזרת שוב אל מקום חיותה של הספרות: אל החיים והמציאות. היית כאותה איילה, שכל זמן שמגדלת קרניה מפצילות. ראינו דרכיך בספרות, שאתה חותר לגלות את המאור שבנשמת היהודי, הגבורה ומסירות הנפש ואהבת התורה והכיסופים לציון, ורבים מסיפוריך דורשים בשבח ירושלים ובשבחם של חסידים ואנשי מעשה ואנשי נימוסים ובגנותם של עם הארץ והמתבולל והצבוע והצייקן והקופץ ידו מעזרת הפרט והכלל; ובישוב החדש אהבת את הבנים הכשרים למקום ולאומה, שידיהם עושות במלאכת הבנין ונשמתם נמשכת אל האור הגנוז, וגם את שירתם ניסית לשיר ברמז ובדרש ובפשט, מתוך הבלעה ובדרך אגב, כאב אוהב שהוא טרוד בתורה ונותן סימנים לבנים אהובים. וראינו לשונך שהיא חצובה מאבני שיש של ספרותנו העתיקה והמאוחרת, ואינך גורס את המליצה החזקה, את הדיבור כפטיש, אלא את המילים הצנועות והמבויישות, שאתה מוציא ממחבא ספרים נשכחים, מלים שהעיזו להשמיע עצמן רק בין השמשות בשעה של שלש סעודות, ואתה הבאת אותן לבין הבריות, כשאתה מזרזן שיפתחו פיהן וישמיעו קולן. ראינו שאתה מקפיד מאד על ביטוייך שיהא צלול וריתמי ומכוון יפה אל המצוייר ומדוייק לפי המקורות (ידענו שידך אינה זזה מספרים ומגוילים עתיקים ונעשית מומחה גדול למצוא את הדרוש לחפצך), וכן נדמית בעינינו באמת, לא על דרך המליצה,כלוטש אבנים טובות, שנוטל מן הגל ובוחן ובודק ומלטש ומשבץ, ואמרנו לפעלך טוב, אף שידענו שיש מקטרגים על דרכך ומונים אותך בקישוטים יתירים, כמי שאומר להתעשר מפסולתם של לוחות ישנים, ותובעים ממך דיבור טבעי כלשון בני אדם, כדי שיוכלו לעמוד על טיבך האמיתי בלי כחל וסרק (מי"ב ואחרים), וגם אני נטיתי איזה זמן לדעה זו, וכמדומה שתבעתי ממך כך בהערה קטנה על "בדמי ימיה" באחת מחוברות "הדים", אבל משעמדתי על טיב יצירתך בכללותה ועל טבעך בכתיבה (גם זה שנעשה לך טבע שני) ידעתי שאין לבוא אליך בתביעות על מה שאין בך, אלא יש לשמוח ולברך על מה שהשכין בך הקב"ה מן האמיתי והיסודי והיקר והמעשיר את הנפש היפה. ולא מעט הוא וכל הרוצה ליטול בא ונוטל מכתביך מלוא חופניים. וגם זאת ידעתי, שאין לדין עמך על דברים אחרים שנכתבו בלא רוח הקודש (את מי אין כמו אלה?) ושיש בהם יותר משום הרכב סממנים בלי מעשה בראשית, כלומר, בלי נפיחת נשמה, אבל דברים כאלה מעטים הם לעומת האחרים העיקריים, שרוח היוצר מתהלך בהם וממלאם חיות ועדנה רבה.

ומשראיתי טבעו של סיפורך וכל מה שאתה משקע בו, נוכחתי שכל החיבה וההוקרה שסיגלת לעצמך מגיעות לך בדין ולא הקפדתי עמך, שאתה מקפיד לפעמים בתביעת ההוקרה יותר משמינית שבשמינית. ועמדתי על דרכך המצויינת במלאכת הסיפור, שאינך אומר די בסיפור המעשה למשוך את הלב הסקרן, אלא אתה מכוין בו גם ללב ההוגה והמתפעל, שאתה רואה בסיפור הזדמנות יפה להשמיע דברי חכמה ומוסר והתבוננות המעוררים את המחשבה ואתה חורז בו תיאורי חן ויופי ענוגים ללב כשירים טובים. וזו דרך מיוחדת באפיקה, לצייר לא בצבעים אלא בשיחה שהיא כצבע. ועטך יש שהוא מחולל נפלאות בדרך זו, שאתה נראה כמסיח על העצם בלשון חכמים וחסידים ויראים בסמלי מסורה וקדושה נבחרים במיעוט דברים ובפרישות של דרך ארץ והעצם עולה מאליו והציור נעשה פלסטי לא רק למראית העין, אלא גם מראיית הלב, והדברים מאירים ושמחים באמת. וזה דרכו של המסון בנוסח סקנדינביה ודרכו של פרנס בנוסח צרפת ודרכם של יוסף פרל וגליקל מהמלן בנוסח יהודי ודרכם של הברצלבי ופרנץ קפקא ובעלי מסתורין אחרים במלכות הסיפור. ולקיחה זו שאתה לוקח ממקורות ישנים חשובה כנתינה, שאתה לוקח פרוסה ומחזיר דינר. וזכורני מאמר אחד בסיפור קטן משלך "על אבן אחת": "אם באנו לעולם כדי להסדיר מה שהניחו לנו דורות שלפנינו, יכולני לומר שבכמה בחינות עלה בידי לסדר ענין הדברים". ונדמה לי שמאמר זה מסביר עיקר גדול ביצירתך ובערכה. ובזה אני מתכוין בעיקר כלפי ספרך "פולין" שהוצאנו ראשונה בהוצאת "הדים" ותחילתו נעוצה באותו ספר שערכת בשנות המלחמה בלשון אשכנז, שכולו כמחרוזת נאה על צוארי כנסת ישראל בארץ מכורתנו ושהשכלת למצוא לו מוטו נאה כל כך בסליחות: "פולין העדינה הקדומה לתורה ולתעודה – למיום סור אפרים מעל יהודה", והחוליות הנוצצות ביותר במחרוזת הן: "מעשה העז" ו"מעשה המשולח מארה"ק", שבהם כרכת את פולין וא"י יחד וחשפת את הדרך המובילה מזו לזו.

ולא יכולנו עוד לראות עזות מצדך כששלחת ידך במלאכת אפוס גדול לישראל ושמחנו ש"הכנסת כלה" זוטא נהפכה ל"הכנסת כלה" רבתי בשני כרכים, ואעפ"י שהתפרים ניכרים בכמה מקומות, ראינו שעשית מעשה רב בצירוף הדברים, במילואם ובמיזוגם והעלית את ר' יודל הבטלן למעלה של סמל והעמדת אח לבנימין השלישי ולשאר בטלני עולם שהיו בשעתם מכרה זהב לבעליהם, ואף שהסמל בבטלן שלך מצומצם יותר, אבל הוא מורכב ועשיר יותר ממה שנראה בסקירה ראשונה, ועם היותו קלוש וחלוש, כמעט רוחניות, אתה גוזר עליו לישא חבילי חבילין של מעשים ומאורעות וטיפוסים וסיפורי מעשיות ודברי תורה וחכמה ואניקדוטות, עד שהוא נראה כעמוס כל רכולה יקרה, ואפילו את הגיבור המרכזי, הגיבור בלי מרכאות, את ר' ישראל שלמה הפרנס, הוא נושא על גבו ואינו נופל. רק על דבר אחד הצטערתי, על שחזרת על חלק גדול מסיפור המעשה בפזמון ארוך ויבש קצת.

Google
 
Web www.buchach.org
אחר כל הוספת על ארבעת הכרכים עוד שנים: אחד חדש כולו, הוא הנקרא "סיפור פשוט". והסיפור אינו פשוט כלל, אף על פי שהוא מספר באנשים פשוטים ומקרים שבכל יום במכנות יהודים פשוטים. וכאן חזרת אל מעשי האריגה בחומר אנושי בדומה ל"בדמי ימיה" והרית כשרונך במעשה פיליגרנא דק מן הדק ובראיה ללב האדם ובהבנה עמוקה בטויית המזל, ויש שם שאמירה קלה אוצרת עולם מלא והערת אגב משרה עמוד של אור על מחשכי הנפש והחיים ויש שם למאות ציורי חן והומור זך שבזך, ולא הקפדתי הרבה שהסיפור יורד מן המסילה הישרה עם פרשת הטירוף, שהיא יגעה קצת, ועגלתך מתנודדת והולכת עד שאתה מכניסה בשלום למחוז חפצך.


והכרך השישי (האחרון לפי שעה) "בשובה ונחת" כשמו כן הוא: סיפורי אגדה מסופרים בנחת ובטעם של זקנים ופתיחתו "בלבב ימים", שרבים עמדו על יופיו וזיוו ודרשוהו כמין חומר, והוא באמת סיפור חסידים נאה מאד, מלאכת מחשבת דקה להפליא, הימנון לחסידים הראשונים שעלו לארה"ק בדביקות גדולה, תוכו רצוף אהבת א"י, אלא שהניסים שבו אינם הופכים כולם בקסם עטך לחוויות חזקות, שרק אז הרשות בידינו לגלגל בניסים. ויש בו בכרך זה כמה אגדות של חן צרוף ומזוקק שבעתיים.

הנה סיירתי כמעט כל שדך וגורנך ובדקתי בדיקה חטופה את הכריים והעומרים וגם כמה צבתים קטנים מיששתי, ויכולני לומר לך: אשריך שהברכה היתה שרויה במעשי ידיך, שחרישתך וזריעתך ודישתך נעשו כולן בעיתן וזכית לכינוס מבורך לתוך אסם נאה וממגורות מתוקנות: ששה כרכים של דברים מנופים בצורה מרהיבות עין ובדפוס משופר שטרחו בו מסדרים אמנים, בהגהה מדוקדקת ובכריכה עשויה בטעם ובענוות חן.

ובכל פעם שאני נוטל כרך מכרכיך וקורא בו סיפור פלוני או אלמוני, מיד עולה לפני קלסתר פניך כמו שראיתיו אז במסיבה שבלבוב ואני רואה את אודם הבושה הפורח בו. ואז אני יודע את האמת שביסוד יצירתך, ששירתך מהלכת ממקור של תום וצעירות שבנפש. במה אברכך? אברכך, שדמות רכה זו, אותו קורטוב אודם הבישנות, שמבצבצת מתוך כתביך לא תסתלק גם מן הכרכים הבאים שתוסיף בעזרת השם על הראשונים. אתה זכית להיות מספר סיפורים בישראל ושכללת אמנותך עד דק ולא לכלכת ידיך בשפיר ושליה שבספרות, ואמנותך יש לה חותם ומטבעת שלה, שבהם היא ניכרת מיד, וכל הבאים להשתמש בחותמך ולעשות כמתכונך הם ככלי שני. תעמוד לך זכותך לימים רבים.

ואברכך עוד, שתראה נחת בישראל ובארץ ישראל וספרותנו תהיה כגן רטוב ואתה יושב בשורה ראשונה בתוך שאר גדולי יוצרינו נהנה ומהנה, ועמנו יושב לבטח ועיניו רואות את מוריו והוא שותה בצמא דבריהם. אמן.

הנה ארכה אגרתי ולא הגדתי לך אף את החצי ממה שבליבי, ועוד חזון למועד וליובלות הבאים.

שלך באהבה ויקר

אשר ברש

מנחם אב, תרצ"ח