מכתב מד"ר אברהם חלפן

לודג' 28 בינואר 1946

ידידי

הנני שמח לראות שלאחר כל כך הרבה שנים לא שכחתם אותנו והנכם מתעניינים ושמים לב לניצולי בוצ'אץ'. אין פלא שאינכם מקבלים ידיעות מבוצ'אץ', כי בוצ'אץ' קיימת היום רק בתור מושג גיאוגרפי בלבד. העיר חרבה. נשארו בה רק שתי משפחות עבריות ובכל המחוז אין זכר ליהודים. הניצולים במספר למעלה מ-10 ובכל המחוז כ-65 נפשות נסעו למערב, לשלזיה, ועוד מקומות אחרים כדי לנסוע במהירות האפשרית לארץ ישראל ולארצות אחרות. אל תשלחו חבילות, כי אינן מגיעות; דעתי היא, שכל אחר חולם על עליה לארץ ולא על חבילה... רחובות בוצ'אץ' מכוסים עשב וקוץ ודרדר מצמיחים. הבתים נהרסו, בתי-כנסת ובתי-תפילה משמשים בתי-כסא ציבוריים. בית-הקברות נחרש ע"י החפירות ובמצבות השתמשו לרצוף שוק החזירים. הגימנסיה ובתי-הספר ועוד בנינים השובים נחרבו. האוכלוסייה דרה מעל שפת הדניפר והוולגה. למעלה מ-10 אלפים יהודים מתושבי בוצ'אץ' הועברו לעולם האמת, גופותיהם בקברים המוניים על ה"פדור", הבאשטים, ביערות ובשדות. ---

לדאבוננו אין לכם אפשרוה לעזור לנו בעליה לארץ, אנו מעריכים את קרבנותיכם ומאמציכם וסובלים עמכם. אולי יבוא שינוי ויתנו לשרידים לעלות.-- בכל אופן מעודדת אותנו ההכרה, שמישהו תחת השמש חושב עלינו ורוצה לעזרנו. כותבים אתם, שאין לכם ידיעות מבוצ'אץ', איך לתאר לכם את המצב, הרי כל תאור יהיה חוור ולא ישקף אותו לאמיתו.

הטרגדיה החלה ביולי 1941 - - מכות. עבודת-כפיה, גזל וחמס היו תופעות רגילות... באמצע אוגוסט ב-4 לפנות בוקר נורו על ה"פדור" 350 יהודים צעירים. הנשים הצעירות הוכרחו לנקות את נעליהם של התליינים לאחר שובם מהוצאתו לפועל של הרצח ההמוני הזה האנשים נפחו נפשם מרעב, בחוץ שכלה חרב, בבית - המוות. גזרות חדשות לבקרים, "המועצה היהודית" (יודענראט) השגיחה על הוצאתן לפועל והמשטרה היהודית הוציאה אותן אל הפועל. אם מישהו מהם חי ויבוא אליכם, ראויים הם ל"יחס מיוחד". היודנראט שלח את אלה, שלא היה לאל ידם לשלם כסף לפדיון, למחנות המוות והמשטרה היהודית צדה והכתה את המסרבים. כי ה"יודנראט" הכיר רק דולרים וזהב. את הפרוות צריך היה למסור לגרמנים, עונש מות לאלה שהחביאו את הפרווה, כי ליהודים היה "חם" מאר בלי פרווה היהודים לא ידעו מי אכזרי יותר: ה"יודנראט" או הגסטאפו... המצב הנ"ל, הטוב באופן יחסי, נמשך עד הקיץ של 1942. אז התחילה הטרגדיה ב-5 "מערכות", "אקציות". העבירו את יהודי העיירות והכפרים למרכזים גדולים יותר ומזמן לזמן ערכו פרעות ו"אקציות" על פי רוב בלילות או לפנות בוקר. התפרצו גרמנים, אוקראינים ושוטרים יהודים לבתים ומי שלא הספיק להסתתר במרתפים, בבורות וכו' - הושמד. כמה אלפי קרבנות נגרמו בכל "אקציה". במחבואים היו סצנות מחרידות. אמהות החניקו את ילדיהן הבוכים או הרדימו אותם בסמים, בלי לחת לעצמו דו"ח על מעשיהן. - ובחוץ השתולל המוות. - היו מקרים שהנתפסים הראו את מקום מחבואם של שכניהם... כעבור יומיים חלה הפסקה, פונו גויות הנרצחים מהבתים והרחובות, וקנסות שולמו עבור אלה שנשארו בחיים. ובכן נמשך המסחר : ביודנראט אפשר היה לקנות ולמכור הכול - זהב, שעונים, תכשיטים וציאנקלי. יחס הסביבה הלא יהודית ליהודים היה רע. ברצון קבלו את התכשיטים להטמנה.

כך חיו בין "אקציה" ל"אקציה", אשר שוב ושוב אכלה כמה אלפי קרבנות. אחרי כל "אקציה" נדחקה האוכלוסיה לכמה רחובות, עד שלבסוף הגיעו לחלק התחתון של רחוב פודהאיצקה ושם חוסלו הנשארים.

בטרגדיה היו כמה סצנות טרגי-קומיות : היו מקרים בודדים שהקבור הצליח לקום מתוך גל האדמה וגל המתים ושב ערום בלילה לגטו. אליעזר בינדר, שאר-בשרי, נער בן 12 ניצל בדרך זו מן הקבר ההמוני שבו נקברו הוריו ואחיו ואחיותיו. כומר בכפר, שאצלו התאכסנתי במשך זמן ידוע, אמר; היהודים מערימים - קופצים לתוך הקבר, עושים עצמם מתים ובלילה חוזרים הביתה. מיהודים אפשר לקוות לכל. סצנה אחרת : אחרי "אקציה" שמעה אישה קול ילד ע"י קבר רענן : "אימא, העודך חיה ?" שוטר גרמני לא ריחם ורצח את הילד. זה היה ילדו של רופא השנים גפנר. מקרה אחר : גב' קלרה גרוס (לבית קורנבליה) אשת העו"ד גרוס, בארה למאות נשים ונערוה ליד הקבר ההמוני על הפדור: "חזקנה, אל תיראנה, רק רגע והקב"ה יעניש אותם..." האופה יעקב מרגליות התרעם : "למה אתם נשחטים ככבשים ואינכם מתים עם הנשק ביד". הוא לא רצה להתפשט לפני ה"אקציה" על בית-העלמין היהודי וירק בפני הגרמני, סקלוהו באבנים וקברוהו בקבר אחד עם אשתו ובניו.

לאחר כל "אקציה" נשארו פחות ידיים לחפירת קברים, פחות אנשים בעלי יכולת לשלם ארנוניות. ה"יודנראט" חוסל בסוף. החיסול היה במאי 1943. הושמדה משפחת הכט, מנדיל רייך וכל מחנה העבודה. השאר הועברו לקופיצ'יגצה ולטלוסטה ושם חוסלו. הודיעו במודעה כי העיר "יודנריין". כל יהודי שנמצא נרצח במקום. הרוצחים קבלו 100 זלוטי בעד גולגולת יהודית. נפלו גולגולות של זקן וטף, איש ואישה, - מי שהצליח לקבל מחבוא בעד שארית כספו בבית אכר, נרצח בידו, בידי הכנופיות הכפריות או בידי הז'נדרמים האוקראינים. כך הושמדו: אוסקר פרידנטל וזוגתו. ד"ר גרוס, בת ד"ר שטרן, סבינה שפיגל, משפחת קנר, הוניג, וייס, זילברשלג, ד"ר פוכס, ד"ר ביננוולד ואשתו ובניו, בתו - אשת ד"ר מקס הירשהורן. במדודבצה רצח איכר בגרזן את גב' חנה פרנקל ועוד 12 אנשים אחרים. נהרגו משפחות גלטנר ושולמן גב' מרנגל ונאכט ועוד רבים אחרים. העיר נהפכה לגיא צלמוות. הבאנדיטים היהודים לא פיגרו אחרי הרוצחים. הם התנפלו על מחבואי היהודים, על יהודים המסתתרים ביערות ופשטו אותם ערומים. כך עשו לשאול אנדרמן ולאחרים: הבאנדיטים הללו ראויים ל"יחס מיוחד" מצדכם. למעלה מ-10 חדשים נמשך ציד היהודים בכפרים, בשדות וביערות. אזי ואשתי וגיסתי ובנה הסתתרנו בכפר בבית איכר, זה עלה לנו בהרבה כסף. ב-28 במרץ 1944 פלשו הסובייטים וכעבור שבוע נסוגו. שלושה וחצי חודשים – תקופה שנייה של גיהינום. הושמדו יותר מ-600 יהודים, בתוכם ד"ר גוליגר ומשפחתה, הרופא ד"ר נוימן ומשפחת זיגמן.

ב-21 ביולי 1944 שוחררנו סוף סוף. המאזן במחוזנו: הושמדו 16 אלף איש. נצלו 65 נפשות. ---- הם מחכים לאפשרות העלייה. השתדלו עד כמה שאפשר להקל עליהם. חקרו ובדקו את התנהגותו של כל עולה בזמן הכיבוש הגרמני.

אברהם חלפן