מזיכרונותיי

ד"ר צבי הלר

 

מצבם של היהודים בעיר ובסביבתה היה קשה, כמו בכל המקומות הקטנים והבינוניים בגליציה המזרחית. כי חסרה שם כל תעשיה ואיכרי הסביבה ואזרחי המקום הנוצריים היו עניים – והיהודים האמידים המעטים טיפלו בעסקי ייצוא בינוניים של תוצרת חקלאית.

בין המשכילים, בעלי הבתים ופשוטי העם, היו רבים, שבכל התקופות של שעבוד לסטרוסטה (מושל המחוז) ומשרתיו בקהילה ובעירייה, במשרדי המיסים והארנונות – היו בעלי עוז, בלתי תלויים, ומוכנים להגנה אזרחית ופוליטית.

בכל הבחירות המקומיות הופיעו אנשי אופוזיציה לשליטי הקהילה והעירייה, אף על פי ששיטת הבחירות המפורסמת בגליציה, ובפרט בבוצ'אץ', מנעה מראש כל תקוו לניצחון. אבל גם בבחירות לפרלמנט בווינה הייתה בוצ'אץ' מאוחדת עם העיר קולומיי, אחד ממחוזות "היהודים", שכן שם הייתה תקווה לניצחון יהודי.

ראוי לציין, שבשעה שבעיר קולומיי היו צריכים הגורמים היהודים הלאומיים והאזרחים הבלתי תלויים ללחום במלחמת הבחירות לפרלמנט האוסטרי נגד ארגונים חזקים של סוחרים ובעלי מלאכה, חסידים ואינטליגנציה, שהלכו יחד עם האסימילציה והשלטון, הרי בבוצ'אץ' עמדו ה"מושקים" וגרוריהם רק בעזרת מושל המחוז כשרוב האוכלוסייה היהודית בעיר הוא נגדם.

ובגלל זה הצליחו היהודים במחוז הזה עוד לפני עשרות שנים, בשלוט שיטת הבחירות הריאקציונית, לבחור בציר יהודי, למרות הלחץ הקשה של השלטונות בארץ ובמחוז.

כנציג היהודים בפרלמנט הווינאי ממחוז בוצ'אץ' קולומיי נבחר הרב משה סופר (שרייבר) הידוע מקרקוב. לאחר שהתפטר מתפקידו זה, הופיע בבחירות משנה העסקן הלאומי המפורסם אז בין יהודי אוסטריה ד"ר יוסף בלוך, עורך העיתון "יודישעס וואכענבלאט" בווינה, שכיהן כרב בעיר באדן ליד וינה ושמוצאו היה מהעיר סאנץ שבגליציה המערבית. נגד המועמד הלאומי ד"ר בלוך הופיעו המתבוללים הידועים ד"ר ביק ומייזל, שתפקידם הבוגדני היה לשבור את אחדות היהודים ולאפשר ע"י זה את נצחונו של מועמד השלאכטה הפולנית, ד"ר סטארז'ינסקי.

היהודים נלחמו במסירות נגד איומים, לחץ ורדיפות השלטון, וד"ר בלוך נבחר לפרלמנט כנציגם של יהודי קולומיי ובוצ'אץ', שביניהם הצטיינו רבים, למשל היהודי יעקעל פרנהוף ואחרים.

הניצחון הזה חיזק גם בבוצ'אץ' את ההכרה הלאומית ואת הרוח המלחמתית של ההמונים היהודים, באופן שגם בבחירות הבאות בחרו שנית בד"ר בלוך לנציגם נגד ד"ר סטארז'ינסקי, שהשפעתו בחוגי השלטון בגליציה ובווינה הייתה חזקה. כאשר הופיע ד"ר בלוך בפעם השלישית כמועמד יהודי, הבינו השלטונות, שאין להניח שיהודי בוצ'אץ' וקולומיי יבגדו במועמד יהודי לאומי לטובת נוצרי פולני והעמידו נגד ד"ר בלוך מועמד יהודי מחוגי האסימילציה – את הד"ר טרכטנברג מקולומיי, שהיה, אגב, איש הגון והצטיין כראש העיר בטובות רבות שעשה ליהודי המקום. לאחר שהשלטונות הגבירו את לחצם על היהודים וסיכנו את מעמדם הכלכלי, החליט ד"ר בלוך באופן הפגנתי להתפטר ממועמדותו.

יהודי בוצ'אץ' לא נפלו ברוחם, ובשנת 1906 השתתפו המוני העיר עם הסטודנטים היהודים והאינטליגנציה הציונית, יחד עם חוגים סוציאליסטיים ורדיקליים שבין הפולנים והאוקראינים, בניהול תעמולה למען דמוקרטיזציה של שיטת הבחירות. הבחירות לפרלמנט האוסטרי התקיימו אפוא בשנת 1907 על יסוד החוק הדמוקרטי החדש. אבל פולני גליציה התקינו באופן מלאכותי שיטה של מפת בחירות, כדי לקבל בגליציה המזרחית מנדטים שלהם על חשבון היהודים והאוקראינים, שהתחברו אז לברית הגנה משותפת אשר נתנה לציונים בעזרת האוקראינים שני מנדטים מכפרים ועיירות קטנות. (מסביבת בוצ'אץ' את ד"ר גבל, עורך דין ועסקן ציוני מלבוב, ומסביבות צ'ורטקוב את פרופסור מאהלר, איש מדע ועסקן ציוני מפרג), ויחד עם ראש ציוני גליציה (אדולף שטנד, שנבחר במחוז ברודי) וד"ר שטראוכר, ראש קהילת יהודי בוקובינה – יצרו את הקלוב היהודי הלאומי בפרלמנט הווינאי.

יהודי בוצ'אץ' לקחו על עצמם בשנת 1907 את התפקיד הקשה להביא במחוז בוצ'אץ' לידי נצחונו של המועמד הלאומי ד"ר נתן בירנבוים מווינה (מתתיהו אחר) הסופר הידוע והמזכיר הראשון של ד"ר הרצל בשעתו.

ראו גם מכתבים ב: http://www.buchach.org/book/Wecker.htm

בבחירות האלה העמידו הפולנים נגד ד"ר בירנבוים את בעל האחוזות העשיר מויסה וצרפו לבוצ'אץ' את הערים זאלשצ'יקי, שניאטין, בורשצ'וב וטלומאץ', ולמחוז עירוני זה הוסיפו הרבה כפרים, כדי להחליש על ידי כך את הרוב היהודי במחוז.

בתמונה שבספר הזה אנו רואים את התלהבות ההמונים וביניהם סטודנטים יהודים ואיכרים ובתוכם אוקראינים. ליד ד"ר בירנבוים עומד ליאון וקסלר, העסקן הפוליטי והציוני הוותיק בבוצ'אץ' ולבוב (מזכיר ועדת הבחירות המרכזית) ובווינה כמזכיר הקלוב היהודי בפרלמנט האוסטרי, וכן כמזכיר הועד הלאומי של יהודי גליציה המזרחית בגולה. ליאון וקסלר שנפטר לפני שנה בירושלים, עמד אז בראש הפעולה בבוצ'אץ'.

קשה היה הלחץ על הבוחרים, שבא מצד העיריה והסטרוסטי, מצד הז'נרמריה ומשרדי המס. בבחירות השתמשו גם בכוח הזרוע וגם בצבא: בדרוהוביץ' התנפל הצבא על הבוחרים היהודים ועל גופותיהם של 3 הרוגים יהודים נכנס משם האסימילטור (המתבולל) ד"ר לבנשטיין לפרלמנט במקום המועמד הציוני ד"ר גרשון ציפר. כך היה גם בבוצא'ץ'. פלוגות צבא תפסו את הגשר הראשי על נהר סטריפה, המוליך למשרדי העירייה, מקום הבחירות, כדי לסגור את הדרך בפני הבוחרים היהודיים. ובבנייני העירייה ומכבי האש הסמוכים רוכזו מאתיים איש, ברובם מתוך האספסוף, ששתו במשך כל היום יין שרוף וזללו נקניק ונכנסו ויצאו בכל 5 רגעים לחדר הקלפי והצביעו במקום בוחרים אחרים, שעוכבו ליד הגשר או הצביעו בשם מאות מתים, שהוכנסו על ידי ראש העיר לרשימת הבוחרים. ואנו זוכרים את קריאותיו של יעקב גרוספלד בחצר העירייה: "כוהנים, צאו, כי המתים באים". הרבה יהודים העיזו להתנגד לצבא ולעבור את הגשר בכוח.

ד"ר בירנבאום טלגרף כל פעם לווינה לשרי הפנים והצבא ומחה על הזיופים ופלוגות הצבא, אבל גליציה הופקרה לשולטים הפולנים, וד"ר בירנבאום קיבל את רוב הקולות אבל נשאר מחוץ לפרלמנט, והמחאה של יהודי בוצ'אץ' לוועדת הבחירות לפרלמנט, לא הגיעה מעולם לעיון. אבל באיזור השני של מחוז בוצ'אץ' והסביבה, התנהלה פעולת הבחירות על ידי הנוער הציוני מבוצ'אץ', וביניהם כותב השורות האלה. בעזרת יהודי העיירות והאוקראינים שבכפרים הצלחנו להשיג בבחירות נציג ציוני, ד"ר גבל. אנו עזרנו גם למחוז צ'ורטקוב והסביבה הסמוכה לבוצ'אץ' לבחור את הפרופסור מהלר, כאמור לעיל.

המצב הזה הביא לידי התגברות האנטישמיות בין המורים והתלמידים הפולנים בגימנסיה הממשלתית. התלמידים יצרו שם "חוג" עם פרוגראמה אנטי-יהודית מפורשת. והתחילו להלשין על חבריהם היהודים על פעילותם הציונית ועל הפצת עיתונים וחוברות ציוניות בגימנסיה וכן על השתתפותם הפעילה בבחירות. הנהלת הגימנסיה סידרה משפט דיסיפלינרי נגד ראשי הנוער היהודי, שבמקרה היו תלמידי כיתתנו – כגון צבי הלר, ליזר גוטפריד, חיים קריגל ואחרים. לידי מנהל הגימנסיה הגיעה הלשנה יהודית מיאזלוביץ, שתלמיד הגימנסיה הלר נאם אצלם בבית המדרש בזמן הבחירות נגד השלטון ובעד יציאה לאר ישראל. התלמידים היהודים עברו למלחמת הגנה והשיגו את ספר הפרוטוקולים מתלמיד נוצרי, חבר ה"חוג", שהתנגד לאנטישמיות ופנה לשלטון החינוך בלבוב בדרישה להביא למשפט את האנטישמים. ההתקפה הנגדית הזאת הצליחה להחליש את העזת האנטישמים במקום והמשפט נגד היהודים נגמר בגירוש תלמיד אחד לגימנסיה אחרת ובעונשים קטנים נגד 3 אחרים, אף על פי שהיה ידוע שארגוני התלמידים הציונים נמצאים ממש מול הגימנסיה. במלחמת העולם הראשונה, בהיותי בחזית הרוסית בוואלין, נפגשתי במכירי מיאזלוביץ, שהתוודה לפני, הואיל ובחזית לא ידוע מה ילד יום, שהוא הלשין עלי לפני מנהל הגימנסיה, כי כסוכן כרטיסי נסיעה לאמריקה פחד שתעמולתי הארץ ישראלית "תזיק לפרנסתו". בעיר ובסביבה המשכנו בפעילות הסברה פוליטית ובחינוך לאומי, ובשנת 1910, בשעת המפקד שנערך בין אזרחי המדינה – עשיתי יחד עם חברי בבוצ'אץ' ובסביבה פעולה לטובת רישום שפת אידיש ועברית כשפתנו, בניגוד לדרישת השלטון, שהיהודים ירשמו "פולנית". אף על פי שפעולתנו הייתה נגד החוק, כי מותר היה לרשום רק אחת מהשפות הרשמיות, עשו גם הנואמים וגם האזרחים היהודים את חובתם הלאומית וספגו עונשים אדמיניסטרטיביים, מאסרים וקנסות. יחד עם חברי חיים אבנר, עו"ד ומראשי התנועה בצ'ורטקוב, נסעתי פעם בליל חושך בדצמבר 1910 לעיירות הרחוקות וישניובצ'יק וזלוטניק, שבין בוצ'אץ' ופודהייצה ושקענו באגם מכוסה קרח ושלג ורק בחצות הגענו לעיירה, ושם חיכו לנו בחרדה כל יהודי המקום והלכנו ישר לבית הכנסת והרצינו לפני כל תושבי העיירה. גם בגימנסיה רשמו בתקופה זו התלמידים היהודים בהצהרותיהם, כי עברית ואידיש שפתם, למרות הלחץ והאיומים על התלמידים ועל הוריהם ולמרות סכנת הגירוש מבית הספר או סכנת הפסד של שנת לימודים. היה כמובן גם לחץ מצד השלטון בעזרת יהודים בעלי השפעה. כך פנה, למשל, ראש העיר היהודי למשה ויסר, שעמד בכלל מחוץ לפעולה ולעסקנות הפוליטית, אבל היה יהודי הגון ומשכיל והיה יכול לשמש דוגמא לאחרים – והודיע לו, שנבחר בעזרתו למועצת העירייה ושעליו לרשום ששפתו פולנית. משה ויסר סירב, כמובן, לעשות כך ולא קיבל את המנדט בחסד הפריץ.

באווירה של מתיחות לאומית כזאת באה שנת 1911, שנת הבחירות לפרלמנט. כדי למנוע טענת הפולנים, שהציונים הם "בוגדים ושונאי פולין", שמביאים מועמדים גרמנים מווינה, החליט המרכז הציוני בלבוב להעמיד הפעם רק מועמדים גליצאיים. ד"ר בירנבוים כבעל זכות ונוסף אליו ד"ר רפאל לנדוי, שניהם מוינה, שעזבו את התנועה הציונית ונהפכו לעסקנים "בלתי תלויים", הגיעו למחוזנו שלא ברשות המרכז הציוני, אבל לא נתקבלו וחזרו. המרכז קבע כמועמדים לשלושת המחוזות שלנו :

1) מחוז העיר בוצ'אץ' (בין 5 ערים עם שניאטין, זאלישצ'יקי, בורשוצ'וב וטלומאץ') את העסקן הציוני ד"ר מיכאל רינגל, שהיה אז עו"ד צעיר בלבוב.

2) במחוז בוצ'אץ' והסביבה – את ד"ר זאלץ, העו"ד הציוני הוותיק בטארנוב. שהיה מראשי חובבי ציון ומייסד המושבה הגליצאית הראשונה בא"י מחניים בגליל העליון.

3) ובמחוז צ'ורטקוב והסביבה – את ד"ר שמואל רפופורט, עסקן ציוני דתי, תלמיד חכם ופילוסוף.

עלי הוטל לרכז את העניינים בשלושת המחוזות וזה לא היה קל מפני ההיקף וכמות המקומות, אבל גם מטעמים כספיים. חוץ ממחוז צ'ורטקוב, אשר שם דאג המועמד בעצמו להוצאות בהיותו בעל אדמות עשיר, וחוץ מהשבועות האחרונים במחוז בוצ'אץ', ששם נכנס בעול ההוצאות ד"ר רינגל, שהיה בעל נדוניה "טרייה" – הייתי נאלץ לגייס הלוואות גדולות ולשאת גם בעול הזה. מעניין שאחרי פעולה של שבועות אחדים, הגיע לבוצ'אץ' יו"ר המרכז ד"ר גרשון ציפר, כדי להכין את הכרזת מועמדותו של ד"ר רינגל. שגמר באותה שעה את בחינתו כעו"ד. כשבאתי בראש משלחת זקני העיר ונכבדיה לקבל את פניו של ד"ר ציפר בתחנת הרכבת, הוא הביע את השתוממותו, שהלר זה, אשר אתו הוא מנהל קורספונדנציה במשך שבועות אחדים, כמרכז הפעולה ב-3 מחוזות בהם הוא גם מגייס הלוואות גדולות ומשתמש בשם העברי צבי – איננו, כפי שחשב, משכיל קשיש וסוחר עשיר, אלא "סטודנטיל" בן 21 שנה בערך.

הואיל וד"ר רינגל היה במקרה "קרוב" לבני המשפחה "השלטת" בבוצ'אץ' היהודית – חששה הממשלה שמא תפסיד את תמיכתה המסורתית והייתה נאלצת להעמיד נגדו את ראש המשפחה, הוא ראש העיר בבוצ'אץ'. ואף על פי שלא היה נחשב למועמד רציני ובעל משקל, אבל היה מומחה ותיק בענייני בחירות מן הסוג הידוע. אמנם, הפעם הצבא לא התערב, אך נוצרו כנופיות-לחץ מקומיות, שכירים ואנשי אגרוף ו"אנשי חסות", שמתפקידם היה ליצור אווירת לחץ וטרור נגד האוכלוסייה היהודית והנוצרית. הם היו רגילים להוציא בערמה מכיסי הבוחרים את תעודת הבוחר, שבלעדיה אי אפשר היה להצביע. אנו היינו נאלצים לארגן נגד הכנופיות האלה קבוצות-הגנה ופלוגות-מחץ מבין חוגי הנוער והעם. לעזרתנו נשלחו גם קבוצות סטודנטים מאגודות אקדמאיות בצ'רנוביץ ובטארנוב, שאחד מהם, ד"ר אליהו טיש, נמצא עכשיו בירושלים. לעזרתו בא לבוצ'אץ' גם הציר הוותיק ארנסט בריטר, פולני ליברלי ואוהב ישראל, שקבל בלבוב את המנדט בעזרת היהודים ואתו הפמליה שלו הידועה ממלחמת הבחירות בלבוב "העממית" הוא לא פחד להתפרץ למשרדי השלטון ולמקומות הקלפי ולהתנגד לזיופים הרבים וסידר את המטה שלו במסעדת בן עירו ליב רול, הנמצא בארץ.

אנחנו הצלחנו לרכז בידינו את רוב תעודות הבוחרים, אבל לפני שבוחרינו הגיעו לקלפי, הצביעו אנשי הכנופיות על יסוד העתקות של אותן התעודות. וכאשר אבי המנוח אלתר הלר (חיים יהושע) התנגד בתוקף לזיופים האלה, כנציג הרשימה הציונית בועדת הקלפי – איים עליו ב"כ השלטון, שפה אסור לצעוק ואם הוא מכיר אישית את הבוחרים, החוזרים ומצביעים בשמות זרים, הוא צריך לרשום את העובדה והמחאה לפרוטוקול, וזה ישמש יסוד לערעור.

השלטון המרכזי, הגרף בובזינסקי, פחד בכל זאת מפני תוצאות הבחירות, ובייחוד רצה למנוע ברית ציונית אוקראינית במזרח גליציה והצבעת יהודים נגד מועמדי הממשלה בגליציה המערבית, לפיכך עשה הסכם עם המרכז הציוני והבטיח לו 4-5 מנדטים וביניהם לד"ר רינגל במחוז בוצ'אץ' וגם למועמדים אדולף שטנד, ד"ר רייך, ד"ר ציפר, וד"ר טהון. אבל הגרף פשוט רימה את המרכז הציוני, ולאחר שהציונים לא נהנו מעזרת האוקראינים בגליציה המזרחית וביטלו את רשימותיהם הנפרדות בגליציה המערבית – הפר השליט האציל את ההסכם. בגד במרכז הציוני ובכוח הזרוע ובזיופים ואיומים הכשילו הפולנים את המועמדים הציונים הנ"ל וביניהם את ד"ר רינגל, בהכניסו את שטרן בריש כנציג בוצ'אץ' לפרלמנט. הוא לא עשה כל פעולה והמשיך למלא תפקיד-כבוד זה זמן קצר בפולין העצמאית, שכן בגליציה המזרחית, שטרם הייתה אז חלק רשמי של פולין, אסור היה לסדר בחירות והממשלה הזמינה את הצירים הפולנים מגליציה להשתתף בסיים הראשון בתור אסיפה מכוננת.

בשנת 1922 החזירו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות למחוז בוצ'אץ' (הנקרא מחוז טרנופול, צ'ורטקוב, בוצ'אץ') את נציגו היהודי הלאומי.

כדאי לציין שני פרטים אופייניים. כשהמפלגות הציוניות בגליציה התאחדו עם האיגודים הכלכליים והאגודות המקצועיות בעלי זיקה ציונית לרשימה אחת וחילקו ביניהם את המחוזות, דרש רק המועמד למחוז בוצ'אץ' שהיה, אגב, נציג מפלגת העבודה הציונית "התאחדות הפועל הצעיר – צעירי ציון" להופיע דווקא בעירו. מעניין, שהמשפחה השולטת השלימה עם העובדה, שבתקופה זו יכול רק ציוני להיות מועמד ולא התנגדו גם לכך, שבן עירם יהיה המועמד. אבל מתוך גישה דינאסטית טענו, שגם בתוך משפחתם יש ציונים. רוב בני המשפחה הזאת הצביעו, כיהודים וציונים טובים, בעד המועמד הרשמי בן עירם – ורק יחידים לא יכלו להתגבר על יצרם ובחודשים הראשונים אחרי הבחירות התייחסו בקרירות לצירם הנבחר. אבל לאט לאט התרגלו כל חוגי העיר והמחוז, וביניהם נציגי השלטונות, לצירם צבי הלר הצעיר.

גם ארגון יוצאי בוצ'אץ' בווינה קיבל באסיפתו החגיגית החלטת ברכה לעירם, שזכתה בציר לאומי ושלחו מכתב ברכה לבן עירם וחבר נעוריהם להיבחרו לנציג פרלמנטארי של קהילתו ושל המחוז.

בשנת 1927 שוב היו בחירות בפולין, והפעם במשטר אנשי "הסאנאציה", שהחליטו להשיג רוב בבחירות על חשבון מפלגות האופוזיציה הפולניות והמיעוטים הלאומיים – והיהודים ביניהם.

הקלוב היהודי בסיים הפולני, שמנה 34 צירים ו-12 סנאטורים, ירד בשיטת הבחירות האלה למספר קטן מאוד, ובגליציה המזרחית "השאירו" ליהודים רק 4 מחוזות: לבוב, סטניסלב – קולומיי, טרנופול –בוצ'אץ', וזלוצ'וב – ברודי.

אבל, הואיל וכותב הדברים האלה, כמועמד לטרנופול – בוצ'אץ', היה ידוע כלוחם נגד "האוגודה" (פשרה) עם ממשלת גראבסקי וכציר האופוזיציונרי נגד ממשלת האנדקים והסאנאציה, הייתה בממשלה תכנית להכשיל אותו ולפייס את הציונים הכלליים במחוז אחר. אולם אחרי שנתקבלו ידיעות מהשלטונות המקומיים והמחוזיים בכל הערים והעיירות שבמחוזינו, "שזה עלול לעורר מהומות, כי כל החוגים והעסקנים מהמפלגות המתונות והיריבות תומכים בהלר", - נאלצו לוותר על תכנית זו, והתוצאה הייתה, שהמועמד במחוז טרנופול נבחר במספר קולות הגדול ביותר מכל המועמדים היהודים, כלומר, למעלה מ-30 אלף קולות, בו בזמן שבקרקוב נבחר ציוני ב-15 אלף, בסטניסלב ב-25 אלף, ובזלוצ'וב ב-20 אלף. במיון הקולות על ידי הממשלה, נקבע, שהמועמד בטרנופול-בוצ'אץ' קיבל את כל הקולות של היהודים ונוסף לכך כ-3000 קולות מנוצרים במקומות שונים, וזה הוכח על ידי עודף הקולות שקיבלה באותם המקומות הרשימה היהודית, שהיה למעלה מכלל מספר הבוחרים היהודים. הנוצרים הצביעו בעד הרשימה היהודית כאינוולידים, פנסיונרים, כפועלים, בעלי מלאכה ופקידים ממשלתיים ופרטיים וכדומה, שהנהנו מהצעותיו וממלחמתו בפרלמנט של הציר הלר לטובת ענייניהם החיוניים.

בסוף הקאנדציה הזאת שוב לא עמדתי בבחירות, והמחוז טרנופול – בוצ'אץ' נשאר בלי נציג יהודי במשך כל הזמן ובינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה והעיר והסביבה נכבשו על ידי חילות הנאצים ואחר כך צורפו לאוקראינה כחלק מרוסיה הסובייטית.

התנועה הציונית בעיר

גם בתקופת חובבי ציון הייתה בוצ'אץ' בין המקומות הראשונים בגליציה שהתנועה מצאה בהם הד הן בחוגי הזקנים, החסידים והמשכילים והן בין הנוער והאינטליגנציה. בתקופה זו נוצרה אגודה ציונית, שהיו לה שני תפקידים: לסייע לישוב א"י, והיא עמדה בקשר עם המרכז בטארנוב בראשותו של ד"ר זאלץ, וכן הייתה לה מטרה חברתית תרבותית. פתיחת האגודה חוללה כעין מהפכה בעיר. הצטרפו אליה חוץ מחוגי ציון כשמואל טלר, יצחק הרש וייסר, הרש שטרן ובניו, יעקב ליב אלפנבין, ישראל שלמה שטרן ואחרים – גם צעירים אינטליגנטיים, ומהם שנשארו ציונים כל חייהם כד"ר זיגמונט גולשטויב (בן ישראל בר) שגר ופעל בשניאטין ואחיו ליאון (נמצא בחיפה), ד"ר פרנהוף, שהיה ציר בקונגרס הציוני הראשון ואפילו צעירים כאנשל מוזלר וד"ר רוזנבוים ואחרים, שלא היה להם קשר אידיאולוגי לציונות, הצטרפו סתם לאגודה הראשונה בעיר, וכמו ד"ר דיאמנט הרמן בלבוב, שעברו אחר כך לפפ"ס (PPS, Polska Partia Socjalistyczna) – המפלגה הסוציאליסטית הפולנית). ד"ר מוזלר עבר מפפ"ס לז'פ"ס כיוצר תנועה זו, שיורשה בגליציה היה אחר כך ה"בונד". באגודה היו נשמעות הרצאות על נושאים ארצישראליים ועל עניינים תרבותיים כלליים, היא הייתה משוכנת בדירה פרטית ב"רינק" והתחסלה בשנת 1902. רק כעבור 2-3 שנים נפתחה שוב האגודה הציונית בשם "ציון". בעקבות הזעזוע הגדול בפרעות קישינוב, באה שוב התעוררות לאומית גדולה בין הציבור. בבית-הכנסת התקיימה אסיפת מחאה ואבל, הסטודנטים שרו במקהלה את "אלי ציון ועריה" ובשעת האסיפה החגיגית בבית הכנסת, 1905, מטעם הקהילה לחג הפולני ב-3 במאי – עמד הנוער הציוני ליד השער ולא נתן לקהל להיכנס, ובקריאה "מי לה' הביתה" חדר הנוער ובראשו הסטודנט זיגמן (עכשיו שמו מנצח) לבית הכנסת ופיזר את הנאספים, ויוסף טישלר (היום מהנדס בירושלים) ואחרים אספו תרומות לקרבנות הפוגרום, ברחוב קוליובה, מול בית מאיר טורטו, נפתחה האגודה הציונית החדשה – ובה מנין ציוני עם אנשל פרידמן (בנו בא"י) כחזן מתנדב, ובשבתות, ובייחוד בחגים, התפללו שם מבעלי בתים הציונים והנוער הציוני. ליו"ר האגודה נבחר אז ליבוש פריד שחי אחר כך בווינה ובדרכו לא"י מת בשנת 1939 בחופי בחיפה באונייה שגורשה למאוריציוס.

ההרצאה נפתחה בהרצאתו של ליבוש פריד על הרמב"ם. לאגודה באו מרצים מקומיים ואורחים, ביניהם היה ד"ר אברהם זילברשיין, שהיה אחר כך עסקן חשוב וסגן יושב ראש בית – המשפט של הקונגרס הציוני, שמת לפני שנתיים בז'נבה, שם פעל בכל שנות המלחמה בהושיטו עזרה לקרבנות היטלר בארצות הכיבוש וכן לפליטים היהודים. הוא בא מלבוב לעיתים קרובות הביתה. בין המרצים היו כמובן גם סטודנטים מקומיים רבים. מטעם ועד האזור בסטניסלבוב בא כנואם ד"ר הלל זוסמן וסידרו לו אסיפת-עם גדולה בבית אברהם שומר. באסיפות הופיעו באופן הפגנתי האנטי ציונים מאגודת פפ"ס עם ד"ר אנשל מוזלר וגוטולד בראש. לנשיאות נחר היו"ר לוזר איזנברג (שאשתו עכשיו בקיבוץ משמר-העמק) וכסגנו החייט הופינגר. אחרי שד"ר זוסמן נגע בנאומו בפרעות בקישינוב, צעק מוזלר ואחרים אחריו "שם נהרג פועל". בתוך המבוכה ניסו אנשי פפ"ס לפוצץ את האסיפה והסגן שלהם התחיל לנהל את האסיפה. לזה התנגד באומץ הסטודנט מתתיהו וינרב (אחר כך עו"ד בסנוק) בהסבירו, שכל זמן שיש יו"ר, אין זכות לסגן לנהל אסיפה. בסופו של דבר, העבירו הציונים את ההרצאה לאולם אגודת "ציון". בתקופה זו הופיעו גם הרבה נואמים בשעת הפולמוס הציוני העולמי בעד "אוגנדה" ונגדה. וכמובן שציוני בוצ'אץ' היו ברובם המכריע ממתנגדי אוגנדה. כדאי לציין, מקרה מיוחד. אנטי-ציוני אחד, שפיגל שמו, מי שהיה מורה עברי בכפרי הסביבה יחד עם חברו ב. זיגמן רודעס (אביו של ד"ר מנצח), בא לאגודה. שפיגל זה היגר לאמריקה ושם נהפך לאחד הרבנים הרפורמיים, שהיו אז אנטי-ציונים. כעבור שנים בא כאורח לבוצ'אץ' והרצה באגודה ודיבר על הצורך ב"פיזור היהודים" ועל "יעוד היהדות בין הגויים". כאורח ונואם ציוני הופיע אז בבוצ'אץ' גם המטיף הידוע אברההמזון (אביו של המשורר אברהמזון מאמריקה).

ועוד מקרה מוזר: בכפר אוסובצה ע"י בוצ'אץ' גר יהודי אמיד ושמו פיקהולץ ולו בת מלומדת, שנישאה לבחור תלמיד ישיבה, עילוי גדול. אתו למד תלמיד אחר בבית המדרש שהיה ממוצא בוצ'אץ', מי שעתיד היה להיות בווינה הפרופסור למדעים שמיים, הלא הוא ד"ר היינריך מילר. חתנו של פיקהולץ עזב פתאום את אשתו וברח מסביבתנו. לאחר שנים נודע עליו, שהגיע לרומא ושם התנצר, ויש אומרים שהיה ידוע בכנסיה הקתולית בשם יוסטוס ברעמן, ובמשפט הידוע בזמנו של ד"ר בלוך נגד האנטישמי רוהלינג סיפק הוא, לפי שמועה זו, לשונאינו חומר תלמודי נגד היהודים.

אגודת "ציון" הייתה גם פעילה למען א"י ועסקניה וקנו ומכרו מניות של הקולוניאלבנק ("אוצר התיישבות") בלונדון. והנוער עם התלמיד נפתלי בן דב (היום מנצח) אספו תרומות לקק"ל. וכך אנו מוצאים בעיתון הציוני Wschod משנת 1905/6 רשימות מתרימים, תורמים ותרומות שנאספו מיחידים באגודת ציון ובקלויז ומן הקופסאות הכחולות של הקק"ל.

אגודה זו הייתה גם פעילה בעבודה תרבותית ובהפצת השפה העברית וכן בשטח הפוליטי, המקומי והארצי. לפי הוראות הועד המרכזי בלבוב והאזורי בסטניסלבוב – קראו גם בבוצ'אץ' וגם באושציה ויאלונה (שם הייתה אז אגודת "התקווה") לאסיפות מחאה על הקנוניות של ד"ר ביק נגד הציונות, ושלחו לראש הממשלה הברון גויטש ולראש הציונים ד"ר שליט בווינה החלטות, הדורשות בשם היהודים דמוקרטיזציה של הבחירות לפרלמנט ומתן קורייה אוטונומית לבוחרים היהודים, כדי להבטיח ליהודים נציגות מלאה וכדי למנוע מהם צורך להתערב במלחמת הלאומים באוסטריה בין פולנים ואוקראינים ובין גרמנים וסלבים אחרים. כדאי לציין שבועידת הנציגים הרשמיים היהודים בלבוב – התנגד אפילו בריש שטרן, ראש העיר, לפגיעתו של ד"ר ביק בכבוד התנועה הציונית, אף על פי שהיה בדרך כלל מתומכי השלטון.

בשנת 1907 בערך עברה אגודת "ציון" לדירתה החדשה לבית יוסף ברגמן (על יד הכנסייה הפולנית) בהנהלתו לש לוזר אייזנברג, שהורחק אחר כך מתפקידו, מפני שעשה תעמולה למען קרובו היו"ר בעירייה, ובבחירות בשנת 1907 טען נגד המועמד הלאומי. יחד אתו עזבו אז את האגודה כל היהודים הבלתי נאמנים למלחמה הפוליטית של הציונים. האגודה פתחה בפעולה ציונית ופעלה בהנהלתו של לייביש פריד. סודרו שם הרצאות רבות וסייעו לנוער בלימוד השפה העברית. גם לכאן באו כאורחים מרצים ד"ר זילברשטיין, רוזנמן ואחרים מבניו שלמדו מחוץ לבוצ'אץ'. פעם באו להרצות אחרי בחירות 1907 לנשף חנוכה באולם "הבסידה" האוקראינית – הרב מסטניסלבוב והמנהיג הציוני ד"ר מרדכי ברוידה (שעבר אחר כך ללודז ונפטר לא מזמן בירושלים). במסרו פרטים על מלחמתו נגד המתבוללים, שהכשילו את מאבקנו הפוליטי, רמז בנוכחותו של בא כוח הממשלה, בקשר לתפקידם של הבוגדים בסטניסלבוב ובבוצ'אץ' בבחירות לפרלמנט האוסטרי. הוא אמר, שעוד בתקופת ההתייוונות פעלו נגד היהודים הנאמנים לא רק בלחצו של אנטיוכוס אפיפנס, אלא קודם כל ביוזמתם של המתבוללים, הבוגדים והחנפנים היהודים.

אגודת ציון הייתה גם בבית וולף הורן, ובשעת ניצחונה של מפלגת "התורכים הצעירים" התקיימו שם ויכוחים ערים על השפעת המהפכה התורכית הזו על שאיפות הציונות למדינת ישראל בארץ-ישראל. ד"ר ע. דרטלר (אחר כך היה עורך דין בלבוב) הרצה על נושא זה.

משם עברה אגודת "ציון" לבית שטרנברג (בבית מלון אנדרמן). בתקופה זו היו יושבי ראש האגודה בצלאל הרזאס, זלמן הניג (בנו בקיבוץ גן-שמואל) ןאבי חיים יהושע הלר (אלתר), שהמשיך בכהונתו עד פרוץ מלחמת העלם הראשונה והבריחה לווינה. אז הייתה פעילה מאד קבוצת צעירים, וביניהם הערש בלין, שהיה מכונה בשם gospodarz, כי דאג למשק האגודה. פאול אידלשטיין (היום בחיפה) ושלום וינשטוק (הגר היום עם משפחתו במושב "בית שערים" ליד נהלל ושמו היום יוסף הלר) ויעקב הלפרן; האחרון התכונן אז יחד אתי לעלות ארצה. תכנית חלוצית זו באה לנו לא רק בהשפעת אבי ז"ל, והעיתון "הפועל הצעיר" בארץ, אלא כנראה גם מן העובדה, שהיו לנו בארץ במרחביה – בקואופרטיב החקלאי לפי שיטת ד"ר אופנהיימר = 3 בני עירנו. מנהל החווה היה שלמה דיק (שחזר ארצה אחרי היטלר ופעל כאקספרט לתכניות חקלאיות גדולות, ונפטר בפריז), ושני בוגרי בית הספר החקלאי בסלובודקא שבסביבתנו, שנשלחו ארצה על ידי קרן בארון הירש, שמותיהם היו: פריץ ומוירר, וגורלם אינו ידוע לי.

מטעם הועד המחוזי בבוצ'אץ' אספנו בשנת 1912/13 מספר שקלים גדול מאד, שהספיק לקבלת שני מנדאטים לקונגרס הציוני העשירי, שהתקיים בשנת 1913 בווינה. אחד המנדטים מסרנו לשלמה שילר, הסופר והמורה הידוע שהיה אז בא"י. השתתפותי בקונגרס הזה בשנת 1913 בווינה ובוועידת ציוני רוסיה שם – כאיש צעיר מאד – הביאה אותי פתאום לתוך התנועה הציונית העולמית ופעיליה ולצירי תנועת העבודה מא"י. משם נסעתי ישר לשירות הצבאי בבית הספר לקצינים בצ'רנוביץ.

תנועת נוער ציונית


אגודת ה"חשמונאים"

 

תמונות נוספות:

The Commitee of Young Merchants, 1939
The Noar Lomed Movement, "Tze'irei Zion-Hatikvah"
The Poalei Zion (Ichud) Association, 1934
The Hebrew teacher Yisrael Farnhof with a group of students
The Zionist organization, "Achva"
Hebrew course for trainees at the "Safa Brura" [Clear Language] School
The "Hechalutz" [the Pioneer] Organization in 1928
The "Hechalutz" [the Pioneer] Organization in Buczacz in 1930
The "Hechalutz" [the Pioneer] Organization in 1924
Pioneer Kibbutz "Solel"
The First "Shomer Hatzair" Group (1920)


באופן מקביל התפתחה בעירנו תנועת הנוער הציונית, שראשוניה ומייסדיה היו מחוגי הנוער הלומד בגימנסיה. בשנים אלו היו בגימנסיה הפולנית בבוצ'אץ' פעילים מאד אנשי התנועה הסוציאליסטית הפולנית בשם P.P.S. – Promien – ובטאונם הירחון "Latarnia". בראש התנועה הזאת עמד התלמיד חלייבק (Chlebek), בן המורה לשפה הלטינית, הידוע לטובה כאיש עממי מאד ובעל ידיעות רבות. ואופייני הדבר, שעם ידידו מוניש בויאר, שהיה אף הוא "מיוצאי דופן" עשה הסכם חילופין: הוא לימד אותו לטינית ואילו מפי בויאר למד את השפה העברית.

כשבא פעם שר גליציה (Namiestnik) לבוצ'אץ', ארגן חלייבק הצעיר עם חבריו הפגנה פוליטית נגדו לפני בית המועצה המחוזית. ההפגנה פוזרה על ידי המשטרה, וחלייבק גורש מהגימנסיה. בין הנוער האוקראיני התבלט נאזארוק (בן פרוון), מי שהיה אחר כך מיניסטר בממשלה האוקראינית. הוא ארגן יחד עם ד"ר א. מוזלר את השביתה של הפועלים החקלאיים הראשונה בכל הסביבה והוציאו את העיתון "Sluzba Dworska" אף גרמו למהומות סוציאליות רציניות. אז נשלחו פלוגות הצבא האוסטרי, כדי לדכא את "המהפכה" ולהציל את הפריצים הפולנים, בעלי האחוזות.

אבל בסיום המחזור הזה, שבו גמרו את הכיתה השמינית היהודים שבארגון "פרומין" בא מפנה גדול בין היהודים. נתחוללה התעוררות לאומית ציונית בין הנוער הלומד, שהתחיל ליצור לו חוגים ציונים למען חינוך ולימוד עצמי בענייני יהדות ובשפה העברית. בבוצ'אץ' פעל בשטח זה הסטודנט מתתיהו ויינרב – תלמיד חכם גדול. מלבוב בא בכל פעם בן עירנו ד"ר אברהם זילברשין, שהיה שם פעיל בתנועת הנוער הלומד "צעירי ציון" והנחיל גם לנוער בבוצ'אץ' ידיעות בעברית ובהיסטוריה היהודית. שכתב בעצמו, אך לא זכה להוציאן בדפוס, כי נשמדו בתקופת הכיבוש הרוסי במלחמת העולם הראשונה. זילברשיין הרצה גם על נושאים יהודיים וציונים שונים. זיגמן-מנצח – שינק את הרוח העברית מפי אביו המורה המשכיל, ארגן קבוצת חברים, וביניהם בלויקופף, שמטרלינג (היום עו"ד בירושלים), וגם הסטודנטים שיצר ושכטר, שבא לבוצ'אץ' מעיירה סטרוסוב כהוספיטנט בגימנסיה. הצעירים היו מתאספים בחדרו הפרטי של טישלר. אחר כך נפגשו עם התלמיד כץ שעבר מזלוצ'וב לקרוביו בבוצ'אץ', ובעזרתו הרחיבו את החוג, שהיו"ר שלו היה טישלר וסגנו מאניו פוהורילה (היום פקיד ממשלה בירושלים). מתתיהו ויינרב אירגן חוגים שונים בשביל מבוגרים בדירת מוניש הלר, וחוג לצעירים, וביניהם גוטפריד לייזר, צבי הלר וחבריהם מהכיתות הבינוניות. האסיפות שלנו התקיימו במחסן תבואה של י.א. גוטפריד בבית אשכנזי על יד מלון וקסלר. בראש חוג השלישי עמד יונה הלר מבוזאנוב, שהיה מחשובי התזמורת בגימנסיה, בהנהלת הפרופסור גציוב. הלר, טישלר, מנצח וגוטפריד עברו אחר כך לגימנסיה בברז'אני, שהפכה משום מה למקום גירושים לתלמידי בוצ'אץ'. זילברשטיין ניהל קורסים לעברית, לתנ"ך ולהיסטוריה. בדירת האחים פוהורילה עמנואל ודוד (ד"ר פוהורילה היום עו"ד בתל-אביב ויו"ר ארגון בוצ'אץ' בישראל). נוסף לזה פעל חוג להשכלה עצמית עם הרצאות ושיחות על נושאים מדעיים שונים. מקולומיי הגיע לבוצ'אץ סטודנט בשם טאו, שהיה איש משכיל וריכז סביבו חוג להרצאות ושירה בציבור. יודעי עברית מקרב הנוער כטישלר, מנצח, חלפון, צבי מאלקס (היום רב באמריקה), יוסף שניאור ואחרים בקרו בשבת בקלוב "עבריה", שבו דיברו עם המבוגרים שעה רק עברית או לימדו עברית במטבח העממי של הקהילה ("בית התמחוי"). אחר כל ההתחלות הקשות שבתקופת הסערה, עברה תנועת הנוער הציונית לעבודה מסודרת בשנים עשר חוגים, שמונה לתלמידי גימנסיה לפי גיל וכיתה, וארבעה חוגים לנערות. בראש התנועה עמד ועד מקומי, שצבי הלר היה בו יו"ר, חיים אבנר כסגן ויצחק שניאור כמזכיר. התנועה הייתה מסונפת להסתדרות הציונית של נוער לומד "צעירי ציון" בלבוב, ואחדים מאיתנו היו משתתפים בועידות ארציות של התנועה בלבוב שנקראו בשם wiecy ושהיו מעין סמינריון לעיונים אידיאולוגיים ומעשיים לשכבת המדריכים. מתוך חוג זה יצא רוב המנהיגות הציונית בכל המפלגות שבגליציה ובווינה, הואיל וגם בוועידות אלו התחילו הסימנים של הדיפרנציאציה הרעיונית בציונות. שנים עשר החוגים שלנו בבוצ'אץ' ניהלו עבודה אירגונית ותרבותית רחבה מאד. החברים היו חייבים ללמוד עברית ולקרוא את העיתונים "השחר" ו"מוריה" וללמוד מחוברות של תולדות הציונות של צ'צקס-קירטון (שמו היום ד"ר קוסטה והוא רופא בהרצלייה), את הספר "קיום לאומי של היהודים" (Byt narodowy żydów) של שלמה שילר, את תולדות היהודים ובעיות ארץ-ישראל וספרות היהודים. תלמידי הכיתות הגבוהות קראו גם את "Wschód", "Welt", "העולם" ו"המצפה". מכל החומר הזה עמדו החברים לבחינות לפני ועדות חברים, וזה היה תנאי להתקבלותו לחוג גבוה יותר. במשך כך השנה הייתה גם פעולה ארגונית שיטתית, כדי להכניס לתנועה את התלמידים מהמחלקות הנמוכות.

התנועה ריכזה את פעולתה בחדרי ביה"ס העברי "שפה ברורה" שהיה משוכן תחילה בבית פרייד ואייזנברג (בגרברניה) (garbarnia) ואחר כך בבית קאנר, ששימש לציונים גם כמשרד הבחירות בגלל שכנותו לעירייה. ולבסוף היה בבית האחורי של אביש דיק ליד הנהר סטריפה ומול הגימנסיה הממשלתית. שם נתכנסו בכל שבת כל החברים והחברות של התנועה ושמעו הרצאות שונות וויכוחים מעניינים, שהוכיחו את רמת ההשכלה וההתקדמות של המשתתפים. מכאן יצאו מדריכי הנוער ועסקנים ציוניים שונים. בתנועה התקיימה גם ספריה גדולה בשפות שונות לגילים השונים, ופעם בשבוע החליפו הנערים והנערות את הספרים, וע"י בחינות חטופות בדקנו אם קראו והבינו את הספרים. בבית התמחוי היו נערכים נשפי חנוכה, הצגות יפות ונשפים ספרותיים.

כשגמרנו את חוק לימודינו בגימנסיה, ייסדנו אגודה אקדמאית בשם "חשמונאים", הקשורה עם אגודת "האסמוניאה" בלבוב. אגודתנו נטלה על עצמה חלק ניכר של העבודה הציונית בעיר ופיתחה חיים תרבותיים וחברותיים יפים. באגודת "חשמונאים" יצרנו ספרייה מדעית גדולה, שעזרה לחברים, לידידים ולתומכים להעמיק את ידיעותיהם ביהדות ובציונות, בידיעת א"י, בספרות עברית ואידיש ובמדעים כלליים. נשפי האגודה ריכזו את כל חוגי העיר והאינטליגנציה מערים קרובות ורחוקות. זכורני את הנשף הא"י המפואר באולמי המועדון האוקראיני בהשתתפותו של הכלכלן הציוני הידוע דוד טרייש, בעל השיטה המיוחדת לענייני התישבות וחקלאות בא"י. חברי האגודה – הצעירים מילר והלר-אנדרמן – נפלו במלחמת העולם הראשונה, ד"ר ישעיהו הכט – ראש מפלגת התאחדות ונציגה בעירייה ובקהילה בבוצ'אץ', ד"ר אליהו נכט עו"ד ומנהיג ציוני בדרוהוביץ', ד"ר יוסף זומרשטיין (רופא בווינה), הינדס, נוסנבוים, עו"ד איזיו שפירר, השופט קוק ואחרים – נפלו בימי היטלר; יצחק טישלר ועו"ד פולדזיא מערענגעל וידידנו העסקן הפעיל מאד בבוצ'אץ' חיים סיניציא פרנקל – מתו לפי המלחמה; העסקן הידוע בבוצ'אץ', לבוב ווינה ליאון וקסלר מת בירושלים וד"ר אברהם זילברשטיין ציר לסיים, סגן ראש בית המשפט הקונגרסאי – מת בשוויץ; וד"ר אברהם חלפון, העברי הוותיק – ממייסדי "התחייה" בווינה – מת בחדרה, אחרי שזכה זמן קצר לחיות בארץ כאחד משארית הפליטה.

אם אנו מדברים על הנוער האקדמאי בעירנו, כדאי להזכיר פרט משעשע: הואיל ולפי שיטת הלימודים המשפטיים באוסטריה, עמדו תלמידי אותה המחלקה לבחינות רק פעם בשנתיים, ישבו גם כ-100תלמידי משפטים בבוצ'אץ' רוב זמנם בבוצ'אץ'. כדי להבריח את השעמום יצרו חוג בשם "האלאבורדה", שחבריו היו מתאספים בערבים בקונדיטוריה של פיוטרוביץ' בבית ד"ר אלתר. בראש החוג, שהתקיים 2 – 3 שנים, עמדו וקסלר, רייס, פרנקל ואחרים. ה"האלאבורדה" התארגנה על יסודות של מדינה: ממשלה, עם חצר המלך וקאנצלר בראש הממשלה, בתי משפט וחוקים, אוניברסיטה ובחינות – ש"תשלומי בחינות" שולמו בעוגות של הקונדיטוריה. בבחינות שהיה להן אופי מדעי משעשע, הוצגו שאלות על בעיות משפטיות בצורה מבדחת. הן היו מעניינות מאד ומשכו קהל רב. אך לבסוף הגענו לידי הכרה, שהחוג הזה אינו משפיע לטובה על הנוער האקדמאי ומוציא אותו מפעולות ציוניות ותרבותיות ומלימוד לבחינות רציניות. בעזרת אגודתנו הציונית "חשמונאים" ובהשפעתה הפסקנו את פעולת ה"האלאבורדה" וקיומה, אף על פי שרוב חבריה היו בלתי מפלגתיים ולא רצו לוותר על הבילוי החברתי הזה.

למודי עברית ויהדות ועבודה ספרותית בעירנו

לא נציין כאן את כל ה"חדרים" למיניהם, וביניהם גם מלמדים מתקדמים ופדגוגים כפסח בילר, שהיה בעל דקדוק, בקי וגדול בתנ"ך ובספרות, שבתו חיה רול בילר ז"ל, נשואה לאריה רול – נפטרה בלא עת בת"א. פה פעלה הרבה בשביל עולי בוצ'אץ' והייתה הרוח החיה בארגון בוצ'אץ'. ברוך קניגסברג, חיים דוד בקר, לייב יאזלווויצר, בריש רודס-זיגמן, מנדלי מלמד, יחד עם הריש-דוכנא שלו אליהו, שאנו רואים אותם באחד התצלומים יחד עם התלמידים: לוזר הלר, נתן ובנימין אנדרמן, זליג וליזר גוטפריד, אוזיא ושמואל זיפר, הולצשטיין (בן הצלם), משה ברטשניידר, שמואל כהן ושלמה וייסר, בן הקצב פישל, וידוע שלא בכל מקום בגליציה העיזו לצלם את התלמידים ב"חדר".

ברוב בתי המדרש והקלויזים למדו תורה יחידים וקבוצות כל היום ובפרט בשיעורי ערב. מקום חשוב ביותר לתורה וללימוד מדעי יהדות היה בבית המדרש הישן, בו נתרכזו "המתנגדים", תלמידי חכמים מובהקים ובראשם ר' מרדכי שפילברג. שם התפללו לפי שעון השמש, ובספריה היו ספרים יקרי ערך. ומעניין, שלפי תקנון הספרייה הייתה מחלקה מיוחדת, שבספריה היו רשאים לקרוא רק אנשים מבוגרים ול"צעירים" למטה מחמישים הייתה הקריאה בהם אסורה. בחוג ה"מתנגדים" האלה הצטיין גם אברהם פריד, סבא של החבר זאב און, חבר משק תל יוסף ומנהל חברת העובדים.

בבית המדרש הזה היו בין התלמידים גם סבלים וקצבים, וגם אחדים מבינינו, הסטודנטים, וכמובן שהיו בעלי בתים ובחורים יודעי תורה. בין המרצים והמורים המתנדבים הצטיינו בהנהלת השיעורים אשר מילר במשניות בימי חול, בשעות מנחה ומעריב, חיים ויינרב ואחרים בלימוד "עין יעקב" ו"עקדת יצחק", ואחרים – בתנ"ך ובספרות. כל הלימודים האלה היו נלמדים בערבים ובפרט בחדשי החורף, בלילות שבת, ואילו פרקי מדרש היו נלמדים בשבת לפני הצהרים.

בלימוד השפה העברית ובייחוד דקדוק ותנ"ך, עסקו מלמדים אחרים וגם מורים פרטיים שלימדו עברית, השכלה כללית, ספרות גרמנית קלאסית, וקאליגרפיה. אבל גם בבתי ספר עממיים וגם בגימנסיה הפולנית למדו הרבה תלמידים עוד בשנים הראשונות לבנין מנזר "הבאזיליינים" ואחר כך בגימנסיה הממשלתית היפה. בוצ'אץ' הפרוגרסיבית הצטיינה עוד לפני הרבה שנים באינטליגנציה יהודית מקצועית, שהייתה פרי גידול עצמי מקומי: הרופא ד"ר נאכט ובניו, ד"ר שטרן, ד"ר מערענגל, ד"ר פלר ואחרים כמורים, פקידים ממשלתיים גבוהים ואפילו רופאה אחת, ד"ר פרנקל (בת אהרון). ובמשך יובל השנים האחרונות הגיע מספר האקדמאים בבוצ'אץ למאות, וביניהם גם בחורות רבות (ורבים מהם עובדים היום במקצועותיהם בארץ ובאמריקה).

בלימוד הלשון העברית היה הראשון יוסף רוזנמן, ואחת העסקניות הראשונות הייתה הגב' שינדל סגל, שאף היא לימדה עברית בדירתה בבית חיים נטע אנדרמן ברינק או בבית התמחוי. אותה שעה בא מלבוב ד"ר זילברשטיין והתחיל ללמד במטבח העממי לפי שיטת "עברית בעברית".

בשנות 1906 – 1907 החליטו חובבי העברית מאגודת "ציון", ובראשם יצחק הרש וייסר, יעקב ליב אלפנבין ומתתיהו ויינרב, וכן ארגוני הנוער, ליצור בית-ספר עברי "שפה ברורה" לפי דוגמת בתי הספר שהיו קיימים במקומות לפי דוגמת בתי הספר שהיו קיימים במקומות אחרים בגליציה. הם פנו אפוא למרכז המורים העברים בלבוב, שבראשו עמדו רפאל סופרמן (היום מורה בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב) וצבי שרפשטיין (היום מורה וסופר באמריקה) – ובקשו להביא לבוצ'אץ' כמנהל בית-הספר את הסופר והמורה הידוע ג. שופמן, שחי אז בגליציה. אבל מטעם מרכז המורים המליצו על ברקוביץ', מורה עברי מא"י, שכיהן עד אז, כנראה, ברוהטין ועוסק עכשיו בהוראה בחדרה. בית-הספר קבע את דירתו בבית ה"גארברניה" בבית איזנברג-פרייד שמאחורי הכנסייה האוקראינית ליד כיכר השוק. משם עבר בית הספר לבית קאנר ליד הדואר והעירייה, ואחר כך לבית אביש דיק, מול הגימנסיה. ברקוביץ' הצליח כמנהל להרחיב את בית-הספר, שהיה תחילה בית-ספר לילדי הגן ולשיעורי ערב לנוער הלומד בבית-ספר פולני ממשלתי, כללי-עממי ותיכוני. ברקוביץ קיבל את ישראל פרנהוף (קרובו של הסופר יצחק פרנהוף) כמורה שני ורכש גם את תלמידי הכיתות הגבוהות בגימנסיה ואת תלמידי הקורס העליון.

עקב סכסוך קשה שפרץ בין המורים, היה חלק מועד בית הספר נגד ברקוביץ'.

אז ייסד פרנהוף, בעזרת יצחק הרש וייסר, בית ספר נפרד וברקוביץ עבר לחצר וייסר, משכיל עברי (שבנו מתיתיהו וייסר נמצא בתל אביב) וניהל שם בית-ספר לצעירים. כעבור זמן מה חזר ברקוביץ' ליבנאל בא"י, אבל אחרי תקופה קצרה חזר לבוצ'אץ', נשא לו אישה מבית פרידמן ופתח בית ספר בצורת גן ילדים. אחר כך עבר ללבוב כמנהל גן-ילדים עברי ולא עברו ימים רבים ושב לא"י. בית הספר העברי ירד פלאים, ורק אחרי המלחמה, בתקופת הציונות המתגשמת והעלייה החלוצית, התחיל להתפתח מחדש הלימוד העברי הן בתנועות נוער החלוציות והן בבית הספר בהנהלתו של פרנהוף ובעזרתם של חיים קופלר והמורה גב' גוטפריד (בת שמואל), גב' גלאנצר (בת הדיין גלאנצר ואשתו של קנובלר).

בשעה שאני כותב על כל הדברים האלה, אי אפשר שלא להזכיר את העלם הנחמד והיקר, שהיה בעירנו כחידה נעימה לכולם, הכוונה לשמוליק צ'צ'קס, הלא הוא הסופר הנודע לתהילה שמואל יוסף עגנון, הגר בירושלים. אביו היה משכיל בעל ידיעות רבות וחסיד בקלויז דצ'רטקוב. בנו שמואל יוסף היה ניכר בייחודו משחר ילדותו. הוא שאב דעת ותורה בבית אביו ובקלויז, אך המסגרת הזאת התחילה להיות צרה מדי בשבילו וביקש לו מרחב רוחני ונפשי במקומות אחרים ובסביבות משכילים ומתקדמים בארגונים ציוניים ובחוגי נוער לומד. בבית המדרש הגדול הכללי של בעלי הבתים בבוצ'אץ' (של ר' איצי, על שם הצדיק ממשפחת וארמן), שאבי ז"ל היה שם גבאי במשך זמן רב- התפללו סבא של ר' יהודה פארב ז"ל וסבא שלי ר' מרדכי הלר ז"ל, שישבו סמוכים ליד חלון רחב. במקום זה ישבתי אני ושמואל הקטן על כסאות קטנים ונמוכים בשעת התפילות בימים הנוראים וספגנו את המנגינות והתפילות היפות של החזן והשוחט גצל גולדברג (בניו אלתר ויהושע ובנותיו בא"י, ובנו משה, שהיה בקיא בתלמוד ונודע במאמריו בעיתונות, ונספה על ידי הנאצים). בבית מדרש זה נפגשו אחר כך שנינו עם בעלי בתים ציונים ובחורים ציונים = חוץ מחוגי הסטודנטים שלי ובחורי הקלויז שלו. בבית מדרש זה ובבית הסמוך של משפחת פריצהנד הכנסנו את המנהג של נדרים לטובת הקרן הקיימת בשעת העליות בשמחת תורה. לחברת "ציון" אהב שמואל צ'צ'קס להיכנס לעיתים קרובות. הוא התיידד עם קבוצת בחורים, כגון פאול אדלשטיין, שלום ויינשטוק, יעקב האלפרן, יעקב פישר (בתו בארץ נשואה לד"ר קורנבליט-קורן ממרכז קופת חולים) והתקרב גם לחוג של ראשי הנוער הלומד הציוני. ובייחוד לעברים. וביניהם יוסף טישלר, מנצח ואחרים.
בחברת "ציון" הוציא עיתון "שבת אובסט" (פירות שבת) שהופיע בכתב יד ובאותיות דפוס. בעיתון זה נדונו הנושאים על משיח ומשיחיות והיו בו גם שירים ומאמרים על נושאים אחרים. לנשפי הנוער, ובפרט לחגיגות חנוכה, היה שמואל צ'צ'קס מביא בחשאי שיר שלו, שהיה נקרא באזני הנאספים על ידי תלמיד, אם מתוך עניוות או אולי מתוך פחד מפני הקלויז. זכורני: פעם דקלם את שירו התלמיד הלפרן (אחיה של הגב' זלצמן הנמצאת בתל אביב) אשר טבע בנהר סטריפה. רבים חשדו אז בעלם הצעיר שמואל צ'צקס, שהוא מוסר שיר שחובר על ידי אביו, כי מי פילל ומי מילל אז, שילד זה עתיד להיות עגנון.

בשעת טיולו עם חבריו היה עגנון מתרחק מהם לא-פעם לרגעים מספר ונעלם באחד משערי הבתים, וכשחזר הצטדק והסביר, שתקפו אותו פתאום מחשבות ורעיונות ונכנס כדי לרשום אותם במחברתו.

בזמן הזה היה בעירנו בבית הכנסת הגדול חזן עם מקהלה, שבה למדו בני הנוער זמרה. לקראת פסח הכין החזן נגינה חדשה ופנה לצ'צקס הצעיר, שבינתיים נתפרסמה יכולתו בשדה זה, שיכתוב לו שיר קטן לנגינה שתחובר על ידו. אם אינני טועה, תוכן השיר הוא בערך כזה:

חג הפסח היה שם.

ואם מצות ויין אין בביתי עוד –

אך הלחם כבר תם.

עגנון היה מעורב גם בחברה אחרת של משכילים מבוגרים כמרדכי קנאפר (המורה בבית הספר של הברון הירש) ובנו משה, ם משה גוטולד (הסוציאליסט המקומי) עם טויבר המורה הזקן, איצי פרנהוף, שהיה מורה עברי בכפר ואחר כך התפרסם בהוצאת "ספרי שעשועים". ומולו היה פישל אנגלשטיין, שגר אחר כך בעיר מץ אשר באלזס לוטרינגיה בתוך הקולוניה של אנשי בוצ'אץ' שם. פרנהוף הדפיס גם בסטניסלבוב אצל רובסון (היום מו"ס בתל אביב) מילון כיס של גרזובסקי עם תרגומים לפולנית, גרמנית, ואידיש בשם "מלון עברי חדש". בעזרת בנו (היום ד"ר פרנהוף, רופא בניו-יורק) וקרובו ד"ר קופל שוורץ ז"ל, הוציא בארץ חברנו ישראל כהן את ספריו של המנוח. צ'צ'קס הצעיר הדפיס גם את מאמריו ושיריו ב"המצפה", ועורך העיתון הזה, הסופר ש.מ. לזר (שבנו העיתונאי ד"ר לזר הוא מעורכי העיתון "מעריב" בתל-אביב), בא במיוחד לבוצ'אץ' כדי להכיר את צ'צ'קס, שמאמריו עשו עליו רושם רב. עם בואו של רוקח לבוצ'אץ' ניתנה לעגנון שעת כושר לגידול עבודתו הספרותית. הסופר רוקח בא מארץ-ישראל לגליציה דרך רומניה, שם התעכב ופעל תקופה מסוימת. הוא התחיל את פעולתו בסטניסלבוב הגדולה ומשם עבר לבוצ'אץ' הסמוכה. רוקח וצ'צקס התיידדו מאד, שתפו פעולה בהוצאת הירחון העברי "הירדן" ואת השבועון באידיש "דער וועקער", שנדפסו בסטניסלבוב ובבוצ'אץ' בדפוס של הלברג ודרטלר. בעתונים האלה היו הרבה שירים ומאמרים של שמואל צ'צקס, ובחלק הטכני עזר יעקב קאנר, שהיה אחר כך פעיל כמזכיר תנועת נוער במפלגת פוע"צ בגליציה. בעיתון "הירדן" הופיעו גם קריקטורות על אנשי בוצ'אץ', ובאחת מהן היה משפט כזה: "אני חייט, עושה בגדים, ומי שרוצה ילבש אותם". לרוקח עזרו גם הרבה אנשים כקנאפר, הסופר יצחק פרנהוף ואחרים. רוקח עבר מבוצ'אץ' לעיר סטרי (מחמת קשיים כספיים וחובות דפוס) ובסופו חזר לארץ ישראל.

שלום עליכם הגיע בסיורו הספרותי גם לבוצ'אץ' – לפי הזמנת משה קלינמן, עורך ה"יודישעס טגבלט" בלבוב. הוא היה צריך לבקר אצל עגנון, שהדפיס את שיריו גם בעיתון הזה של ציוני גליציה. אולם הביקור לא יצא אל הפועל, ושלום עליכם השאיר לפני צאתו כרטיס ביקור בשביל עגנון ובו התנצל על שהוא נוסע בלי להיפרד ממנו, אבל משאיר לו עצה ידידותית: למד, למד הרבה, כי יש שכר לפעולתך". רוקח זה הרצה גם בבוצ'אץ' הרצאות רבות על נושאים ספרותיים ופילוסופיים.

עד מלחמת העולם הראשונה התקיימו בבוצ'אץ' עוד שלוש אגודות: אגודת נשים ציוניות "רחלה" בהנהלתן ופעולתן של הגב' ד"ר פלר, גיזלה שטרן (אשת ד"ר משה קנפר), אחיות רגינה ורוזיה שטרן (בנות אביש הצעיר), טוני אייזנברג מבית אידלשטיין (היום בחיפה), הנערות הרזס, הכט, פרימציה ויינרב, חנה בלין, הגר ואחרות. הייתה זו אגודה פעילה מאד, שסדרה שעורים לעברית, נשפים חברותיים ובהם השתתפו גם סטודנטים ונוער ציוני, הרצאות של חברות ושל סטודנטים (ויינריב, וקסלר הלר), ופעם הביאו אפילו את שלמה שילר, הסופר והמורה מלבוב. חברות "רחלה" אספו תרומות לקק"ל בחתונות, קערות ושקלים וכדומה. האגודה הייתה בבית יעקב שטרן. ראוי להזכיר אינצידנט טרגיקומי, שארע עקב שיתוף הפעולה בין חברות ה"רחלה" עם הסטודנטים. אברמצ'ו שפירר (אחר כך עורך דין וראש הקהילה ביאסלו), שהיה ידוע כבעל הלצות, סידר פעם משחק ושם לתריסר בחורות ב"רחלה" את הטבעת על האצבע, והוסיף את הפסוק "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". קשה לתאר את הבהלה והשערורייה בעיר בגלל המאורע המצחיק הזה, שכן הרבנות הייתה בדעה, שעליו לתת "גט" רשמי לכל אחת מהבחורות האלו.

שנים אחדות התקיימה בעירנו גם אגודת עוזרי מסחר בתוך מפלגת פועלי ציון בבית אהרליך ברינגפלאץ בנשיאותו של ברציו פרנקל – בן יונה (שהיה אחר כך מנהל הדז'וינט במונקץ ועו"ד בלבוב), וביניהם יונה קופפר ממונסטרז'יקה, שהיה מנהל-פנקסים אצל האחים אייזנברג, ואחד מטרנופול זלמן הרץ, שעבד בדפוס דראטלר ועזר לפועלי ציון ומת בא"י. בין הפעילים היו אנשל צ'צ'קס, אחיו של עגנון (היום בירושלים) ואחרים. מפלגת פועלי ציון קשרה קשרים עם אגודות דומות, כגון "אחווה" בסטניסלבוב ובלבוב. לאחר שמפלגת פועלי ציון עזבה את התנועה הציונית הארצית, שהייתה בה פראקציה, ונהפכה למפלגה עצמאית בעלת אופי מעמדי ואידישיסטי עזבו אותה אנשי האינטליגנציה הציונית, וסניף המפלגה בבוצ'אץ' התחסל.

בבוצ'אץ' התקיימה הרבה שנים אגודת פועלים בשם "ברטרסטווא-ברידר-ליכקייט" (אחדות), שדירתה בזמן האחרון לפני המלחמה הייתה בבית ברחוב פודהייצקה. הייתה זו אגודה כללית של פועלים בעלת אופי תרבותי וחברתי, בשביל השכבה, שבניה ובנותיה הרגישו צורך במסגרת חברותית מיוחדת, הואיל וחשבו שהם עומדים מחוץ לחברת הנוער הבעל-בתי (נוער ציוני וחסידי וארגוני הנוער הלומד). אגודה זו התפתחה ונהפכה לארגון סוציאליסטי מסונף לז'.פ.ס. (Z.P.S.). ומאחר שחבריו היו רק יהודים דוברי אידיש ומנהיגם הרוחני היה ד"ר אנזלם מוזלר, יוצר הסקציה היהודית בפפ"ס – בשם ז'.פ.ס. – עברה גם האגודה בבוצ'אץ' לז'.פ.ס. הגליצאית, שהתאחדה אחר כך עם ה"בונד". האגודה הזאת הייתה פעילה מאד, בעיקר בשטח התרבותי והחברותי, בין מנהיגיה ופעיליה נמנו גם משה גוטוולד, ז'לוניק, בני משפחת דוכובני (שאחד מהם נמצא היום באמריקה ואשתו יו"ר של ארגון עזרת נשי בוצ'אץ'), האחים קיטנפלון, יונה רוזנבלום ואשתו מבית קיטנפלון (היום באמריקה), זייפר ורבים אחרים. ז'לאזניק הרמן ארגן פעם שביתת פועלי החייטות והקים בשעת השביתה מין קואופרטיב – בית מלאכה משותף של כל השובתים. אבל קואופרטיב זה לא נתקיים הרבה זמן, מפני שהפועלים חזרו לחייטיהם. בבית המלאכה המשותף נשאר ז'לאזניק כחייט עצמאי. כתום המלחמה היה ז'לאזניק יו"ר אגודת בעלי מלאכה "יד חרוצים", שהתקיימה הרבה שנים לפני המלחמה ותפקידה היה בעיקר להרים את קרנו החברותית של בעל המלאכה ולהשיג בשבילו נציגות בכל הבחירות לעירייה, לקהילה, לועדת מסים ולאגודה המקצועית, שבראשה עמד הרבה שנים החייט היהודי נוסי (נתן) פיק. לבעלי המלאכה היו מוסדות עזרה סוציאליים נפרדים או משותפים עם אזרחים אחרים וכן היה להם בית כנסת יפה וגדול על יד עזרת הנשים של בית הכנסת הגדול ומול בית המרחץ הישן, שהיה מכונה "דאס שניידערישע שילעכיל". בראש בית כנסת זה עמדו שמעון הכט, פישל סקלקב, יורמן א.ו., פישל קיטנפלון, מרדכי וינקלר ואחרים. לא רחוק משם, ברחוב מיקוליי, התנוסס בית החולים היהודי בבנין נפרד יפה ומסודר, ובראשו עמדו אחרי המלחמה אריה רול ואשתו חיה מבית בילר (נפטרה בת"א) והרופאים ד"ר נאכט, ד"ר חלפון וד"ר הירשהורן – קרניאל, ששני האחרונים הגיעו ארצה כניצולי השואה ונפטרו כאן.

שכבות מיוחדות היו מהווים הקצבים ובעלי עגלות וכרכרות וביניהם אנשים בעלי תורה, ידיעות ושאיפות חברותיות ותרבותיות. אחדים גם עלו במובן הכלכלי. בין הקצבים היו המשפחות וייסר ופפר ובין בעלי הכרכרות משפחת גולדברג, מאיר גולדברג דאג לתת לבניו ובנותיו חינוך והשכלה, ובתו מורה היום באמריקה והיא אשת פרופסור שורצמן, אף הוא מבני עירנו הפעילים באמריקה, שבקרו בארץ למען השתלם בידיעת הארץ והשפה ב"בית ברל".

בבוצ'אץ' היה גם קן אנרכיסטי, שבראשו עמדו האחים זיגמונט ומוניא נאכט (בני הרופא) ד"ר קאנפר (שפעל אחר כך כמורה בחלם וכעיתונאי בקרקוב ב"נובי דזיענניק" הציוני ועבר למפלגת פועלי ציון), עוזרי חנויות אינטליגנטיים צעירים, שהתאספו באופן חשאי ביער ליד הנהר סטריפה, מול הגשר השחור, ומפעם בפעם היו מכניסים לאסיפותיהם גם אותנו – הגימנזיסטים, בני כיתות נמוכות. האחים נאכט היו ידועים כעמודי התנועה האנרכיסטית העולמית והיו פעילים בספרד. הצעיר מהם, מוניא (מקס) חי עד היום באמריקה ולפני זמן הרצה הרצאה מדעית במועדון של יוצאי בוצ'אץ'.

בתנועה הציונית ובין הבחורים ובעלי הבתים הצעירים היו יחידים בעלי נטייה סוציאליסטית מעורפלת. אבי, שהיה סוחר, גבאי בית המדרש ויו"ר חברת "ציון", היה גם בעל השקפה סוציאליסטית. עובדה זו השפיעה מאד על תכונותיי ועל דרכי בחיים. גם חוגי העם הרגישו בכך והכניסו את אבי 'הבעל בית"ל העממי', כמועמדם ברשימה לקהילה, והוא היה נציגם לועדת המסים ולהנהלת קופת-חולים אזורית, אם כי הוא עצמו היה רחוק מדברים כאלה מחמת דאגות פרנסה ובחר להקדיש את זמנו הפנוי לכתיבת חיבורים ושירים בעברית, אידיש וגרמנית, אף על פי שלא גילה את הדבר ברבים.

כיבוש בוצ'אץ' על ידי הצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה ושלטון הקוזאקים בעיר במשך שנים אחדות, החריבו את רוב הבתים והעסקים. במגיפת טיפוס מתו הרבה יהודים. רבים נפלו בחזיתות, בגירושים או גוועו ברעב. רבים נסעו לסטניסלבוב או ללבוב ולמקומות אחרים, או עברו למקומות המערביים של המונרכיה האוסטרו –הונגרית, כגון הונגריה, צ'כיה, מורביה, גראץ ואינסברוק.

כאלפיים איש הגיעו לווינה הבירה והסתדרו שם. בתום המלחמה העולמית ואחרי הסבל הנוסף בשעת המלחמות "הקטנות" בין פולין ואוקראינה ובין פולין ורוסיה הסובייטית – התחילו לחזור לעירנו החיילים מהצבא ומהשבי ורבים ממקומות פיזוריהם. בווינה התאספו לפי הזמנתי במודעות קטנות שבבתי תפילה ובתי קפה היהודיים, מאות יוצאי בוצ'אץ' בקפה אחד ברחוב אוברדונאו – וביניהם צעירים וזקנים מכל הגילים והשכבות וגם כאלה שגרו בווינה עוד לפני המלחמה – ובנשיאות ישבו עסקנים נכבדים מבני קהילתנו. שתי מטרות היו לאסיפה זו:


א) להסביר לאחינו שבמקום לחזור לבוצ'אץ' החרבה, כדי להתחיל חיים חדשים. והימים אחרי הצהרת בלפור וסן-רימו, שבהם הוכרזה א"י כמולדתנו הממשית והיא מחכה לקבוצות בעלי יזמה ורצון טוב. ההתלהבות וההבנה היו ניכרות. ידענו, שבא"י נשארו חיילים גליצאיים מהצבא האוסטרי וביניהם מבוצ'אץ': המהנדס וילדמן (פקיד גבוה בממשלת המנדט), ד"ר שמטרלינג (היום עו"ד בירושלים) וד"ר גוטמן מסטניסלבוב (היום עו"ד בירושלים וסגן ראש העיר בעבר) וכמובן עגנון ועוד. אבל איסור העלייה מטעם האקזקוטיבה הציונית ביטל את היוזמה הזאת.

ב) להקים ארגון יוצאי בוצ'אץ' בווינה למען דאוג לשבים ולנשארים. הארגון קם כי נשארו בווינה כאלף אנשי בוצ'אץ', ובראשו התייצבו לייביש פריד ואחרים, ובשנים שלפני היטלר נבחר שם ליו"ר ידידנו יחזקאל אדרר.

בעיר בוצ'אץ' גופה התחלנו אחרי שובו לשקוד על שיקום העיר ויהודיה ועל הקמת הריסות החיים הציבוריים והתנועה הציונית. הייתה זאת תקופת החגיגות לרגל החלטת סן-רימו, שהיהודים הבינו אותה כהקמת מדינת יהודים, וימי ההתעוררות הגדולה של הרוח הלאומית עם שלטון האוקראינים, שהיו מעוניינים בתנועה הלאומית בין היהודים ובהקמת בתי-ספר עבריים, כדי להוציא את היהודים מתוך ההשפעה הפולנית. בבחירות דמוקרטיות נבחרו אז במקום הקהילות הדתיות – מועצות לאומיות, ובראשן התייצבו בצ'ורטקוב ובבוצ'אץ' חוגים ונציגים של "צעירי ציון", שהוקמו בסביבה זו בהשפעתה של התנועה הזאת ברוסיה ובאוקראינה ושהיו מעמודי מפלגת העבודה הציונית "התאחדות" בגליציה המזרחית.

מטעמים שבהשקפת עולם ומתוך ניסיון מר, החלטנו למנוע את שלטונו של ה"בונד" בין הפועלים והפולקיסטים ובין בעלי מלאכה. הקימונו אגודה ציונית עממית ובין מעמדית, המאחדת בתוכה גם את הפועלים והנוער הפרוליטרי ואת השכבות העממיות, שהורחקו לפני המלחמה מהציונות כתנועת בעלי-הבתים המשכילים וילדיהם, ובגלל זה מצאו את מקומם במפלגות אנטי-ציוניות. שכרנו את כל החדרים בקומת הקרקע של בית ד"ר אויסשניט ברחוב הגימנסיה, והתחלנו בפעולות המזיגה החברותית של הבנים והבנות מכל השכבות ע"י פעולות שונות: הרצאות, נשפים חברותיים ולימוד משותף באסיפות, בשיעורים ובשיחות. לדאבוננו הייתה הסתייגות הדדית; התנגדות ההורים מצד אחד וחוסר אימון מצד שני היו למכשול בדרכנו. בגלל אי-הצלחה זו שוב נפתח פתח לפעולתם של חוגים אנטי-ציוניים וגרוריהם בין הנוער העובד בעזרת סאלון-קומוניסטים מבין הסטודנטים וה"רבנים אדומים", יוצאי בתי המדרש, בייחוד אחרי עלייתם של חלוצינו הראשונים מ"השומר הצעיר" מחמת מחסור בכוחות.

קבוצות "השומר הצעיר" הראשונות מבוצ'אץ' ומצ'ורטקוב הסמוכה עלו ארצה עם זרם העלייה הגדולה של תנועת הנוער הזאת מכל גליציה. הם עלו אחרי הכנה רוחנית והכשרה חקלאית. הרבה מאמצים נעשו על ידנו כדי לעזור להם בהכשרה זו. אני גרתי אז בצ'ורטקוב והייתי בא, כמובן, לעתים קרובות מאד לבוצ'אץ', כדי לסייע לתנועה חלוצית זו. מקום הכשרתנו בצ'ורטקוב, למשל, משך כוחות נוער חשובים, כגון בתו של ד"ר דוד מלץ ובתו של גרשון ציפר, הנמצאת מזמן בארץ, ושמה עכשיו ד"ר הלנה פלוים-ציפר, שעבדה תחילה בספריה הלאומית ועכשיו היא בשרות משרד-החוץ. הקבוצה הזאת של חלוצי ה"שומר הצעיר" עזבה את פולין באופן בלתי לגלי, בלי דרכונים, והייתה נאלצת להתעכב זמן רב בפרסבורג הסלובקית ועבדה קשה כדי להשתכר לקיומה, עד שהגיעה ארצה והתחילו תיכף לעבוד בכבישים ובעבודות ציבוריות שונות. הם עבדו בכביש חיפה-ג'דה בתנאים קשים מאד יחד עם פועלים מצריים וחלו בדיזנטריה, ראומטיזם, קדחת וכדומה. חברי הקבוצה היו ברובם ממייסדי הקיבוץ "בית אלפא", שחלק מהם עבר אחר כך לרמת יוחנן. בקבוצה זו היו צבי נוימן (היום בבית-אלפא, מומחה לענייני החקלאות וחבר המרכז החקלאי), זאב איסרזון (היום שמו זאב און), איש תל-יוסף שעבר בשעתו לגדוד העבודה והיה בין מייסדי הקיבוץ הגדול עין-חרוד ואחר כך בין מייסדי הקיבוץ תל-יוסף, יחד עם רעייתו יונה מבית בודינגר, מהחלוצות הראשונות בצ'ורטקוב, שהיא היום ירקנית בעלת שם וניסיון. זאב איסרזון-און הוא מן האנשים המרכזיים בתנועת העבודה ומנהל "חברת העובדים" יהושע הניג – ממייסדי ובוני הקיבוץ "גן שמואל", שהיה מנהל בית החרושת "נעמן" ועכשיו ממנהלי "המשביר המרכזי", האגרונום יעקב בלויקופף, מורה ומדריך חקלאי, והיום מנהל מחלקה במשרד החקלאות. לרמת-יוחנן עברו מבית-אלפא הלד יוסף, מאשה אנטלר ובעלה מילק (שמואל) הירשהורן (קרניאל), שנפל במלחמת השחרור בהגנת קבוצתו. שם התיישב גם אחיו הרופא ד"ר מרדכי (מקס) הירשהורן (קרניאל), שנפטר אחרי חיים קצרים במולדת, אחי ז"ל מילא (שמואל) הלר, הצעיר שבחבורה, שנפל קרבן המציאות המרה בליל שימורים ליד המחנה בכביש חיפה-ג'דה ונקבר בחיפה בבית הקברות הישן והוא אז בן 17-18 שנה; יודנפרייד – היום מנהל אחראי של חברת "העוגן" ומפעלי הספנות של סולל-בונה בחיפה, וליבל זאב ממנהלי בית-החרושת "נעמן" של הקיבוץ הארצי, הגר בקריית-חיים; קאנר דב, שעבר מעבודות כבוש לתל-אביב כפועל בניין ותיק ומנוסה, והחברה שופלר (בירושלים). אחדים לא החזיקו מעמד ועזבו את הארץ: סאמט ונירנברג חזרו לבוצ'אץ', זליג אנדרמן נסע לרפא את עצמו מן הקדחת הקשה, חזר ארצה אחרי שואת היטלר ועבד במקצועו כרוקח; ישראל נוימן יצא לאמריקה ושם הוא ממשיך בפעולתו כידיד ארץ-ישראל העובדת. נויברגר וסגל, שאיבדו אז את אמונתם הציונית, נמצאים היום בפולין. מחברי ההכשרה, שלא עלו אותה שעה, הגיעו אחר-כך ארצה זאב גולדברג וכעולים חדשים וילא טורטון וד"ר רגה צאהלר, שניהם בתל-אביב כפקידי הממשלה. כדאי לציין, שעוד לפני קבוצה זו, שהייתה מראשוני העלייה השלישית, עלו חלוצי בוצ'אץ' ארצה בתקופת העלייה השנייה, וביניהם גרשון גפני (היום בעל משק בישראל) ופריץ ומוירר שעבדו במרחביה בחוות אופנהיימר, בהנהלת בן עירנו האגרונום הידוע מר שלמה דיק.

אחרי עליית הקבוצה הראשונה, נשארה קבוצה צעירה של חלוצים, שהמשיכה את הכשרתה בעבודות המחצבות של איצי הרש וייסר, וקבוצת מועמדים 5-6 צעירים בעבודה אצל פולקנפוק ב - Nagórzanka וקבוצה אחרת של וקסלר וישראל נוימן (אחיו של צבי, שהיה אחר כך עורך-דין בבוצ'אץ') בניקוי התבואות אצל בעל האחוזה בבוצ'אץ' א' צלרמאיר. בשעת העבודה הזו קרה, שאת קבוצת החלוצים – ברובם תלמידי הגימנסיה – הקיפו צופים פולנים, הקרויים בשם Harcerze עם הפרופסור מיכלסקי מהגימנסיה הממשלתית. רבים גורשו אז מהגימנסיה ואחרים הועמדו לפני בית המשפט בעוון בגידה במדינה. אבל בינתיים באה המלחמה בין פולין ורוסיה הסובייטית וכיבוש העיר על ידי הבולשביקים, ואז הצליחו להשמיד את כל חומר האשמה, וכשחזרו הפולנים, היה בית המשפט נאלץ לשחרר את הנאשמים מחוסר הוכחות. המאורעות האלה החלישו את התנועה. אך בוועידת השומר הצעיר, שהתקיימה, אם אינני טועה בשנת 1921/22 הופיעה הקבוצה האנטי-ציונית בסיסמאות אנטי-בריטיות, ואף על פי שההנהגה הראשית השתדלה להשתיק את התנועה הזאת, הרסה זו לגמרי את הסניף של "השומר הצעיר", ובזה גם את התנועה החלוצית בבוצ'אץ'. רק כעבור תקופה מסוימת, בשנים 1923/24 התעוררה מחדש השאיפה להכשרת עלייה חלוצית. והפעם מחוגי מפלגת ההתאחדות ביזמתו ובהדרכתו המבורכת של ישראל כהן (שגם אחיו אשר כהן נמצא בישראל), שהוא עכשיו עורך שבועון המפלגה "הפועל הצעיר". (כדאי בהזדמנות זו לציין את אמו הזקנה של ישראל כהן בת ה-80, גב' גיטל כהן, אשת השו"ב יצחק קאהן, הנמצאת בארץ).

קבוצת החלוצים של ישראל כהן, שנקראה בשם "קיבוץ המשולש", דגלה בסיסמה "שפה, עם וארץ", הכניסה זרם חיים לתוך חיי הנוער ולתנועה החלוצית בבוצ'אץ'. היא ריכזה את פעולתה התרבותית בדירתה אשר בבית ריינשטיין, בדרך לתחנת הרכבת. רבים מקבוצה זו עלו ארצה: ישראל כהן, קופלר (בן חיים) הנמצא בקיבוץ "מזרע" ואחרים מהקבוצה הזאת – בגלל קשיים כספיים- היו נאלצים להתעכב בווינה, ביניהם היה גם ויזינגר ז"ל, שהיה אחר כך קצין במשטרה ובצבא בישראל וסגן מפקד צבאי במחוז באר-שבע, אשר התיישב שם בקביעות כאחד הראשונים ומשך לבירת הנגב גם אחדים מעולי בוצ'אץ': את קריגל, בעל בית מרקחת. ברגר, והאחים מילר, בעלי מפעל לנגרות רהיטים. בקבוצה זו היה גם משה הלד, שהוא היום בתל-אביב וחבר הנשיאות של ארגון עולי בוצ'אץ', שמואל קרבס, מרגלית, לנדמן, פישל נויברגר. קבוצת "המשולש" נתקבלה בבואה ארצה לעבודה למשק בן עירנו גדליהו מרגלית בפתח-תקווה, שהיה חקלאי ותיק ומנוסה, בעל אחוזה בסביבת עירנו, ועלה ארצה אחרי תום מלחמת העולם הראשונה וגם פה המשיך בעבודתו כבעל כרמים בפתח-תקווה, ובה הוא חי עד היום בשיבה טובה.

להלן הכרוז באידיש, שפרסמה קבוצת "המשולש" בבוצ'אץ', שבו היא פונה לתושבים שיתרמו לקרן העלייה:

בוטשאטש יום כ"א תשרי תרפ"ה
קיבוץ חלוצים "המשולש!"



לאחר עלייתה של הקבוצה אסף זאב גולדברג כ-20 צעירים בלתי מפלגתיים ויחד עם הנשארים מקבוצת כהן, ארגן הכשרה חלוצית חדשה, ובשנת 1925יצאו חלוצים אלה לארבעה מקומות הכשרה. אותה שעה התאושש גם "השומר הצעיר" והתחיל את פעולתו הארגונית והחלוצית.

בבוצ'אץ' התקיים גם מועדון ספורטיבי Z.K.S. ובתוכו היה פעיל מאד זליג אנדרמן (היום בארץ), כמזכיר שימש זאב גולדברג, שנשלח מטעם המועדון הזה ללבוב, כדי להשתלם כמדריך מוסמך לספורט. שם גם בא בקשרים ארגוניים ורעיוניים עם מפלגת "התאחדות" ותנועת הנוער "גורדוניה", התחיל להיות פעיל בשני הארגונים האלה, ובייחוד בשטח ההכשרה החלוצית לנוער המאורגן ב"גורדוניה" יחד עם אשתו רוזיה גנזל ואחרים – מחניכיו של ישראל כהן.

בעירנו היה קיים גם סניף של "עזרה" – החברה למען הושטת עזרה לחלוץ – שמרכזה בלבוב והנהגתה הייתה בעיקר בידי מפלגת העבודה הציונית "התאחדות". יו"ר של העזרה בבוצ'אץ' היה שר (חבר התנועה בקופיצ'ינצה שנשא לאישה את בת הסנדלר זיידה שטרנברג, ומת באיבו). המזכיר היה גולדברג, וגם עסקנים מכל המפלגות הציוניות התחילו באוסף כסף, כדי לעזור לקיבוץ "המשולש" שהגיע תוך הברחת גבולות לווינה, לעלות ארצה, וכן לשם צרכי ההכשרה החלוצית במקום. חלוצי "גורדוניה" עלו בשנת 1929, ובאותו זמן עלו גם חברי "השומר הצעיר", וביניהם שומרט, שווארץ, קרבס ואחרים (בעין המפרץ ובמזרע).

בראש "התאחדות" עמדו העורך-דין שיקו הכט, חיים סיניצא פרנקל, הרש נירנברג, יוסף הורנשטיין (בן שמעון), גוסטב פלנבוים, רול ואחרים. ה"התאחדות" התרכזה תחילה באגודה הציונית בבית ד"ר אויסשניט ואחר-כך עברה לבית זיידה שטרנברג ומשם לבית יוסף גוטפריד ולבסוף לבית הרש (חנציס) גינסברג (בית יצחק שולמן), המפלגה לקחה חלק בעבודת הקרנות, בסיוע להכשרת החלוצים וכן בבחירות המקומיות, ונציגה ד"ר הכט נבחר לקהלה וד"ר פרנקל לעירייה, זאב גולדברג להנהלת קופת חולים. ליד המפלגה נוצרו גם מחלקות לטיפול בבעלי מלאכה ולטיפול בעובדים שכירים. המחלקה האחרונה הקימה ארגון מקצועי של עובדים באריזת ביצים, שהיו בבוצ'אץ' במספר ניכר.

מפלגת "הציונים הכלליים" הייתה בבוצ'אץ' בעלת ערך ציבורי בגלל עסקניה הותיקים. הם היו פעילים בקרנות, בהושטת עזרה לחלוץ, בדאגה לבית הספר העברי. נציגיה של מפלגה זו היו גם בקהילה, בעירייה ובאגודת הסוחרים.בין פעיליה היו האחים קנובלר, פנחס ויינשטוק, צבי קלמן, גיסו של פנחס ויינשטוק (היום בפ"ת, כצבי היטנר נציג העובד הציוני במועצת פועלי פתח-תקווה), יעקב הלפרן ואשר כץ, יצחק כץ (חתן ניסן פוהורילה), ישראל פרנהוף, מדוינסקי (שבנו נמצא בארץ), פצ'ניק, וד"ר אנגלברג, שהיה בזמן האחרון יו"ר המפלגה. בראש בתנועת הנוער שלה "אחווה" עמד ד"ר גלטנר (היום רופא ברחובות ומנהל בית החולים הממשלתי בצריפין), שמואל הורוביץ, בלויקופף, קאנר ואחרים. ומטעם "אחווה" נעשתה פעולת הכשרה לחבריה במקום.

 



פעילי המזרחי

 

גם במפלגת ה"מזרחי" היו עסקנים ותיקים, כגון: ישראל שלמה שטרן ובנו אביש, מנדל רייך, מוניש פרנקל, ישראל כץ ואחרים, שפעלו בשטחים שונים ובייחוד בקהילה, כי בעירנו לא הייתה "אגודת ישראל" ולא כת חסידית מלוכדת, והם היו הנציגים של כל החרדים בעיר. בחלוץ "המזרחי" עסקו זילברשטיין ואחרים.

מפלגת הרוויזיוניסטים, שנוסדה בשנת 1926/7, הייתה פעילה בשטחיה הנפרדים ובתנועת הנוער שלה "ביתר". היו"ר של המפלגה היה פקיד הנוטריון לייב זייפר ובין פעיליה היו הרש אלנר, עו"ד יוזעק שטרן, אנדרמן, גוטפריד, מדוינסקי וקירשנר (שני האחרונים בתל אביב). המפלגה הזאת פעלה גם תחום ההכשרה החלוצית.

בוועדת הקק"ל היו פעילים השיו שטכל ויוסף קנובלר ונציגי 'ויצ"ו', וארגוני הנוער והנשים; ובקרן היסוד – ד"ר הנריק גרוס כיו"ר, ופעיליה היו פנחס ויינשטוק, מדווינסקי, פרנהוף, חיים פרנקל ואחרים. בראש "ויצו" עמדו בתקופה זו הגב' מדווינסקה, הרופאה ד"ר וולפטל, הגב' חיה רול והגב' בזנר-אייזנברג (הנמצאת עכשיו בקיבוץ משמר העמק עם בנה ברטק בזנר, ממייסדי הקיבוץ).

המפלגות פועלי ציון ימין עם ברנד הרזס בראש ופועלי ציון שמאל עם יצחק שטאכל בראש, היו חלשות מבחינה כמותית, ובגלל זה היו פעולותיהן מעטות וקיומן היה ניכר במקצת רק בתקופות בחירות. היו במקום גם נציגי ה"בונד". חזקה יותר הייתה הקבוצה הקומוניסטית, בעיקר בגלל שחבריה היו מתוך הנוער האקדמאי ובפרט אלה שחזרו ברוח זו מהאוניברסיטה בפראג וגם מבין תלמידים אחרים ואפילו מבין בחורי בית המדרש במקום. היו ביניהם גם סאלון-קומוניסטים רבים, שהצטרפו בגיל צעיר בהשפעת חברים, ללא הכרה עצמית, והתרחקו מהר מכל פעילות. אבל היו גם כאלה שנשארו נאמנים בכל המסיבות ותוך סכנת חיים. הבחורים האלה, בני משפחות אמידות ובינוניות, סבלו מאד מרדיפות השלטון. אחדים מהם יצאו מזמן לרוסיה הסובייטית ואחרים המשיכו במחתרת במקום או הגיעו לרוסיה בתקופת השואה וחזרו לפולין או לישראל. רבים שבו משם מאוכזבים מרעיונם וממפלגתם. הקומוניסטים, חברי ה"בונד" ואפילו פועלי ציון שמאל, יצרו להם מסגרת ניטראלית כלפי פנים וכלפי חוץ בצורת אגודה תרבותית בשם "פרץ פעריין", שדירתם הייתה ברחוב ברנאצקי ושהיה לה אופי אידישיסטי לוחם ושמאלי. הקימו ספריה וסידרו הרצאות, הצגות ונשפים. בין אלה היה גם אהרון קופלר ויעקב קלמפר, אבל ברור, שבאגודה זו התגברו הקומוניסטים על יריביהם הציונים והבונדאים והם היו השולטים בה.

אגודת בעלי מלאכה "יד חרוצים" הייתה מן הותיקות ביותר בעיר והקיפה את בעלי המלאכה מכל המקצועות. בראש האגודה עמדו יצחק פרוינד, ז'לזניק הרמן, שטרנברג זיידע, יעקב מרגולעס ואלתר גולדברג ובנו . האגודה הייתה פעילה גם בשטח העזרה הסוציאלית ובמוסדות מיוחדים: לינת הצדק, תומכי נדכאים וכדומה, וכן בשטח המקצועי בבחינת השוליות, בחלוקת הרישיונות לבעלי סדנאות עצמאים, ביחסי עבודה ובהשתלמות מקצועית בקורסים לבעלי מלאכה ולפועלים. בשעת בחירות שלחו תמיד את נציגיהם לקהילה, לעירייה, לקופת-חולים ולצך, שפעם היה נציגם היו"ר (נתן פיק). ובאחרונה סגן היו"ר. בתקופה האחרונה, לפני השואה, פרץ סכסוך קשה בין שני מנהיגיהם, הרמן ז'לזניק ופרוינד – ובעלי המלאכה הופיעו בנפרד לבחירות הקהילה ופילגו את האגודה לשתי אגודות בעלי מלאכה.

אגודת הסוחרים ריכזה בתוכה הרבה סוחרים וחנוונים והתרכזו בבנק הקואופרטיבי Bank Zaliczkowy שבבית יעקב שטרן. בראש אגודת הסוחרים עמד יצחק כץ, ובראש הבנק שנתן הלוואות לכל סוגי המסחר והמלאכה עמדו כץ, מיכל קורנובליה, יעקב מרגלית, אלתר גולדברג וכמנהל ומזכיר שימש המגיסטר חיים פרנקל. אגודת הסוחרים הייתה פעילה מאד בשטח הגנת חבריה מפני לחץ המסים בתקופת "גראבסקי" בעניין רישיונות וכדומה.

בתקופה זו היה גם בית ספר עברי יפה בהנהלתם של ישראל פרנהוף וחיים קופלר, הגב' גוטפריד-ספיר וגב' לוסטגרטן.

בכל תנועות הנוער והחלוץ היו שיעורים ללימוד הלשון העברית. מקצת מן המורים היו מתנדבים. היה גם "חוג דרמטי" שבראשו עמד קלמן פרידמן (שבא"י ניסה לעבוד במקצועו, תעשיית סבון ונרות וחזר לבוצ'אץ'), הרוקח זליג אנדרמן (עכשיו בישראל), הרזאס ברנרד ואשתו מבית שנברג (היום בארץ), אדלה פינס ואחרים. בעירנו התקיימו בזמן הזה ספריות ציבוריות אחדות. ספרייה ציונית, שהספרים באו לה מידי הקהל, מהספריות מלפני המלחמה, והיא עמדה כנראה בחברת "ציון" או באולם "הקהילה"; ספריה עברית מיוחדת, שמקומה בפרוזדור הקהילה וטיפלו בה במיוחד, ספריה של "התאחדות" ו"גורדוניה" וספריות פנימיות בכל האגודות הציוניות האחרות, כגון ספריה של אגודת "פרץ" וספריה של סניף "השומר הצעיר". שם האגודה היה "למען הנוער השומרי" כסניף של מרכז האגודה שהתקיים בלבוב מטעמים חוקיים ,Tow. Opieki nad mlodzierza szomrowa, כאגודת מבוגרים למען הנוער ושבראשו עמד העו"ד יוסף קוך וד"ר צבי הלר, כדי לאפשר ל"שומר הצעיר" את פעולתו וקיומו החוקי.

בית החולים התקיים עד תקופת השואה – בהיותו כל הזמן מוסד לדוגמא ומשענת לנצרכי העם במחלתם. בראשו עמדו אז דוד ניימן, אריה רול, הגב' פאולה מערענגעל, מאניש פרנקל, צבי נירנברג ואחרים; הרופאים: ד"ר נאכט, ד"ר הירשהורן-קרניאל וד"ר חלפן.


בית היתומים, שנוצר בשביל יתומי המלחמה הראשונה, התקיים בבוצ'אץ' עד פרוץ מלחמת העולם השנייה והיה מוסד למופת. מקומו היה על הר הפיודור בסביבה יפה והיגיינית, בבתים קטנים ויפים ובאוויר מצוין. בראש הועד הציבורי עמד פרופסור יצחק פליק, הגברת פאולה מערענגעל (אשת הד"ר מערענגעל), הגב' ד"ר גרוס וכמה עסקנים ועסקניות מסורים לתפקידם הסוציאלי. ההנהלה המשקית הייתה בידי הגב' ויזינגר (בניה ובנותיה בארץ). ההנהלה הפדגוגית הייתה בידי גב' פפה אנדרמן, הנשואה לנויברגר ושניהם עדיין בפולין.

הילדים קיבלו חינוך לאומי ארצישראלי ולמדו עברית. הייתה דאגה מלאה לרוחם ולגופם. היו, כמובן, גם מוסדות סוציאליים אחרים, וביניהם החברה להפצת היגיינה בין היהודים
“Tow. szerzenia hygjeny wśród Żydów”, שהייתה סניף של המרכז בלבוב אשר פעל בגליציה בצורה דומה לפעולתו של "אווע" בפולין ובכל העולם היהודי. האגודה קיבלה מהמרכז חומר הסברה וחינוך להמוני העם ואמצעי היגיינה (לבנים, סבון וכדומה), והיא חילקה אותם בין הנצרכים. וכן קיבלה מכשירי ספורט והתעמלות, סידרה שיעורים בחוגי הנוער והעם, בשטח זה היו פעילים הרזס, גולדברג ואחרים.

בקשר לכך כדאי להזכיר את מקומות הנופש בעירנו, שהיו רבים ויפים, אולם מחמת מושגי הזמן וחוסר הבנה מצד ההורים השתמשו בהם מעט. העיר הייתה בעמק בין שני עברי הנהר סטריפה, והצפיפות בה גרמה לתנאי היגיינה לקויים. מאידך גיסא, היו סביב העיר הרים יפים עם יערות, נוף נהדר ואוויר צלול. חוץ מההר "הבשטה" (לשעבר מצודה פולנית) ובו גשר הרכבת, שמתחתיו זורם הנהר היפה – הייתה במורד שכונת עוני יהודית ובית הקברות היהודי. מולו היה ההר השני, הפדור, אשר הנהר מקיפו משלושת צדדיו. על ההר הזה היה בית הקברות הנוצרי, וכן מקום לחווילות, בעיר לפקידים ולאינטליגנציה הפולנית. יערות יפים.
כל הסביבה הזאת הייתה מקום נהדר לטיולים ולחיי חברה לנוער וארגוניו, מקום טיולים למבוגרים בשעות הערב ומקום נופש והבראה בשביל חולי ריאות ועייפי גוף בשעות היום. הנהר סטריפה שלרגלי ההרים היה מקום לרחיצה ולספורט "ימי", לשיוט בסירות ואף סוכות-רחצה היו בו. המקום השני היפה היה בגן העירוני "טופולסקי" שעל יד טחנת הקמח הגדולה של הגרף פוטוצקי. טחנה זו חכרו יהודים – משה גוטפריד, אברהם פריד ואחרים. זה היה מקום-הספורט היחיד של הנוער היהודי במשחק "סמל ופאלסטרא", שההורים התנגדו לו מאד וראו בכך תעתועי ילדים, המשחקים במקום ללמוד ואף מסכנים את ראשיהם ורגליהם על ידי המכות שנותנים ומקבלים בשעת המשחק. בשטח זה היו גם התערוכות האזוריות שסודרו בבוצ'אץ''. בשנת 1905 התקיימה תערוכה חקלאית גדולה ומוצלחת. את בית התערוכה – בנין גדול מעץ – קנו אחר כך בשותפות היהודים שלומצי שולמן, פיק ואחרים. וכך קם למקנה ליהודים בעיר. ודווקא במקום הרחב והיפה בגן העיר, בנין גדול להצגות ואסיפות ואולם תיאטרון. ראוי לספר פרט "דרמטי": אחרי ועידת האידישסטים בצ'רנוביץ, סרו לעירנו בהמלצת ד"ר נתן בירנבוים, יוזם הקונגרס הידוע, הסופרים שלום אש, י.ל. פרץ ונומברג. ברצון סידרו להם קבלת פנים בצורת נשף ספרותי באולם התיאטרון הנ"ל, אף על פי שהעיר הייתה ברובה עברית לפי רוחה וציונית בהשקפתה. שנים רבות התהלכה ידיעה בעירנו, ששלום אש, שלא ידע את האופי של העיר ואת מסדרי הנשף הזה, התנפל, כאילו, בנאומו על השפה העברית, מה שגרם לכך, שאקדמאי אחד, "העבראיסט" קנאי, קפץ על הבמה וסטר על לחיו של אש. שמועה זו לא נבדקה כהלכה.

הגן הזה שימש גם מקום בילוי, בייחוד ליהודים, שסידרו בו גם חגיגות וכדומה. בית קפה שהוקם כאן בידי חברינו אריה רול ומדווינסקי, שימש בית-ועד נאה לישיבותינו ולפגישותינו הציבוריות.

ד"ר צבי הלר