בתוך עירי - ש"י עגנון
פרק אחד של סיפור אחד
עגנון ערך את הסיפור הזה והוא מופיע בצורה שונה מעט בספר "עיר ומלואה"
לשם רבי וחברי ר' שמואל ביאלובלוצקי הי"ו
א) על פתחה של עיר
מאהבת הסדר לתת כל דבר במקומו אספר במקום אחר אימתי עזבתי את עירי ומה טעם עזבתי את עירי ומה מצאתי בכל אותם המקומות שבשבילם עזבתי את עירי.
כאן במקום זה אספר מה מצאני ביום שחזרתי לעירי ומה עלתה לעירי בין יציאתי לחזירתי. ולא אעשה את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, אלא אתחיל בעירי, אחר כך אספר על אנשי עירי, ודרך הילוכי אתעכב קצת עלי, כבן עיר שמתעכב על בן עירו.
עירי שלי מצוינת בערים היא. אם בזקנה, הרי מן הקהילות הראשונות שבגלות פולין היא. ואם במנהגים, הרי משובחת היא במנהגים טובים שקיבלה מאבותיה גולי אשכנז הראשונים שקיבלו מחכמי רומי שקיבלו מגאוני ארץ ישראל שקיבלו מחכמי הגמרא עד למשה מסיני. ואם בחכמה, אין לך חכמה שאין לה בית אב בעירנו, וביותר בחכמת התורה שאין חכמה כחכמתה. ועקב חכמה ענוה. מימיה של עירנו לא נתמנה אדם מעירנו רב על עירנו, ואפילו הוא בקי בכל חדרי תורה ויודע להורות הלכה למעשה.
באותם הימים שהייתי מרוחק מעירי פסקה שלוותה של עירי, שהייתה שרויה רוב הימים מיום שחזרה ונתיישבה אחר גזירת שנת ת"ח ות"ט ועד שעליתי לארץ ישראל. איני יודע אם ברשעת הגויים פסקה שלוותה, או מחמתן של ישראל, או זה וזה דבר אחד הוא. שכל זמן שאנו עושים רצונו של מקום כל גויי הארצות רואים ששם השם נקרא עלינו ומתייראים ממנו, אין אנו עושים רצונו של המקום שם השם מתעלם ממנו חס ושלום ואין מתייראים ממנו והרי אנו נתונים למכה ולחרפה למשול בנו גויים. כך מידה מהלכת על פני כל הדורות ממצרים ועד הנה, וביותר בדורנו שההרחקה גדולה.
משמחה ששמחתי על עירי הפלגתי דעתי מן השמועות הרעות שהגיעו אצלי בדרך לעירי, שספרו שכנופיות של ריקים מחוזרי המלחמה עומדים לבוא אל עירנו. אפשר עירנו אפשר שנשתנה בה כלום? גלל כן לאחר שינה קצרה של ליל קיץ עמדתי ממיטתי, ותיכף לקימה הליכה, כבאותם ימים שהייתי נער ועירנו שרויה הייתה בהשקט ובבטחה, וכל הגויים היו רואים את ישראל כאילו כל הפרנסות באות על ידי ישראל, ולא עלתה על דעתו של אדם שאפשר שישתנה כאן כלום עד לביאת המשיח.
ובכן עד שלא הספיק הכר למראשותיי להתקמט עמדת ממיטתי ולבשתי את בגדי בחפזון ויצאתי לראות את העיר.
ב) מראה העיר
אתם אי אתם בקיאים בשבילי עירנו, גלל כן אנסה ואצייר אותה בקירוב, בשילוח, כמידת כוחו של אדם לצייר עיר שלווה הקדוש ברוך הוא כביכול מתפארתה של ארצו והלווה לה.
עירי שלי מיוסדת על הרים, ואף היא עשויה הרי הרים ונהרות ואגמים מקיפים אותה ונכנסים לתוכה ומעיינות טובים שופעים ויורדים לתוך יערות מלאים עצים וציפורים שוכנות על העצים ומצייצות משם בעתן ובזמנן ומועדן. יש מן הציפורים שהורתן ולידתן ביערות של עירי ויש מהן שדרך טיסתן הגיעו לעירי ונשתיירו בה, שהכירו שמשובחת היא ואין לך שטות גדולה מזו מלהניח מקום שכזה. ומי שיודע להבחין בין שירה לשירה מבחין בין ציפור שלידתה בעירנו לציפור שבאה ממקום אחר.
כנגד הרים וגבעות שבעיר אתם מוצאים בה חוצות ורחובות ישרים. קצתם נעשו בידי שמים וקצתם בידי אדם, קצתם משולבים זה בזה וקצתם משלימים זה את זה. וזה אחד הדברים שמעשה שמים ומעשה בני אדם דרים זה עם זה בשלום ומשלימים זה את זה. קרוב לשער שאותם החוצות והרחובות הם מימים הראשונים שלבם של בני אדם שלם היה בלא עקמומיות ובלא עיקובים.
באותם הרחובות הישרים קבעו עצמם רוב בתי התפילה שבעיר. קבעו עצמם, פשוטו כמשמעו, מעצמם, מאליהם. מעצמם ומאליהם כיצד, לאחר שנת ת"ח כששקטו המהומות והתחיל העולם חוזר לסידורו חזרו מקצת משרידי חרבו של חמיל איש איש למקומו. מצאו את העיר חרבה ושוממה ובתי ישראל מקצתם הרוסים ומקצתם תפוסים בידי גויים ובתי כנסיות ובתי מדרשות נתלשו ונחרשו ולא ניכר היכן היו, ובית הכנסת הגדול עשאוהו בית יראה. יצאה כל העיר לבקש לה מקום לבנות שם בית לתורה ולתפילה. הפריחה הרוח יריעה של ספר תורה משיירי ספרי התורה שקרעו האויבים. ויש אומרים מן השמים נפלה. ביקשו להגביהה. התחילה מתגלגלת והולכת עד שנחה במקום שנחה. וידעו שזהו המקום שנבחר למקום קדוש. עמדו ובנו בית מדרש לתורה ולתפילה. זה בית מדרשנו הישן שהתורה בעלת בית שם. העשירו - בנו את בית הכנסת הגדול. זה בית הכנסת הגדול שהוא מעוז לישראל, שעל כל צרה שלא תבוא באים לשם ומרבים בתפילה ואלוקינו מרחם ומצילנו מכל רע.
משהגדילה העיר ונתמעטו המקומות עמדו כמה בעלי בתים ובנו להם חדר לתפילה כנגד בית המדרש והכניסו ארון וספרים ושולחן וספסלים וכיור. התחילו קוראים לזה בית המדרש החדש ולבית המדרש שהיה כבר קיים קראו בית המדרש הישן.
אותו הדור זכה שהוחזרה העטרה לראשם, שזכו לרב קבוע, הוא רבינו הגאון האמיתי ר' צבי קרא שהניח אחריו ברכה ספר שאלות ותשובות נטע שעשועים ונטמן בבית החיים שבעירנו. כל הגאונים שהיו לפניו היו נחטפים והולכים לערים אחרות , אבל הוא קבע בה ישיבתן עד שנתבקש לישיבה של מעלה.
כדי לערב עליו ישיבתו בנו לו דירה עשירה של שני חדרים מלבד בית הבישול לאשתו הרבנית. לחדר אחד קראו בית הקיץ ולחדר אחד שקבעו בו תנור קראו בית החורף, אף הקצו לו מקום מרווח לסוכת החג. מקום זה שעמדה עליו סוכתו של רבינו זכה אחר שנים שנבנה עליו בית מדרש גדול, כמו שאספר להלן, וכשראו שנוהג הוא לטייל בכל יום בין ביתו לבין בית הכנסת הגדול עמדו וריבצו את הקרקע באבנים מרובעות. הן הן האבנים שנעשו כמין רצפה סביב לבית הכנסת. אני הכרתי זקן אחד שהכיר זקן מופלג שהיה מספר שבילדותו הראה לו אביו את הגאון כשהוא מטייל ומקטרתו בפיו, ודרך הילוכו איזן וחקר כל שהיה לו להשיב לשואלים ממנו בדבר הלכה. מורנו הגאון נוח לבריות היה והראה פנים מאירות לתלמידי חכמים, חוץ לאותם שכל חפצם להראות למדנותם שהיה דוחה אותם במלה של בדיחות, כשעיניו מחייכות ושפופרת בפיו עושה פא פא. משהתחילו תלמידי חכמים יוצאים ונכנסים אצלו פעמים שנמשך פלפולם עד לזמן תפילת מנחה והיות עומדים ומתפללים במקום שהיו נושאים ונותנים בתורה, חוץ מחודש אלול וימי החג, שתקנת קדמונים בעירנו שמאחד באלול ועד למוצאי שמחת תורה מתפלל הרב כל תפילותיו בבית הכנסת הגדול.
לאחר פטירתו של רבינו הגאב"ד קיבלה עליה העיר את חתנו הגאון החסיד ר' אברהם דוד איש אלוקים קדוש גאון בנגלה ובנסתר, שכל הארץ האירה מכבודו, ועדיין רבים הולכים לאורו שמאיר בספריו הקדושים דעת קדושים וכן כל כיוצא בו.
היאך קיבלוהו והיאך חטפו אותו באישון לילה ואפלה מביתו ומעירו ק"ק יזלוביץ ששימש שם ברבנות והיאך נשאוהו ממש על כפיים מחדר משכבו עד לדירת הרב שבעירנו, כבר רמזתי בספר אחר מספרי, ולא אחזור על מה שכתבתי, אף על פי שהוא שם ברמז. אבל זאת אוסיף, הוא זכותו יגן עלינו בנה לו מקדש מעט והנהיג בתפילתו נוסח ספרד. קדם לו לנוסח ספרד בית החסידים שנבנה דור אחד קודם לו. זה בית החסידים שרוב העם קוראים לו לצים שיליכ"ל, שהיו החסידים החדשים תלמידי הבעש"ט ז"ל נחשבים בעירנו כחבורה של לצים, מחמת תנועותיהם וריקודיהם בתפילה ומחמת מלבושיהם, עד שלא חששו אנשי עירנו לקרוא לבית תפילתם שם של גנאי.
לאחר פטירתו של אותו צדיק ביקשו מקצת העם למנות את בוו לרב ומקצת מן העם לא רצו, לפי שאותו צדיק סמוך לפטירתו קרא לזקני העדה ואמר להם, אל תמנו את בני לרב ואל תושיבו אותו בבית דין, אף-על-פי שראוי היה להיות רב, אומרים שהיה אותו הצדיק חושש שמא יקבעו מנהג לדורות למנות רבנים בן אחר אביו ונמצאים פעמים ממנים רב שלא הגיע להוראה, כמעשה רוב הרבנים שמצווים לפני מיתתם שיושיבו מבניהם על כיסאם, ואם לא הגיע הבן להוראה מושיבים לימינו מורה הוראה, ונמצאים קטנים יושבים במקום גדולים וגדולים נדחים מפני קטנים ונמצאת התורה מתחללת חס ושלום.
נשתייר בנו של אותו צדיק הוא ובני ביתו דרים בדירת הרב, אף אחר שקיבלה עליה העיר רב לפי כבודה הוא מורינו הגאון האמיתי ר' אברהם תאומים בעל החסד לאברהם. דר לו בן הרב בדירת הרב והרחיב את בית מדרשו של אביו הצדיק. זה בית המדרש שנקרא בית מדרשו של הרב, ובדורות האחרונים התחילו קוראים לו אמריקא משום שרוב הבאים לתוכו להתפלל ממקומות שונים באים, כמדינת אמריקא שהוצברו יושביה מכל הארצות. וקודם שנבנה בית מדרשו של הרב כבר היה בית הכנסת של החייטים קיים. ואם אתה רוצה לדעת על שום מה יש להם לחייטים בית תפילה מיוחד, הסתכל בספרי "אורח נטה ללון". משהגדילה העיר ונתרבו יושביה הוסיפו ובנו שאר בתים לתורה ולתפילה. אם אתה רוצה לדעת היאך הם, אף זה אתה מוצא מפורש בספרי "אורח נטה ללון", אלא ששם שיבשתי את שם עירי ועכשיו ואחר שהטמאים המטורפים השמידו את יושביה היהודים ובטלה העיר אני קורא לה בשמה ביטשאטש, כשם שקראו לה אבותינו נוחי עדן, או בוטשאטש כשם שנקראת בכתבי העמים.
עכשיו חוזר אני לבית הכנסת הגדול.
ג) בית הכנסת הגדול שבעירנו
מחיבת הקודש לא אתעצל מלספר בית הכנסת הגדול שלנו היאך הוא. בית הכנסת הגדול שלנו עשוי כמין תיבה זקופה ומכל צדי רצפה של אבנים. צרה משלשת צדי הבית ורחבה לפני הבית וקירותיו חלקים עינם כעין קלף ישן. כשהייתי תינוק דומה היה עלי בית הכנסת הגדול שלנו כתפילה של יד. והואיל והיא למעלה ממידת תפילן של אדם ואפילו מתפיליו של ענק בענקים, הייתי תוהה של מי היא. זו תהייה ראשונה של ימי ילדותי. עד שהביאני קרוב אחד לבית המדרש הישן, וראיתי זקנים יושבים וספרים לפניהם ואחד יושב ביניהם ולומד עמהם כמלמד שלומד עם התינוקות, שמעתיו אומר, מנין שהקדוש ברוך הו מניח תפילין וכו', ותן תפילין של אדון עולם מה כתוב בהן, ומי כעמך גוי אחד בארץ, וידעתי מה שידעתי.
אחרי שהודעתי צורת הבית אפרט פרטי פרטים. קצתו משוקע הוא באדמה, משום שממעמקים קראתיך*ה', שבית הכנסת הגדול מתפלל עם ישראל, ושנים עשר חלונות קבועים בו כמספר שבטי ישראל, וחלון אחד מהם, למעלה מארון הקודש בצד מזרח, עשוי זגוגיות מגוונות שכל מיני אורות מאירות בו. בשל אותן האורות שהיו נאות הרבה סבור הייתי בקטנותי שניצוץ אחד של שמש ארץ ישראל משומר בהן והוא מאיר משם. ואף עכשיו אחר שעיינתי קצת בספרי מחקר ולמדתי הלכות החמה קשה לי לבטל אותה דעה אף-על-פי שאינה מתיישבת יפה עם חקרי הטבע.
ארבעה קולמוסים בכל אצבע ואצבע אינם מספיקים לכתוב תפארתו של בית הכנסת הגדול וכן של בית מדרשנו הישן וכן של שאר בתי מדרשות שבעירנו. אם לגובה, יש בתים גבוהים מהם. אין צורך לומר של גויים אלא אף של יהודים. ואם למאור, מנורות של בעלי בתים מאירות יותר. אלא שלאחר חצות לילה שכל המאורות שבעיר כבים - אורם של בתי מדרשות שלנו מאירים מאורה של תורה. ולעניין גובה, בתים גדולים וטובים מתמוטטים ונופלים, אבל מי שהגביהתו התורה מתרומם ועולה. דבר זה כלפי הדורות שעברו נאמר, שהייתה התורה חביבה עליהם.
ד) מתורה לתפילה
כיון שהחמה מנצנצת והגיע זמן תפילה הכול עומדים ממקומם זקנים חוגרים מתניהם ומתעטפים בטליתותיהם ומתעטרים בתפיליהם, בחורים חוגרים מתניהם ומתעטרים בתפיליהם, תינוקות שלא הגיעו למצות תפילין חוגרים מתניהם ואומרים ברכות ותפילות אמן ויהא שמיה רבא. ואין אדם מפסיק בתפילתו, לא בשיחה של מריעות ולא לשם סתם שחה ולא בדיבור ולא במילה. ואם ראית אדם שהסיח בתפילתו דע שלא מעירנו הוא. לא לחינם זכו בני עירי שאחר מי שבירך של קהל שליח ציבור מברך אותם. ובמה מברכם, שישמע הקדוש ברוך הוא את תפילתם וימלא משאלות ליבם לטובה. וזה נוסח הברכה. מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את כל השומרים את פיהם מלדבר דברים בבית הכנסת בתפילה משעה שהתחיל שליח ציבור ברוך שאמר עד לאחר גמר התפילה. בשכר זה הקדוש ברוך הוא ישמח תפילתם וימלא משאלות ליבם לטובה. אמן. נוסח זה של ברכה זו הביאוהו גולי אשכנז הראשונים. ולמה אינו מזכיר קריאת התורה, אלא שמימיה של עירנו לא עלתה על דעת אדם להסיח בשעת קריאת התורה ואפילו בין גברא לגברא. ולמה אני מזכיר כל זה, שאם יבואו ואמרו בני אדם שמתכנסים כאחד אי אפשר להם שלא ישיחו, אני אומר בעירנו לא היו נוהגים כך.
ה) משיח
ומעשה באליהו הנביא זכור לטוב שנזדמן לעירנו לברית מילה. ובאותם הימים היו מלים את התינוק בבית הכנסת הגדול מיד לאחר תפילת שחרית קודם אמירת עלינו. וכסא גדול מחופה ביריעה של סמוט אדום תלוי שם במערבו של בעת הכנסת למטה מעזרת נשים, זה הכסא של אליהו הנביא מלאך הברית. וביום של ברית מילה עולים בסולם ומורידים את הכסא ומעמידים אותו לימינה של התיבה והכול עומדים וממתינים לרך שיביאוהו ויכניסוהו בברית.
יום אחד נזדמן מילה בעירנו אצל אדם אחד תלמיד חכם וירא שמים וצנוע ומעולה ובעל מעשים טובים, שהכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום.. אבא אליהו שאוהב את ישראל וביותר צנועי ישראל הקדים ובא שעה אחת קודם כדי לעמוד במחיצתם של ישראל בשעה שמתפללים לפני אביהם שבשמים.
כשבא אליהו זכור לטוב מצאם לבני עירנו שכבר סיימו את התפילה, שמתפללים היו עם הנץ החמה, אבל עמדו ואמרו שלשה עשר עיקרים, שנוהגים היו כשהיה ברית מילה ואירע שנשתהו מלהביא את התינוק, שהיו מקדימים אמירת עיקרים לפני אמירת עלינו, שלא יבוא העם לידי שיחה במקום של תפילה. ראה אותם אליהו עומדים כאחד באגודה אחת ואומרים כאחד אני מאמין בביאת המשיח ואף-על-פי שיתמהמה אפילו כן אחכה לו בכל יום שיבוא. הרהר אליהו בלבו ואמר כדאי הוא הדבר לספר למשיח.
לאחר הברית פרח אליהו ד' פריחות ובא לו אצל משיח ואמר לו משיח צדקנו אילו ראית את אנשי עיר ביטשאטש היאך הם מצפים לך, היית פורק את השלשלאות שעליך והיית ממהר וחש לגאלם.שמע משיח ואמר לאליהו, אלך ואראה. כיסה משיח את פצעיו בשלשלאות וכיסה את שלשלאותיו בקרעי בגדיו והלך לעירנו.
בדרך פגע במקום אחד והגיע זמן תפילת מנחה, נכנס לבית הכנסת והתפלל. מצא את בית הכנסת מלא מישראל ושליח ציבור עובר לפני התיבה וחוזר על התפילה ורוב רובו של הציבור מסיח בתפילה. עד שלא נשמע קולה של תפילה מקול השיחה. הקיש משיח בשלשלאותיו מחמת צערו, ולא נשמע קול שלשלאותיו מקול השיחה. הפך פניו מהם וחזר לשער רומי.
ועדיין יושב הוא במקום שיושב ואנו מחכים לו בכל יום שיבוא.
ש"י עגנון
