תנועת המרי בבוצ'אץ' (זיכרונות)

עמנואל בזן - וורמן מוניה

עמנואל בזן נולד ב - 1908,  עד לפרוץ המלחמה בשנת 1939 גר בעיר בוצ`אץ` והיה בעל חנות לספרים. כיהן כמפקד קן בית"ר במקום. כשהגרמנים כבשו את העיר נכלא בגטו המקומי. בגטו הקים, יחד עם אחרים, מחתרת אנטי-נאצית שמנתה כ- 150 איש. עמנואל וחבריו הצליחו להשיג מעט נשק ובהמשך ברחו ליערות שבסביבה. עקב התנאים ששררו באיזור, הם פעלו כקבוצה פרטיזנית עצמאית. עלה ארצה, נפטר: 14 ביולי 1991

זהבה בזן (וורמן) אשתו של עמנואל בזן, הייתה חברה בתנועת המרי בגטו בוצ`אץ` . הובילה קבוצה מחברי המחתרת מהגטו ליערות שבסביבה. מילאה תפקידי מודיעין. נפטרה בכ"ד בחשוון תשנ"ב 2 באוקטובר 1991

אחרי שלושים ושלושה חדשי אימים ואכזריות ללא-תקדים בתולדות האנושות. נסוגו חילות גרמניה המובסים. למחרת כניסתם של הצבאות הסובייטיים (26 במרץ 1944) יצאו ממחבואיהם למעלה מ-800 יהודים. לפי הידיעות שהצלחתי לאסוף היה זה האחוז הגבוה ביותר על יהודים שנשארו בחיים לגבי כל שאר הערים והעיירות בגליציה המזרחית, אין כל ספק, כי עלינו לייחס אחוז זה של יהודים שנשארו בחיים תודות לארגון פעולת תנועת המרי, אשר גרעינה קם בבוצ'אץ'. השקפה זו הופצה על ידיו גם בעיירות הסביבה, והיא זכתה בהבנה ותמיכה. הפחד מפני הטלת האחריות על האוכלוסייה היהודית כולה, חוסר נשק והעדר הדרכה מתאימה לשורות הלוחמים, מנעו את הנהלת תנועת המרי לנקוט צעדים נמרצים בראשית התארגנותה.

מסרנו לעצמנו דין וחשבון, כי כל גילוי של רצון התקוממות ומלחמה עלול להביא לידי חיסול מידי של כל יהודי בוצ'אץ'. דבר זה חייבים לזכור כל אלה, המתפלאים באיזו קלות הרשו לעתים כה קרובות אלפי יהודים, כי יובילו אותם לקראת המוות, ללא התנגדות כלשהי.

הגרמנים נכנסו לבוצ'אץ' ביום השבת, 5 ביולי 1941, וכבר למחרת היום קמה יחידה גדולה של משטרה אוקראינית והחלה להתעלל באוכלוסיה היהודית, בתקופה הראשונה קבעו את גורל היהודים בבוצ'אץ' שוטרים אוקראינים, שמאחוריהם עמד ועד אוקראיני- שהית מורכב מאינטליגנציה מקומית. בתקופה זו היינו עדים להתעללות ביהודים שגורשו מרוסיה התת-קרפטית, ולשחיטות על ידי הקלגסים האוקראינים, ויהודי המקום היו מקבלים את אחיהם הנרדפים ברגשי אחווה, מחלקים להם אח פרוסת הלחם האחרונה ומשתדלים לפדותם בכסף מידי הרוצחים, הגיעו ידיעות על הפוגרום בטרנופול. מיד אחרי כניסת הצבא לשם נרצחו למעלה מ-3,000 יהודים. (אחרי-המלחמה טוען הצבא, כי הוא לא ידע מאומה על המתרחש בעורף), בבוצ'אץ' נחטפו מדי יום ביומו יהודים לעבודה, ושם מתעללים בהם בצורה האכזרית ביותר. (כל זה נעשה על ידי המשטרה האוקראינית, הטוענת כי עליה לנקום בקומוניסטים היהודיים, שהשתתפו בגירוש אוקראינים לסיביר).

בתקופה ראשונה זו קם ועד יהודי (יותר מאוחר: "יודנראט"), שהציג לעצמו תפקיד להמתיק בעזרת כופר נפש, אח המעשים הפליליים המטורפים של הגרמנים צמאי-הדם.

באחד הבקרים האלה, במחצית השנייה של יולי 1941, ערכו האוקראינים הרשמה של היהודים, שבה נרשמו למעלה מ-1500 איש, בגיל 16-40 שנה. הודות להתערבותו על המפקד האוסטרי של החיילות העוברים דרך בוצ'אץ', לא בוצע כבר אז המעשה שבוצע שלושה שבועות אחרי כן.

במחצית חודש אוגוסט 1941 הגיעה בפעם הראשונה הגסטאפו. היא ערכה הרשמה, ובהתאם לעצתו של הועד האוקראיני נבחרו 350 איש מבין האינטליגנציה והנוער, ולמחרת היום הוצאו להורג בירייה בגבעת ה"פדור". הומתו אז שני חברים של היודנראט, ד"ר י, שטרן וקאנר, וכן ד"ר יודנפרוינד, שהוזמן על ידי הגסטאפו. ניצל אז רק צעיר בשם מאנדל. כמה כאב ועינויים הצטברו אז בלבות האמהות והנשים, שהיו באות מדי יום ביומו ליודנראט בבקשה לעזור להן בחיפוש קרוביהן, מחוך אשליה שיקיריהם עודם בחיים, ושנשלחו לעבודה לנהר זברוץ'. ובינתיים היו מוטלות גוויותיהם בקבר המוני בגבעת פדור, במרחק 2 קילומטרים בלבד מן העיר.

אותו בוקר של חודש אוגוסט התחיל נתיב הייסורים והעינויים, שהסתיים בהשמדת יהודי עירנו, וכן בהשמדת אלה שגורשו מהעיירות והכפרים בסביבה. אחרי ההרשמה הנזכרת לעיל, באה תקופה של ייצוב-מה בחיי היהודים ואשליה, כ' ייתכן ויבוא מפנה במדיניות הגרמנים לגבי היהודים, וכן הייתה תקווה, כי עוד מעט ותישבר החרב הגרמנית. מתפקידו של היודנראט - לספק פועלים ולעזור לאנשי הגסטאפו, הבאים אחת לשבוע מצ'ורטקוב, בשוד ההון היהודי. התחיל ביצוע שיטתי של תכנית השמדת היהודים. היהודים הוצאו מחוץ לחוק, נתפרסמה הוראה, המחייבת אותם לשאת סימן מיוחד, ניטלה מהם הזכות לתנועה חופשית ולשינוי מקום מגוריהם. נוסף על המס בזהב ובכסף, בפרוות ובשאר חפצי בית (מחרימים רהיטים, כלי מיטה, לבנים וסרביסים}, צמצמו את מנות-המזון והקימו רובע מיוחד ליהודים. ליהודים הותר לגור רק בצדה השמאלי של העיר, ואת הגבול הווה רחוב הרכבת וכן המשכו ער הגשר בדרך לצ'ורטקוב, האוכלוסייה היהודית, שרוכזה בצורה זאת, שימשה מטרה קלה יותר לפעולות הבאות.

התחילו פעולותיו של מכשיר ההשמדה השני, הלא הם המחנות: "מחנה העבודה" (ארבייטסלאגר), "מחנה היהודים" (יודנלאגר, יולאג).

ב.

בדצמבר 1941 קיבל היודנראט הוראה לשלוח קבוצת פועלים לבורקי-ווילקי ליד טרנופול, בערב חרפי, עז וקר, הביאה המשטרה היהודית (אורדנונגס-דינסט) את צווי ההתייצבות תוך שעתים ביודנראט. על כל אחד מהעובדים לקחת אתו תרמיל-גב שמיכה, חליפת בגדים ולבנים וכן אוכל למשך שבוע. בתוך 200 עובדים קבלנו גם אנו, קבוצת 15 פועלים יהודים, העובדים ב"ליגנשאפט", לשעבר אחוזתו של פוטוצקי, צווי התייצבות. התכנסנו באחת האורוות והחלטנו לא ללכת, עוד באותו לילה ערכו המשטרה הגרמנית והמשטרה האוקראינית חיפושיה במעונותינו, שנעזבו על ידי המשפחות, תוך כוונה לאסוף אותנו בכוח. הסתתרנו במחבואים שונים באחוזה. מדי יום ביומו באה המשטרה לחטוף אותנו, אך חברינו עמדו על המשמר ואנו נעלמנו עם הופעתם של השוטרים. רדיפה זו נמשכה שבועות אחדים, לבסוף קיבלנו הבטחה, שלא יעבירו אותנו מהמקום, נתנו לנו תעודות ירוקות ואנו, כביכול, מחוסנים. על אף זאת אין אנו לנים בבתינו למעלה מחצי שנה, מאחר שהיה ברור לגו, שלא יסלחו לנו את מעשנו. יצאנו כמנצחים מניסיון ההתנגדות הראשון שלנו, ודבר זה שימש התחלה לארגוננו, שאליו הכנסנו במשך הזמן את רוב הנוער.

מה"יולאגים" בסביבת טרנופול הגיעו ידיעות על פעולות ההשמדה המבוצעות שם, ובינתיים נמצאו יהודי בוצ'אץ' במחנות בורקי-ווילקי וקמיונקה, אנשי ה-ס.ס., העומדים בראש המחנות יחד עם האוקראינים, התעללו ביהודים, שרוכזו בהם, בלי להתחשב בחיי-אדם. מנות-הרעב עושות שמות בקרב האנשים, ועל עבירה קלה ביותר הענישו בתליה או ביריות. על היחסים ב"יולאגים" אלה השגנו פרטים מפי אחד מאנשינו, הוא מ. ווייץ, אשר נחטף והובא למחנה כזה, אך הצליח לחתוך את חוטי התיל הגודרים את המחנה ולמרות המשמרות הצפופות מסביב הגיע, לאחר ששהה בקמיונקה שבוע ימים, דרך שדות ויערות לבוצ'אץ'. היודנראט אירגן עזרה, שלח כל שבוע עגלות עמוסות מצרכי מזון ובגדים חמים, ובעזרת מתנות ושוחד השתדל לפדות אנשים מהמחנות, או לכל הפחות להקל על גורלם. רבות הן זכויותיו של משה ברגר, שהיה נוסע לשם כל שבוע תוך סיכון חייו.

הגיעו יהודים מסטניסלבוב, קאלוש, טלומאץ', הורדנקה, קלומיה, והם מבקשים מחסה. מפיהם שמענו פרטים על חיסול היהודים בגליל סטניסלבוב. מגיסטר בילדנר מטלומאץ', אשר הוגנב ממחנה יאנובסקה בלבוב כמת, סיפר לנו על מחזות גיהינום ועל מעשי הגסטאפו ותליינה הראשי, מפקד המחנה יאנובסקה, ווילהאוז.

השקט היחסי ששרר בבוצ'אץ' הופסק על ידי אחת מארבע קבוצות-המבצעים (איינזאץ-גרופן), המורכבות מאנשי ס,ס., שביצעה "אקציה" באוקטובר 1942 ואחריה "אקציה" נוספת בנובמבר של אותה שנה. בזמן פעולות אלו הקיפו אנשי ס,ס. והמשטרה האוקראינית את הרובע היהודי, הוציאו את היהודים לרחוב והביאו אותם לכיכר ליד משרדי-המחוז לשעבר, המכונה טארגוביצה. כאן הם ריכזו למעלה מאלף איש, ואחר כך הובילו אותם, תחת שמירה חזקה, לתחנת הרכבת ושלחו אותם בקרונות-משא חתומים למחנה ההשמדה בבלז'ץ. ניצלו מפעולה זו רק אלה שהצליחו להסתתר, וכן כמה מאות צעירים, שנשלחו ימים אחדים לפני כן לכפר אוסובצה, כדי לטהרו מהחרבות אחרי הדליקה שפרצה שם. לאחר ה"אקציה" הראשונה, נמלט בעזרת ניירות אריים יושב ראש היודנראט ד"ר אנגלברג, מאחר שלא רצה לתת יד להשמדת יהודי בוצ'אץ'.

הנהגת תנועת המרי החליטה לשים קץ לשוויון הנפש הקהה של היהודים, המשלימים עם גורלם והמחכים בחיבוק ידיים להשמדתם או לנס שיישארו בחיים, בהנהגה זו היו: ש, מרגולית, צולר, ש, אבנשטיין - מבוצ'אץ', בילדנר ופישר – מטלומאץ', ס. זילבר מהורודנקה, וכן מפקדה, מחבר הזיכרונות האלה ע. בזן (וורמן). החלטנו לפעול. הכנסנו לשורותינו יותר ויותר בני-נוער, אך תוך הימנעות מלשוות לעבודת הארגון שלנו צורות המוניות, ניהלנו פעולות מחתרת בהתחשב עם התנאים, קשרנו קשרים ומינינו מקשרים: בריש אנגלברג, ד"ר יוליוס מרנגל ומשה ברגר שימשו אנשי-הקשר שלנו עם היודנראט, שהתחייב לממן את קניות הנשק שלנו, - מאחר שבתקופה זו החלטנו שטרם הגיע הזמן לפרק בכוח נשק מעל אויבינו, כיון שאנו חוששים מפני פרסום. בני-נוער, שחונכו בארגוני הנוער הציוני, גורדוניה וברית-טרומפלדור, הוכנסו לשורותינו, קיבלנו גם לשורותינו אנשים מה"אורדנונגס-דינסט", פרט לאחדים, אשר שיתפו פעולה עם התליינים בצורה פעילה ביותר, קשרנו קשרים עם יהודי טרנופול, סקאלט, בורשצ'וב, זלשצ'יקי, טלוסטה, קופיצ'נצה וצ'ורטקוב. תוך מגמה להקים בכל אתר ואתר מרכזי התנגדות, הרעיון נפל על קרקע פורייה. היו בידינו ידיעות קבועות על המתרחש בעולם. המהנדס ציזס מטרנופול (אשר גורש מטרנופול עוד בימי הסובייטים, כיון שחותנו היה איש עשיר) וכן ווייזינגר, היו מאזינים מדי יום-ביומו לשידורי הרדיו, והידיעות הנמסרות על ידיהם הגבירו בלבותינו את רצון העמידה. דר' י. מרנגל הביא לנו כל ערב ידיעות מהחזיתות, ומפיו שמענו על המאבק עם האויב ליד גבולות ארץ-ישראל.

בראשית פברואר 1943 נתבשרנו על "אקציה" חדשה, הפעם זוהי "האקציה של הטיפוס". יש, כביכול, חולים רבים, ואותם יש לחסל ביריות בלי להוציא אותם מהמקום. אז הוצאו להורג במקום למעלה מ-1,000 איש. שידורי הרדיו הודיעו על כניעתו של פאולוס ליד סטלינגרד ועל התחלת ההתקפה הגדולה. על תבוסת הגרמנים בחזית האפריקנית, ביקשנו בחיפזון נשק נוסף, כבר היו בידינו אקדחים אחדים ורובים שקניהם קצוצים, אנו מונים את מספר הכדורים הנמצאים ברשותנו, אנו עומדים גם לקבל חמרי נפץ מאנשינו העובדים במנהרה לשם פעולה, אשר תבוצע על ידינו בשעת הצורך. השגנו ידיעות על קיומן של שתי קבוצות קטנות, מלבד קבוצתנו המונה כבר למעלה מ-150 איש. אלה הן קבוצות ווייזינגר ופרידלנדר. ניהלתי אתם שיחה והצעתי שיצטרפו לקבוצתנו, אולם תכניותיו של ווייזינגר שונות. הוא הצטרף לקבוצה הפולנית של נידז'בייצקי הפועלת ביערות של פוז'ניק, אך הוא נאלץ אחר כך להימלט מהם, מאחר שגם הם רוצחים יהודים, בדעתם של ד. פרידלנדר ודונאיר להסתתר בבוצ'אץ' בבונקרים. בבוצ'אץ' מכינים היהודים בחיפזון בונקרים, חופרים מעברים בתוך האדמה, סותמים קירות, מתקינים כניסות-סתר מהמרתפים למקלטים, ברובע היהודי הצפיפות רבה, מאחר שלתוך הרובע, ששטחו הוקטן, הובאו על ידי הגרמנים, מלבד יהודי המקום, גם אנשי מונסטז'סקה, קורופיץ, יאזלובצה פוטוק זלוטי והכפרים בסביבה לשם חיסולן ביתר קלות,

ג.

התייעצנו בדבר הטקטיקה שלנו ותכניות הפעולה, קיימתי קשר עם המחתרת הפולנית וקבלתי את אחד האקדחים הראשונים נגד תשלום מתאים משומר היער. ניהלתי שיחה עם שליחם מסטניסלבוב וקיבלתי הבטחה, שיספקו לנו נשק וקשרים מתאימים, אך ההבטחה לא קוימה. מאיור החילות הסובייטיים אשר נשאר בבוצ'אץ' אחרי נסיגתו של הצבא הסובייטי, קיים אתנו התייעצות. הוא המליץ על פריצת דרך לעבר רוסיה-הלבנה, מקום, שלדבריו, אין יחס של איבה מצד האוכלוסייה ואשר יימצא לדעתו במהרה בטווח החזית. מתוך התחשבות עם המרחק, שהיה למעלה מ-600 קילומטר, ועם כוחותינו הדלים ויחסה של האוכלוסייה בדרכנו, דחינו תכנית זו והחלטנו ללכת ליער. בדקנו מחדש את עמדתנו בזמן ה"אקציה". בזמן הפעולות הקודמות נקטנו עמדה פסיבית מתוך חשש של חיסול מידי של כל יהודי-בוצ'אץ'. אך במרץ 1943 נתקבלה החלטה, כי במקרה של "אקציה" עלינו להתרכז בחורשה על גבעת ה"פדור" ולהתחיל בהמטרת יריות על הגרמנים. אנו משוכנעים, כי על ידי כך נגרום להפסקת הפעולה ונאפשר ליהודים להימלט.

התחלנו באימונים צבאיים בלילות, למדנו להכיר את השטח, לנים היינו באופן קבוע בשדות וביערות הסביבה. מתוך אמונה להבטחות הצבועות, שניתנו ליודנראט על ידי השלטונות הגרמניים במקום ומתוך הסתמכות על השקט השורר בגליל טרנופול כולו, נשארנו לילות אחדים בעיר בדירותינו. באחד הבקרים האלה, בחודש אפריל 1943, העיר אותנו קול יריות; החלה ה"אקציה" הרביעית. אחד אחד עברנו לצד הארי. וטרם הספיקו כל אנשינו להגיע למקומות שנקבעו, כדי לפתוח בפעולה. נעצר אחד מאנשינו, אנדרמן הצעיר מטריבוכובצה, על ידי שוטר אוקראיני. אנדרמן שלף אקדחו והמיתו במקום, והוא עצמו ברח. מיד נפסקת הפעולה כולה. הס.ס., השוטרים הגרמניים והמשטרה האוקראינית היו מרוכזים ליד בניין המשטרה הצבאית במקום. הכינו את מכונות-הירייה, מאחר שהניחו, כי אנו עומדים לפתוח בהתקפה. אבל כמות נשקנו הייתה קטנה מכדי שנוכל להעיז לעשות צעד זה. האוקראינים ערכו לשוטר הלוויה הפגנתית בבאריש, והשמיעו בה נאומים נלהבים. ביטחונם העצמי של הקלגסים ומרעיהם נעלם, שוב אינם הולכים בפעולות הבאות בעוז כזה לגלות מקלטים, הואיל וידוע להם יפה, כי עלולים הם לשלם בעד זה במחיר חייהם.

הניעו אלינו ידיעות על ההתקוממות בגטו ורשה, ועובדה זו הוסיפה לנו אומץ; שוב אין אנו בודדים במעשינו. בקרב הצבור הארי התחילו להרבות דיבורים על קיומו של ארגוננו כארגון מלחמתי חזק. בריש אנגלברג הביא לנו ידיעות ממפקד המשטרה האוקראינית, כי לא זו בלבד שהם הופתעו, אלא שהם מצפים גם לפעולות תקיפות מצידנו.

היודנראט מבטיח כספים לשם קניית נשק נוסף, יש לנו סיכויים לקבל מכונת- ירייה. אספנו ידיעות ורכשנו גם מפות של השטח. מתוך מחשבה, שתהיה אפשרות לצאת ליער. החלטנו לשלוח קבוצות אחדות ליערות, כדי להכיר את השטח. השטחים העצומים של היערות. אלפי ההקטרים זרועי העצים, נתנו מקום להאמין, כי תכניתנו להישאר בחיים ביערות תצליח, אנו מתכננים חלוקת אנשינו לקבוצות קטנות אחדות, אשר תחנינה על פני שטח של כמה קילומטרים, דבר. אשר יאפשר לנו לעבור בנקל ממקום אחד למשנהו במקרה שתהיה צפויה סכנה לאחד המקומות.

שלוש קבוצות יצאו לדרך והן צוידו במזון למשך 10 ימים, בנשק וכלי עבודה לשם הקמת מחבואים זמניים. בראש הקבוצה הראשונה עומד ארטראכטר, המכיר את היערות בקרבת פוז'ניק, בראש הקבוצה השנייה עומדת אשתי, שיש לה מכרים בין ה"סובוטניקים" בסביבת וואדובה, השוכנת בדרך לקורופיץ, ואילו בראש השלישית עומד נודלמן מפוטוק-זלוטי, המכיר את יערות סוקולוב בקרבת פוטוק. אחרי צאתן של קבוצות-חלוץ אלו ציפינו במתיחות לשובן. הן מילאו את שליחותן בתנאים קשים מאוד, מאחר שכמעט במשך כל הזמן ירדו גשמים. ועובדת זו הכבידה על עבודתם ביערות שנהפכו למערות בוץ, הם חזרו עייפים ומחוסרי-כל-רצון, ואינם מאמינים כמעט, שאפשר יהיה להישאר בחיים ביערות.

קבלנו ידיעות, שיש בדעתם של הגרמנים לחסל כליל את הישוב היהודי בבוצ'אץ'. אחרי ימים מספר הופיעה פקודה, שרוב יהודי המקום יעבור לצ'ורטקוב, טלוסטה וקופיצ'ינצה. כעשרים משפחות קיבלו רשות להישאר ברובע היהודי, שצומצם עד כדי מספר בתים. נוסף לזה הוקם מחנה-עבודה בשביל כמה מאות יהודים. המשלוחים הראשונים יצאו והגיעו אלינו ידיעות, כי בדרך מתנפלים איכרים אוקראינים על היהודים ושודדים מהם את שארית רכושם, וכי לא מעטים הם אף מקרים של רצח.

הדעות בקרב אנשינו מחולקות, חלק סבור, שהגיע זמן יציאה ליער, ואילו החלק השני חושב, שמן הצורך להצטרף למגורשים, בנימוק, שהרי גם היהודים מגליל סטניסלבוב, אשר ביקשו מחסה אצלנו, הצליחו להחזיק מעמד חדשים אחדים. הדעות מחולקות הן בקרב ההנהגה והן באסיפה הכללית, שכונסה על ידי. בתקופה זו איני רואה עוד צורך בקונספירציה לגבי היהודים. הגענו לידי פשרה: חלק ילך ייערה בהתאם לתכניות הקודמות, ואילו לשאר ניתנת הוראה להגביר את עבודת ארגון הקבוצות בצ'ורטקוב, טלוסטה וקופיצ'ינצה, וכן להכשיר שם את הקרקע, בייחוד ביערות קופיצ'ינצה, העולים בגדלם על אלה שלנו. סרולק זילבר מהורודנקה נסע לטלוסטה, ועם שובו מסר דין וחשבון, כי נתקל בקרקע כשרה ומצא הבנה אצל יו"ר היודנראט, שהציע לו תכנית לפעולת התנגדות מאורגנת בטלוסטה. אני נסעתי לימים מספר עם קבוצת אנשים לקופיצ'ינצה, כדי להכשיר שם את הקרקע לפעולותינו. תחת חסותנו נסעו כ-100 עגלות עמוסות משפחות, שגורשו לקופיצ'ינצה. אנו נוסעים דרך שדות, מאחר שהגסטאפו אינה מרשה ליהודים להשתמש בדרך המלך, בשעות הלילה אנו עוברים על פני כפר, שתושביו נוהגים להתנפל על יהודים, אך כשהם מנסים לעכב אותנו אנו שולפים נשק, והם נסוגים.

אחרי בואי לקופיצ'ינצה התייעצתי עם יו"ר היודנראט, ומצאתי אצלו הבנה מלאה, קבלתי הבטחה לתמיכה וסעד לאנשינו. הוא אף מסר לרשות קבוצתנו בית, באסיפת הפרידה נתתי הוראות אחרונות, אבל פתאום הגיעה אלינו ידיעה מטלוסטה, כי באותו יום נערכת שם "אקציה". מבוכתם של אנשינו הייתה רבה: הם שקלו בדעתם אולי מוטב שיחזרו לבוצ'אץ' ויצאו אתנו היערה, מצד שני קשה להם להיפרד ממשפחותיהם, והם החליטו להישאר. מסרתי את הנהלת הקבוצה למגיסטר פישר ובילדנר, והחלטנו כי למחרת היום יצאו היערה ולא יחזרו אלא כרי לחדש את מלאי המזונות ולהשיג חדשות. בדרכי חזרה עוצרים אותי שוטרי כפר פטליקובצה, אך האיום באקדח עושה את שלו: הם סרים מהדרך, ואני חוזר לקבוצתי בבוצ'אץ', מקום בו אנו מתחילים בהכנות קדחתניות לקראת היציאה היערה. במשך הימים הבאים קבלנו דינים וחשבונות מפישר. אנשיו החלו בפעולתם ואף הצליחו ליצור מגע עם קבוצת קצינים סובייטיים לשעבר בהוסיאטין.

ביום השישי להיותם שם קבלנו ידיעה על "אקציה" גדולה בקופיצ'ינצה. לפי ידיעה סודית נאמר, כי המשטרה הגרמנית מכינה רשימה של חברי ארגוננו. בדרך למחנה, מקום אשר אליו שמתי את פני כדי לתת הוראות לאנשינו נתקלתי ברוצח הידוע השוטר פאל, והוא ציווה עלי להיכנס למחנה. אני נאלץ להימנע מלעשות אתו את החשבון משום שבאותו רגע הגיעו שני שוטרים נוספים.

שעות אחדות לפני יציאתנו נמצאנו, חמשה מאנשינו, בדירתי ברחוב הרכבת. פתאום הופיעה קבוצת שוטרים. אנו משוכנעים, כי הם הולכים אלינו ואנו משחררים את הנצרות בנשקנו ומצפים. שוטרים אלה היו מזוינים במכונות ירייה קלות, אך הם המשיכו בדרכם, אילו באו אלינו היה לנו סיכוי להשיג את נשקם ולעשות אתם את חשבוננו, אך ברחוב הייתה ידם על העליונה.

ד.

בשעות הערב אנו מתאספים ומחלקים את שאר-ח הנשק. אנו מתחלקים לשתי קבוצות, האחת עומדת לצאת למחרת בערב לעבר וואדובה. קבוצתנו, המונה 18 איש, חוצה בשעה 10 בערב את הגשר. בדרך ליד אחוזתו של פוטוצקי אנו עוברים בשבילים בין השדות, כדי להימנע מכל פגישה בלתי-רצויה. זה היה ב-10 ביוני, הערב חם ושקט, ודממת הלילה מופרעת רק על ידי הד צעדינו ונביחות כלבים מרחוק. ברשותנו 5 אקדחים וארבעה רובים בעלי קנים קצוצים. באחד הכפרים עוצרים אותנו שוטרים, אך עד מהרה עוזבם הרצון להתעסק אתנו, והם נסוגים.

השחר מפציע. השעה שלוש לפנות בוקר. ואנו, עמוסי מטענים, מסתתרים בין התבואות, מאחר שמיערות פוז'ניק עדיין מבדילים אותנו למעלה מעשרה קילומטרים. במשך כל היום השמש בערה ללא רחמים, ואנו צמאים ומצפים לערב, כרי שנוכל לחדש את מצעדנו. אנו עוקפים את כפר פוז'ניקי ומגיעים ליער, שהוא משאת נפשנו, מודה הדרך שלנו הוא הלצל מקורופיץ המכיר את היערות הללו. אנו מקימים את מחננו ביער בן החמש, שהשיחים בו עבותים. אך פתאום מתחיל לרדת גשם, ולמחרת אנו נאלצים לייבש את בגדינו במשך כל שעות היום.

בערב ירדנו לנחל, התרחצנו ושמנו מים בכלינו, כדי לבשל ארוחת ערב על גבי אש בעזרת ענפים רטובים. זהו מאכלנו החם הראשון אחרי 24 שעות לחירותנו ביער, כעבור ימים מספר בחרתי באנשים אחדים והלכתי יחד אתם לעבר וואדובה, כדי להיפגש עם קבוצתנו השנייה, ברצוננו גם לבדוק באיזו מידה מותר לנו לקוות, שנשיג מזון אצל שומר היער ואצל הסובוטניקים שאשתי יצרה אתם מגע עוד לפני כן. אספקת המזונות מתנהלת כשורה במשך כל הזמן, פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע אנו מקבלים את הלחם שנאפה בשבילנו ומצרכי מזון אחרים שהוכנו למעננו, אך בכל פעם אנו עוקפים את הבית ובודקים אם לא הושם לנו מארב, ורק אחד כך אנו נכנסים כדי לקבל את המזונות, לאחר שאנו משאירים משמרות מסביב.

במקום שנקבע אנו פוגשים את אנשינו, ואתם יחד את שרידי חברינו שהצליחו להימלט מהפוגרום בקופיצ'ינצה, ומפיהם אנו שומעים את פרטי הפעולה שם, ה"אקציה" באה עליהם לפתע לפנות בוקר. קבוצתנו ניסתה אמנם לפרוץ לה דרך היערה, אך נתקלה בגרמנים, והאנשים התפזרו והחלו מסתתרים בעיר, רובם נפלו לידי הרוצחים, ואחד מאנשינו, בעמדו ליד קבר-ההמונים, הספיק עוד לשלוף אח אקדחו ולירות באנשי הגסטאפו, אך מכונות הירייה שמו לאל התנגדות ניכרת. בין כמה אלפי יהודים נפלו גם 30 לוחמים שלנו, ביניהם מפקדי הקבוצות בילדנד ופישר,

היו גם מקרים שהאדמה כיסתה על בני-אדם שהוממו או נפצעו, ועדי ראיה סיפרו, כי שכבת האדמה כאילו הייתה נעה וזעה. את הפיקוד על השרידים קיבל לידיו צילר, צעיר מטלומאץ', אמיץ-לב, אך בעל עבר שחור. הוא הביא גם את השרידים האלה אלינו. ערכנו תכנית פעולה להבא וחזרנו ליערות פוז'ניקי. כאן התחלנו בבניית מקלטנו התת-קרקעי הראשון. כעבור כמה ימים נשמעו פתאום קריאות בשפה הגרמנית ביעד, שומר היער הוביל את הגרמנים. יריות אחדות נופלות לעברנו והם חוזרים על עקבותיהם. אין ברצונם להעמיק חדור בין השיחים העבותים, כי מבינים הם, שהם עלולים לשלם בחייהם, ואילו אנו מרשים להם להסתלק, מאחד שאין אנו מכירים את השטח ואנו מתחשבים בעליונות זיונם.

אשתי מקבלת על עצמה את שירות המודיעין, לא פעם היא הולכת, מחופשת ככפריה, לישובי הסביבה ומביאה ידיעות בעלות-ערך, המאפשרות לנו להתחמק מסכנות רבות. מתוך רצון להימנע מפגישה עם כנופית היערות של נידז'ביצקי, אנו עוברים ליערות וואדובה, וכעבור שבועות מספר - ליערות סוקולוב. כאן אנו מתחלקים לשלוש קבוצות, אחת, שהיא מזויינת יפה, משנה מדי פעם בפעם את מקומה, ועורכת התקפות כדי להגביר את זיונה ולהרבות את מלאי המזונות. באחת מפעולותיהם היו אצל אחד האיכרים על הדניסטר, ואז הוקפו פתאום על ידי פלוגת משטרה. אנשינו טיפסו ועלו לעלית הגג ופתחו ביריות על הגרמנים. אלה נסוגו, אך השאירו חלל אחד, וכעבור ימים אחדים שפכו את זעמם על האיכר והעלו באש את בקתתו. חלק מאנשינו פרק את העול במשך הזמן והם התחילו במעשי שוד, למרות איסורנו. אופייני הדבר, שאנשי בוצ'אץ' עזבו את הקבוצה הזאת ונשארו בה רק אנשי הורודנקה, דילאטין וסטניסלבוב. אנשינו אינם מסכימים לשיטותיהם, נוסף לזה יש אתנו קבוצה, המורכבת מכמה עשרות משפחות, שביקשו מחסה ביער לאחד שהלהיבה את דמיונם האגדה על פרטיזנים יהודיים. המהנדס זיסר מילא גם פה את תפקידו: החרמנו מקלט רדיו, הפועל בעזרת סוללות, שנשדד אצל יהודי. השידורים מודיעים על התפטרותו של מוסוליני. בראשית אוגוסט 1943 שמענו על כיבוש בילגרוד ואוריול, אך בעת ובעונה אחת שמענו על חיסול שרידי יהודי בוצ'אץ'.

בכפרים נפוצה האגדה על ההזדיינות המשוכללת היוצאת מן הכלל של קבוצות יהודים ביערות, ושום איכר אינו מעיז לבוא היערה. בלילות הגיעו לאוזנינו הדי הקרבות של הפרטיזנים הרוסיים, אשר הצליחו בראשותו של קולפקוב לחדור עד דילאטין. לאחר שהוכו שם, הם חזרו בקבוצות קטנות, נתקלנו בשתי קבוצות באלו, אך הם סירבו לצרף אליהם יהודים, ועל ידי כך הסתיים הויכוח בינינו לבין עצמנו, אם עלינו להצטרף אליהם.

מבוצ'אץ, הגיעו אלינו ידיעות על מיבצעה הנועז של קבוצת פרידלנדר, על התפרצותם לביתו של ה"לאנדקומיסאר" ועל נקמתם בכמה מלשינים אריים, שהיו מגלים יהודים שהסתתרו. שלושה אנשים מקבוצתנו חזרו לבוצ'אץ', שם נספה מרגולית, אחד מחברי הנהלתנו אשר הוסגר על ידי איכר, שבביתו הסתתרה אשתו;

ה.

בא הסתיו. מזג האוויר נהדר, אך הימים קצרים והולכים, ואנו מבלים את הערבים ליד המדורה ומגלגלים שיחות על הידיעות מחזיתות הקרב. באחד מימי הסתיו היפים האלה התנפלה קבוצה של 25 שוטרים אוקראינים על קבוצת יהודים, הנמצאת לא רחוק מאתנו. מכדורי הרוצחים נופלים בריש אנגלברג ואחותו וד"ר רייטמן עם אשתו ובנו בן השש מפוטוק זלוטי, וכן אחד מאנשינו שנמצא שם במקדה. חשנו לעזרתם, אך איננו מוצאים כבר איש. למחרת היום ערכנו חיפושים בין השיחים העבותים והעברנו את שש הגויות למקלט שהם התחילו בחפירתו, וכסינו אותן בסיכות אדמה, כדי שהזאבים לא ימצאוך, ועשינו ציון למקום מנוחתם הנצחית.

ימים אחדים אחר כך עברתי עם עוד שני אנשים מקבוצתנו ליערות פוז'ניקי. מתפקידנו היה לבדוק עם עלות השחר את אפשרות עקירתנו ליערות אלה. בדרכנו ביער נתקלנו בעקבות טריים של גלגלים. אנו דורכים את נשקנו ומתקדמים סך הכול מרחק של כמה מאות מטרים, והנה אנו עומדים מול גוויה של אישה. פעם נוטפת אנו נאלצים למלא תפקיד מר ולהביא לקברות את קרבנו של אחד האיכרים מפוז'ניקי, אשד חמד את הונה של האישה שהסתתרה אצלו ורצח אותה נפש.

שעה שמילאנו את תפקידנו העגום, נשמעו בקרבת מקום יריות. המשטרה גילתה אצל אחד האיכרים 8 יהודים, והיא הוציאה אותם היערה ורצחה אותם בידיות. היה זה מורה הגימנסיה הניג ואשתו ובתו בת ה-16, וכן משפחה ממונסטז'יסקה בת 5 נפשות.

גלי הרדיו הביאו אלינו יריות-שמחה של תותחים ממוסקבה, והן הדהדו ועוררו גיל בלבותינו, אך החזית עודנה מאתנו והלאה, והחורף ממשמש ובא. החלטנו לבנות מקלטים, ומשימה זו קיבלו עליהם האחים ווייץ, קופל, מוניו ואיזיו. הם גם הצליחו להקים בונקרים אחדים, דבר. המאפשר להחזיק מעמד במשך החורף הקר והמלא סערות-שלג. חפרנו בור באורך 4 מטרים, ברוחב שנים וחצי מטרים ובעומק ניכר. בגובה של 2 מטרים שמנו קורות ופיזרנו עליהן תבן, קרשים דקים, ועליהם שמנו אדמה, דרכנו עליה יפה ונטענו עצים וצמחים הדומים לאלה שבסביבה. אנו מתקינים גם כניסה, משהו מעין מגירה, ואיוורור על ידי צינורות תת-קרקעיים. בפנים - מיטות כפולות ומעבר צר, הנותנים מחסה ל-16 בני-אדם. מנורת-נפט נותנת לנו מאור בערבים.

באחד מימי חורף אלה הקיפו 600 אנשי ס.ס. כמה קטעים ביער. לרשותם טנקים אחדים ותותחים. בשתים-עשרה בצהרים בישרה ירית-תותח את התחלת ההתקפה. אני בודק את האפשרויות ובא לכלל דעה, כי אין ביכולתנו להתגונן, ונשארה בידנו רק האפשרות להימלט דרך הוואדי העמוק. הרגנו שני אנשי ס.ס. העומדים בדרכנו, לקחנו מהם את נשקם, והצלחנו להוציא את הקבוצה כולה מתחום ההתקפה ללא כל קרבנות.

שונה הוא גורלם של 300 יהודים, שהסתתרו בקטע אחר של היער. אליהם הוליך שביל בתוך השלגים, מהם ניספו למעלה מ-200 איש שנרצחו ביריות או שגוויותיהם רוסקו ברימוני יד שהוטלו לתוך המקלטים. באנו למחנם בערב ומצאנו אנשים גוססים קטועי ידיים ורגליים, שרידי גויות-אדם, שנידונו לעינויי-תופת. אנו עוזרים לאלה שנשארו בחיים ככל יכולתנו, ומייעוצים להם להתפזר ביער, מאחד שאנו בטוחים, כי למחרת היום יחזרו המרצחים. ואמנם התבדר, שצדקנו.

למעלה ממאה שוטרים אוקראינים רצחו את אלה שנשארו בחיים, וניצלו לא יותר מ-30 אנשים יחפים וערומים, כי המרצחים שדדו כל מה שהיה במקלטים. מאידך, הצלחנו לפגוע בכמה מהמרצחים בדרכם חזרה. החלטנו להשיג בגדים לאומללים אלה. לשם כך הלכנו בלילה הבא לישוב המרוחק כ-20 קילומטרים ושם הקיפונו את ביתו של מפקד המשטרה האוקראינית, הואיל ולפי הידיעות שהיו ברשותנו נמצא בבית זה הרבה מהשלל, שנלקח אצל היהודים. אספנו את כל הנוכחים באחד החדרים והפקדנו עליהם משמר. כעבור שעה עזבנו את הבית כשבידינו בגדים בשביל כל האנשים. לפנות בוקר חזרנו אל היער. השלג שירד טישטש בינתיים את עקבותינו, ואנו שקענו בשינה עמוקה.

לאויבינו הצטרפה כנופיה של שודדים אוקראינים, ובראשם השודד הידוע לוצ'קה, שהייתה מתנפלת על יהודים אשר הסתתרו. בין השאר נפלו לידיהם בעל בית החרושת לנרות אשר כ"ץ יחד עם כל משפחתו. גמרנו אומר לחסל את לוצ'קה, אך תמיד הצליח להתחמק מן המארב, פעם אחת נפצע והוא שכב כמה שבועות בבית החולים.

לא יום אחד בחורף קשה זה בילינו מטעמי זהירות ביער בתוך השלגים. פעולה חשובה בשטח אספקת המזונות נעשתה על ידי האחים מוניו ואיזיו ווייץ, שהיו הולכים כל לילה לכפרים מרוחקים ומביאים על כתפיהם מזונות לכל קבוצתנו, לעתים מתוך חירוף נפשם.

סוף ינואר. באחד מערבי חורף אלה חוזרת חולית-סיור, שנשלחה כדי להשיג ידיעות, והיא מוסרת, כי למחרת היום עומדים להקיף את היער. אנשינו חזרו בחצות, ותוך שעה עזבנו את מקלטנו החם ובוססנו בתוך השלגים. קולות נפץ של הענפים, ויללת הרוחות וסופת השלג הם המלווים אותנו במשך שעות נדודינו. כעבור 24 שעות של עבודת חפירה מאומצת בתוך האדמה הקפואה כבר עמד לרשותנו מקלט חדש ביערות האורן בקרבת נובוסיולקה-קורופיצקה.

פעמיים בשבוע היינו פושטים בכפרים. מזמן לזמן התגנבנו לבית מכר פולני, כדי לבלות שתים-שלוש שעות בביקתה חמה, לאכול תבשיל חם ולהשיג חדשות. החזית התקרבה והלכה, בלילות הגיעו לאוזנינו הדי הקרבות, והנה אנו רואים גם את הסימנים הראשונים לנסיגה. מהמחוזות הסמוכים התחילו לברוח כל אלה ששירתו את הגרמנים. אנו שמענו את שקשוק מכוניות-המשא מהכביש בוצ'אץ'- סטניסלבוב: נסוגו החיילות המובסים של ה"הרן-פולק", ביום ה-23 במרץ 1944 ירדנו לנובוסיולקה. מתהלכות שמועות על ייצוב החזית בקו הנהר סטריפה, ופירושו של דבר זה, שנישאר בצד הגרמני, ממש ליד החזית. אני בא איפוא לכלל דעה, שעלינו לעבור 20 קילומטרים מזרחה. עשיתי סיור בסוקולוב והתברר לי, שהחיילות המובסים ממשיכים בבריחתם.

ו.

יום 25 במרץ 1944. בכביש שורדת במשך כל היום דממה, ופתאום הופיעו לפנות ערב המשמרות הסובייטיים הראשונים. אנו חופשים. אנו לנים בכפר. תושבי נובוסיולקה עורכים לנו קבלת פנים סואנת. זהו הלילה הראשון, שאנו מבלים תחת קורת גג אחרי שנה של נדודים ביערות. על שמחתנו, שנשארנו בחיים ועל שזכינו לדאות במפלתה של ההידרה הגרמנית, העיבה ההכרה, כי נשארנו רק מתי מספר. נעדרים רבים מהקרובים לנו.

יצאנו ליער חסרי כל ניסיון ובלתי מוכנים לקשיים. היינו מונעים על ידי יצר הקיום וע"י רגש גאווה לאומית ואירגנו תנועת התנגדות בקרב הנוער הבוצ'אצ'י, תוך הכרזת מלחמה על האדישות הקהה והכניעה לגורל. החזקנו מעמד והתגברנו על הקשיים.

ושוב חזרנו לבוצ'אץ'. היינו למעלה מ-800 איש, רובנו באנו מן היערות, כי בעקבות הדוגמה שלנו, הלכו גם אחרים ליערות מתוך הסתמכות עלינו. אלינו באו גם כל אלה שגורשו על ידי האיכרים שסירבו להסתירם. חזרו לבוצ'אץ' גם אלה שהצליחו להסתתר בכפרים, וכן אלה שנשארו בחיים הודות לתעודות אריות. אד לא הייתה שמחה, כי רבים מדי נעדרו. אך לחיים ישנם חוקים משלהם. תפסנו דירות והתחלנו חושבים על יום המחר.

הגענו לבוצ'אץ' ביום ה-26 במרץ 1944, אך כבר ב-6 באפריל בשעה שלוש לפנות בוקר יצאנו את העיר בכיוון לטרמבובלה, לפי עצת המטה של הצבאות הסובייטיים, כי רק בכיוון זה הייתה עדיין הדרך פנויה, לאחר שמכל הצדדים התקדמו החיילות הגרמניים. השארנו את בוצ'אץ' כשהיא מוארת זיקוקין-די-נור, בשמיה מהדהדים מטוסים וברחובותיה נשמע קול קרבות ברחוב הרכבת. קבוצתנו עזבה האחרונה תוך רעם תותחים וקולות הקרבות. לאוזנינו הגיע כבר קול הפקודות הגרמניות. לפנינו קבוצה של קרוב ל-300 איש, רובם יחפים, בורחים על פני הדרכים מלאות שלג ובוץ. אנשים, אשר ישבו במשך שנה במחבואיהם, מתקדמים צעד אחרי צעד, כצללים המהלכים על קביים.

בשעה 7 בבוקר הגענו לדאראכוב. כאן מסר לנו קצין יהודי גבוה כמה מכוניות- משא, ואנו מועברים לטרמבובלה ומשם לסקאלט. בדרך נתקלנו בקבוצה גדולה של שבויים גרמניים. מה שונה היא היום צורתם של כובשי העולם מאתמול. בסקאלט נפרדנו מנשקנו וחלק מאתנו נלקח לצבא הסובייטי. אחרי שלושה חדשי קרב המשיכו הגרמנים בנסיגתם ואנו חוזרים לבוצ'אץ'. הפעם פגשנו מתור 500 איש שנשארו לא יותר מעשרים איש לערך. אחרי נסיגתנו, חזרה לבוצ'אץ' המשטרה הגרמנית ובראשה המרצח הידוע פאל, והם רצחו כמה מאות איש.

בעיר נעדרת גם האוכלוסייה הארית. גם עליהם, ששמחו לאידם של היהודים, הקיץ הקץ. גם הם נאלצו לקחת בידם את מקל הנדודים, מתוך ידיעה וחרדת שווא, שיצטרכו לשלם בעד השתתפותם ברצח המיליונים החפים מפשע.

*

יצטרפו נא זיכרונות מעטים אלה של קבוצת נוער עברי בבוצ'אץ' לתולדות השואה הגדולה של יהדות אירופה. דפים אלה הם קו-אור באותם ימים של השמדה וחורבן. לא היו אלה אמנם מעשים כבירים, ולא מאות רבות השתתפו בהם, אך היה זה בכל זאת מיבצע על-אנושי של נוער עברי מוקף איבה וחדור רצון לחיות, למרות הכול.

.

עמנואל בזן