קרקא, 14.1.1945
אדוני הדוקטור היקר ! כבר מזמן כתבתי לכב', בתור אחד האנשים הקרובים לי ביותר שמחוץ לגבולות פולניה - אבל לא קבלתי תשובה. כיון שהנני מבארת את השתיקה כאשמת הדואר, הנני כותבת שוב, אולי הפעם אצליח.
מה לכתוב ? כל כך הרבה רעיונות מבולבלים וכבדים במוחי, שקשה להכניסם במסגרת ולהביע אותם בדברים ברורים. אבל שום איש לא יתפלא על זאת, אחרי מה שעבר עלינו, אודים מוצלים, מה ראינו ואילו ייסורים סבלנו ומי יבין אותנו ? אף איש לא יבין זאת, רק אולי לב אם תוכל להרגיש את גודל סבלנו ומכאובנו.
למרות שכותבים ומדברים הרבה על זאת, בכל זאת אני בטוחה, שגם אתם שם, יהודים, אנגלים ואמריקאים, לא תוכלו להבין במלואן את קורותינו המכאיבות. - מי שבעצמו לא נתקל בגרמנים, בגסטאפו, בס.ס., באנשי הכנופיות. מי שלא ראה בעיניו את ה"אקציות" - את הציד לא על חיות טרף, כי אם על אנשים-יהודים, בריאים וחולים, זקנים וצעירים (וכולם כ"כ רצו לחיות...), מי שלא ראה מוחות רצוצים בקירות הבתים, מי שלא ראה גופות מבותרים, ולא ראה נהרי נחלי דם יהודי זורמים ברחובות - פשוטו במשמעו - מי שלא נסע בעצמו ימים אחדים בקרון המוות לבלזץ, בלי מים, בלי אוכל, בלי אפשרות של מילוי צרכים פיזיולוגיים ; מי שלא היה עד לסצנות קורעות לב של הפרידה מהחיים, ומי שבעצמו לא ראה את הפשעים הבסטיאליים והסאדיסטיים של אנשי היטלר - לא יוכל להביננו.
ברגע זה הנני רואה, כי כתבתי דברים, שלא היה בדעתי לכתוב, אבל הדברים האלה קשה לרסנם.
ממשפחתי ניצלה גב' מינה זלצמן (לבית הלפרן) עם בתה, השאר אבדו.
ד"ר רגינה צוהלר
