בחודש אוקטובר שנת 1907 הוזמנתי ע"י ועד בית הספר העברי, לקבל עלי את הנהלת בית
הספר העומד להוסד בעיר זו (חברי הועד, אם זכרוני אינו מטעני, היו איבי הרש וייסר,
בצלאל הרזם, מתתיהו ויינריב ויעקב ליב אלפנבין). בבואי בוצ'אצ'ה מצאתי את חברי
הועד, שקבעו את מושבם במלון איציי אנדרמן, עסוקים בהרשמת תלמידים. על ידם עמד בחור
צעיר, בעל לחיים סמוקות, כלחיי בחורה צעירה, נהנה הנאה מרובה מהנעשה כאן, כאילו
למען עשות לו בייחוד נחת רוח, באים ההורים לרשום את בניהם לבית הספר העברי החדש. זה
היה שמואל צ'צ'קיס (הסופר ש"י עגנון). הועד הודיע שקבל מורה עוזר : מי שהיה מורה
פרטי לשיעורים לעברית בעיר זו, ועם פתיחת ביה"ס החדש תקופח פרנסתו, לכן מצאו לנכון
לספחו כמורה עוזר לביה"ס. בקרתי את המורה רוזנמן בביתו. הוא היה טיפוס של תלמיד חכם
משכיל, אשר תמימות ילדותית ועדינות נפש נסוכות על פניו. הוא הביע את חרדתו שמא לא
יוכל לנהל כיתה, כי לא הסכין לכך. הבטחתי לו את עזרתי המלאה. הועד שכר דירה, הביא
ספסלים ולוח משומשים, והלימודים החלו.
ימים אחדים לבואי בוצ'אצ'ה, באו אלי שני סטודנטים מהכיתה הגבוהה בגימנסיה, שם האחד
נפתלי מנצח (זיגמן, כעת רופא בחדרה) והשני יוסף טישלר (כעת אדריכל בירושלים). הם
שאלו אותי אם אני מוכן לקבל קבוצה של סטודנטים מהכיתה הגבוהה בגימנסיה לשם השתלמות
בעברית, בספרות החדשה, בדקדוק ובנביאים וכו', וקבוצה של גומרות גימנסיה, שהן עדיין
בחינת מתחילות בעברית. מובן, שאמרתי: כן ! הם סיפרו לי, שהחליטו לדבר ביניהם רק
עברית ועכשיו עם פתיחת בית ספר עברי בעירם, משאת נפשם מכבר, החליטו לעשות תעמולה
לשפה העברית. לטייל ברחובות קריה ולדבר עברית בראש חוצות. ישמע הקהל וידע ששפתנו
קמה לתחייה. ביארתי להם, שזהו באמת מתפקידו של ביה"ס, אך אין להיחפז. כתרו לי זעיר,
ובעוד חדשים אחדים תראו את המורה מטייל עם תלמידי ביה"ס בראש חוצות מדברים ושרים
שירים עברים, גם נציג מחזות היסטוריים לפני הקהל בעברית, זו תהיה הפגנה טבעית ולא
מלאכותית. אבל הם בשלהם, זוהי החלטה שאין להשיבה. בעיקר עמד על זה הסטודנט נפתלי
מנצח, שהיה קנאי קיצוני ללא פשרה. השני היה יוסף טישלר, אף הוא קנאי לשפה העברית,
אבל מתון קצת יותר. הוא היה כעין תלמיד חכם בין הסטודנטים. ידיעתו בשפה העברית
הייתה גדולה מזו של חבריו. ו"דברי חכמים בנחת נשמעים". אני כמורה לעברית עמדתי
בבושת פנים לפני עמודי אש אלה, אמרתי לנפשי ; מי ייתן וירבו קנאים כאלה בישראל !
בוגרי גימנסיה אלה ראו בבית הספר העברי החדש כעין מקדש-מעט והמורה הוא הכוהן המשמש
בקודש, והנוגע בבית הספר כאילו נוגע בבבת עינם. אהבתם לשפה העברית הייתה בלי מצרים.
ביה"ס העברי שימש להם סמל התחייה הלאומית והתרבותית העברית.
הדתיים עמדו מהרגע הראשון כצר ואויב לביה"ס. בייחוד שלחו את חציהם בראש ועד ביה"ס,
איצי הירש פייטר, שהיה טיפוס של ציוני משכיל ודתי. דיברו סרה במורה שהוא מגולח
ואולי הוא גם "קרקפתא דלא מנח תפילין". בביה"ס העברי מלמדים לשון הקודש בגילוי ראש
(תנ"ך לימדו בכיסוי ראש). המורה מטייל עם תלמידותיו בראש חוצות ומדברים לשון קודש
בגלוי. וראש הועד כילה את חמתו במורה ובתלמידות הבוגרות, שאינן באות לשם לימוד השפה
העברית, אלא לתנות אהבים עם חבריהן בוגרי הגימנסיה. הדברים הגיעו עד בית המשפט וראש
הועד בא על עונשו על עלבון התלמידות הבוגרות. ראש הועד התחיל להתערב בעניינים
הפנימיים של בית הספר, מה מותר ללמוד ומה לא, מה מותר לו לעשות ומה לא, מזלי היה,
שהורי התלמידים היו לצדי ולא נתנו להפוך את בית הספר ל,,חדר". בוגרי הגימנסיה עמדו
כצור לימיני ויגנו על ביה"ס ועל המורה והדפו את כל ההתקפות אחור.
מבוגרי ביה"ס נמצאים בארץ : ד"ר נפתלי מנצח, ד"ר אברהם הלפן (שניהם בחדרה). ד"ר צבי
הלר ואשתו ד"ר אסתר פנינה הלר מבית אנדרמן, אחותו ד"ר פנינה נויברגר (תל-אביב),
אחותו הצעירה ד"ר קלרה קנר (חיפה), חיה רול ז"ל מבית בילר, ד"ר עמנואל פוהורילה
(ירושלים), ד"ר דוד פוהורילה עורך דין, ד"ר נוסיה מייבוים מבית צלר, אדריכל יוסף
טישלר (ירושלים), ד"ר פנינה שפירא (קרית חיים),
לחג החנוכה הכינותי הצגה עם תלמידי בית הספר, "חנה ושבעת בניה", גם דקלומים ושירים,
יומיים לפני ההצגה, קבלתי הודעה מאת מושל המחוז, האוסר את הצגת המחזה, מפגי שהוא "אנטי-פולני".
מיד עליתי לראש העיר, בעריש שטרן, יהודי בר-אוריין, שלמרות היותו מעמודי השלטון
יחסו אל בית הספר היה חיובי ואוהד, הראיתי לו את הודעת המושל ואת טקסט המחזה
בעברית, שזהו מחזה היסטורי מתקופת החשמונאים ואין לו שום שייכות עם עניני פולניה.
ראש העיר עלה תיכף אל ראש המחוז, הראה לו את טקסט המחזה בעברית וישאלהו לפשר דבר
האיסור. המושל הראה לו כתב-הלשנה שזהו מחזה "אנטי-פולני", ויבקש את ראש העיר לתת
לתרגם את המחזה לפולנית ושימסור לו את התרגום עוד באותו יום. הדבר נעשה, והמחזה
הוצג בזמנו. ההלשנה הייתה התעמולה הטובה ביותר בשביל בית הספר. אל ההצגה באו ראש
העיר ופקידי הממשלה היהודים והנוצרים. באו מסולתה ומשמנה של העיר. האולם היה מלא
מפה אל פה, בראות המלשינים, שמזימתם עלתה בתוהו, הוציאו כרוז לתושבי בוצ'אץ', בשם
"שמע ישראל", שהיה מלא חירופים וגידופים והשמצות על המורה המדיח את ילדי העיר
מהיהדות המסורתית. טופס אחד שלחו להורי למושבה יבנאל, שישפיעו עלי לשוב מדרכי הרעה,
אחרת אחריתי תהיה מרה. מעשי המתנגדים עוד חיזקו את רוחי להחזיק מעמד ולא לנוס מן
המערכה.
כאשר באתי לגליציה בשנת 1906, היה בית הספר העברי בחיתוליו. ביה"ס לא היה בנוי על
קרקע מוצקה. ועד ביה"ס לא דאג לאסוף קרן שמורה לימי שפל. לא עשה חוזה עם ההורים
לשנה לשלם גם בעד ימות החופשה. ויהי כאשר הכול הלך למישרים, היה ממה לשלם למורים,
אבל קרה, שההורים הוציאו את בניהם הנחשלים מבית הספר העברי חדשים אחדים לפני
הבחינות בבתי הספר הממשלתיים, מדאגה שמא לא יעמדו -בניהם בבחינה הממשלתית. הכנסות
בית הספר הלכו ופחתו ולא היה ממח לשלם למורים, ותהי זאת למכשול להתפתחות ביה"ס
העברי בגליציה. משלו נתן הועד למורה, מעבודת המורה, הועד לא עשה דבר מצדו למלא את
החסר, וטענות הועד כלפי המורה, מאין ניקח, לא סיפקה את המורה ולא את קיבתו הריקה.
כדבר הזה קרה גם בבוצ'אץ'. כל זמן ששמש ביה"ס מסר את הכסף שגבה מאת ההורים לידי
(הורים רבים היו שולחים את שכר הלימוד עם בניהם ישר אליו, היה ממה לשלם למורים,
לשמש, שכר דירה ושאר ההוצאות. אני הייתי מוסר מדי חודש בחודשו דו"ח לוועד, אבל כאשר
פקד ראש הועד על הגובה לא למסור לידי את הכסף הנגבה, אלא לידיו, לא שילם ראש הועד
את המשכורת לא לי, לא למורה השני, לא לשמש ולא שכר דירה; וכאשר שאלתי את ראש הועד
היכן הכסף שגבית, מדוע אינך משלם את משכורת המורים, לשמש ושכר דירה ? ויפן אלי
ויאמר: באיזו רשות אתה דורש ממני דין וחשבון ? ראש הועד היה בטוח שתפס את השור בשתי
קרניו. לא הייתה לי ברירה, אלא לפנות אל ההורים ולבקש
אותם שישלחו את שכר הלימוד ישר אלי, אחרת אהיה אנוס לסגור את בית הספר. וכראות ראש
הועד שהשלטון נשמט מידו, קרא לאסיפת הורים והזמין גם את כל מתנגדי ביה"ס. לאסיפה זו
הזמין גם את ראש הסתדרות המורים והביא אתו מורה אשר יקבל את הנהלת ביה"ס במקומי
(שמות אין אני רוצה להזכיר כי עם ראש הסתדרות המורים ועם המורה הזה אשר הביא אתו
היה לי חשבון ישן). האסיפה הייתה סוערת, חירופים וגידופים עפו ממעל לראשי כברד.
בקשתי רשות הדיבור לענות למחרפי דבר ולא ניתנה לי. זה הגדיל עוד את הסערה. ויושב
ראש הסתדרות המורים, ואתו המורה, יושבים ומצפים לרגע, אשר בו יוחלט להסיר את כתר
ההנהלה מעל ראשי ויכתירו בו את ראש המורה המחכה לכך. והנה בא
איש ומכתב בידו וימסור אותו בידי ראש הסתדרות המורים, ויזמין אותו ואת המורה אשר
ישב על ידו לבוא אתו... עם העלמם של שניהם נתפרדה האסיפה. סיפרו שאחד ההורים הלך אל
ראש העיר ויספר לו על השערורייה שנעשתה, ויזמין אליו את ראש הסתדרות המורים ואת
המורה, והזהיר אותם שעליהם לעזוב את העניין, כי אולי בלי יודעים הולכים הם להרוס את
בית הספר. ראש ועד בית הספר שב הביתה אבל וחפוי ראש, כי גלה כבוד ממנו. ואני
השתחררתי מהאזיקים שכבלו את ידי. נהייתי חפשי להגשים את שאיפותיי ואת תכניתי לבסס
את בית הספר העברי על בסיס חמרי ופדגוגי בריא, שלא יהיה צפוי לתנודות וזעזועים.
הפרשה. הזו עשתה לה כנפיים בכל ערי גליציה, מקצה אל קצה, ונהייתה
לשיחת היום לא רק בין המורים. נפגשתי עם מ. ליפשיץ, מי שהיה אחר כך מנהל בית מדרש
למורים של המזרחי בירושלים, ואמר לי: "אנחנו בלבוב ידענו את השערורייה הנעשית אצלכם
בבוצ'אץ'. וידענו איך הופרה המזימה".
שנות 1907-8 השביעוני תמרורים. אבל הייתה גם שנה של ניסיון רב, שבה למדתי להכיר את
תחלואי בתי הספר העברים בגליציה, אך גם את דרכי הריפוי. בעיות פדגוגיות קשות עמדו
ודרשו את פתרונן במפגיע. בתי הספר העברים בגליציה היו בתי ספר רק לפי שמם, ולמעשה
היו מקום לשעורים בעברית לשעה או לשעתיים. קבוצה באה וקבוצה הולכת. לפני עמדה השאלה
איך ליצור את בית הספר העברי השלם.
בחודש נובמבר 1908 נסעתי ארצה לבקר את הורי ולנוח מקצפי ומרוגזי. את בית הספר
בבוצ'אץ' מסרתי לידי מי שהתחנך אצלי להוראה ברוהאטין ואחר כך בבוצאץ', ישראל פרנהוף.
ביקרתי את בתי הספר בארץ ובעיקר את גני הילדים. בחודש אפריל 1909 שבתי בוצ'אצ'ה,
שכרתי גן גדול עם עצי פרי ועצים מצלים אצל משה ווייסר. הקימותי בו צריף גדול
ומרווח. הודעתי במודעות, שאני פותח "גן ילדים" מבני שלוש עד שבע. יומיים לפני
הפתיחה קבלתי הודעה מאת מושל המחוז, שעלי לפרק את הצריף במשך 24 שעות, אחרת תפרק
אותו העירייה על חשבוני ועלי יהיה לשלם קנס. גם הפעם עליתי לראש-העיר, הראיתי לו את
ההודעה, הסברתי לו את מטרת גן-הילדים, ערכו החינוכי : הכנה בשביל ביה"ס, וזהו
גן-הילדים העברי-פולני הראשון בגליציה. וגני ילדים פולניים כמעט שלא היו עדיין בארץ
כולה. ראש העיר עלה אל מושל המחוז וישאלהו לפשר ההודעה. מושל המחוז הראה לו
כתב-הלשנה, שאני אומר לפתוח "חדר" מול בית המועצה והבנק הלאומי של העיר (המלה
חדר
הייתה אצל הפולנים מלת גנאי, מקום
לכלוך ואי-סדר). מובן, שגן-הילדים נפתח בזמנו ללא כל מכשול, ההלשנה הועילה רק לעשות
תעמולה רחבה בשביל גן-הילדים החדש.
כחדשים בערך אחרי פתיחת גן הילדים, הודעתי ליושב ראש "הסתדרות בתי הספר העבריים
בגליציה", הד"ר פ. קורנגרין (מי שהיה שופט המחוז בתל-אביב), על דבר פתיחת גן הילדים
בעיר בוצ'אץ'. העירותי, שאני מוכן לתת את האפשרות לבוגרות בתי הספר העברים בגליציה
להתחנך הלכה למעשה בגן הילדים שלי. בקשתי, שהסתדרות בתי הספר, תשלח משלחת לבקר את
הגן ולהיווכח אם הגן ראוי לתפקידו. הסתדרות בתי הספר שלחה את ד"ר משה ישראל ראט
לבקר את הגן. ד"ר ראט שמע איך הילדים מדברים, מספרים סיפורים, שרים, עושים עבודות
יד שונות, משחקים ומדברים ביניהם עברית. שאל אותי כמה שנים לומדים ילדים אלה בגן ?
עניתי לו : הגן נפתח רק לפני כשלושה חדשים, והייתי בעיניו כמתעתע. אחרי ביקור זה,
פרסמה הסתדרות בתי הספר מודעה בעיתונים, הקוראת למנהלי
בתי הספר העברים בגליציה לשלוח את תלמידותיהם הבוגרות, המצטיינות לבוצ'אץ' להתחנך
בתורת הגננות, לפתוח אחר כך גני ילדים בכל ערי גליציה (אחת המחנכות האלה פנינה
שטיין, מנהלת עשרות שנים גן ילדים בתל-אביב). באותה שנה פרסם עורך העיתון "המצפה"
ד"ר ש. לזר בקרקוב מאמר בעיתונו, בו תיאר את המחסור הגדול במורים בגליציה וביקש את
מנהלי בתי הספר העברים לאפשר
לצעירים להכשיר את עצמם להוראה בהנהלתם. במכתבי לעורך עניתי, שאני מוכן לכך. אחרי
שעורך "המצפה" ערך חקירה ועמד על טיבר של ביה"ס שלי, פרסם מאמר בעיתונו, על ביה"ס
של מר ברוך ברקוביץ בעיר בוצ'אץ', ופנה לצעירים הרוצים להכשיר את עצמם להוראה לנסוע
להתחנך בו. (אחד הצעירים האלה הנמצא זה שנים אחדות בארץ, הוא חוקר הלשון העברית
ניסן ברגגרין, מחבר
ספר הדקדוק "תורת הצורות").
בשנת 1910 ערכה הסתדרות בתי הספר בגליציה "יום העברים" בלבוב. קבלתי הזמנה להשתתף
ב"יום עברים" זה. עניתי לד"ר קורנגרין, יושב ראש ההסתדרות, שאני מוכן לבוא ולהביא
אתי "תערוכה" מעבודת ילדי הגן שלי. בקשתי להודיעני אם יקצו לי פינה בשביל התערוכה.
התשובה הייתה חיובית. כאשר באתי עם התערוכה לאולם "תקוות ציון", המקום המיועד ליום
העברים בלבוב, הראו לי
פינה אשר הוקצתה בשביל התערוכה. הוצאתי את עבודות ילדי הגן והחילותי לסדר אותם.
התערוכה עמיתת רושם בל יתואר ! כל אחד מהצירים חפץ לזכות באיזה חפץ מעבודת ילדי
הגן, להראות לאנשי עירו מנפלאות גן-הילדים בעיר בוצ'אץ'. ככה נעשתה העיר בוצ'אץ'
למרכז-מעט לחינוך העברי
בגליציה. השנים 1912-1909 היו שנות זוהר לבית הספר ולגן הילדים בעיר בוצ'אץ'.
זה היה תגמול-מה בעד שנות הסבל והרוגז של שנות 1908-1907.
בחודש יולי 1912 נסעתי בימי החופשה להנפש על הרי הקרפטים בעיירה מיקוליצ'ין
וירמצ'ה, שם נפגשתי עם ראשי הציונים מעיר לבוב, ד"ר מיכל רינגל, ד"ר ב. הוזנר, יעקב
בודעק, וגם עם הסופר אליעזר רוקה. הם שאלו איתי : מדוע בחרתי לשדה פעולה חינוכית את
העיר בוצ'אץ' דווקא, הרחוקה מן המרכז, ולא את העיר לבוב, מרכז הציונית ? הסתדרות
הציונים יכולה להיות לי לעזר ומועיל לפעולה חינוכית גדולה ומקיפה. כאשר דיברו על
לבי לעבור ללבוב ולהתחיל הכול מחדש, סיפרתי להם על תוכניותי החינוכיות. אמרתי להם,
שגן הילדים אשר יסדתי בבוצ'אץ' אינו מטרה לעצמו, אלא אמצעי למטרה גדולה, על
גן-הילדים ייבנה בית הספר העברי השלם: העממי והגימנסיון העברי-פולני. ויען הד"ר
ריבגל: אם כדבריך, על אחת כמה וכמה שעליך לעבור ללבוב. הסתדרות הציונים תעזור לך
בכל. בחודש ספטמבר עברתי ללבוב. נסתיימה פרשת בוצ'אץ' והתחילה פרשה חדשה, פרשת
לבוב. בלבוב נתגשמו מקצת מחלומותיי בתחום זה. בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה.
לבוב נכבשה ע"י הרוסים. ו"בשעת מלחמה ישנות המוזות", אומר פתגם יוני ; בהשתדלותי
נבחר ועד ובו הסופר צבי קארל (הנמצא
עכשיו בתל-אביב) וגיסו ד"ר טויבר, הציוני שלמה דוקר (עכשיו בתל-אביב) ועל ידם נפתח
בית ספר עממי עברי-פולני. אני ניהלתי גן ילדים ובית ספר עברי. נתתי גם שיעורים
למורים, מורות וגננות. הזעזועים שעברו על יהדות גליציה, כיבוש גליציה בידי הרוסים
ושחרורה, הפרעות שערכו צבאות הפולנים ה"האלרצ'יקים" ביהודי לבוב ובערים אחרות, עם
סיום מלחמת העולם הראשונה, התפוררות מלכות אוסטריה, הסתערות הבולשביקים על גליציה
בשנת 1920, התקרבותם ללבוב - כל אלה הכריעו להיענות לבקשת הורי לשוב ארצה. בשנת
1920 שבתי עם משפחתי ארצה,
דברי ימי בתי הספר העברים בגליציה, הפעולה החינוכית הכבירה, שנעשתה ע"י המורים בין
הנוער על ידי בתי הספר העברים, וכן התוצאות שהיו מורגשות אח"כ בנוער העברי, שעזב את
בתי הספר, את הגימנסיות, את האוניברסיטאות ועלה ארצה להשתתף בבנין הארץ - כל אלה
ראויים שייכתבו זיכרון לדורות.
