אחי שמואל

ד"ר מרדכי קרניאל

אחי שמואל נולד בשנת 1901 בבוצ'אץ' שבגליציה המזרחית. אבינו סוחר גדול ובעל בעמיו עוסק בענייני ציבור ומעורה בחיי העיר. אמידות המשפחה איפשרה טיפול והשכלה לכל בני הבית גם מחוץ לגבולות המקום, שמואל, שהיה חלוש מטבעו, נתרפא ריפוי ממושך בלבוב ובווינה.

בביתנו שררה רוח ציונית ומסורתית. סבא ז"ל היה יהודי למדן ושומר מסורת, אהוב ומכובד על הבריות. אבינו היה איש המעשה והעסקים, קרוב לרוח הזמן ונחשב בין המתקדמים. על כן שררה בבית רוח חופשית יותר ויחס ער לציונות ולארץ-ישראל.

באווירה משפחתית זו גדל שמואל והתחנך. למד בבית-הספר התיכון שבעיר ואחר-כך המשיך בעיר המחוז סטניסלבוב. שם הצטרף לתנועת "השומר" ובה קיבל לראשונה את רעיון ארץ-ישראל כיעוד חייו.

פרצה המלחמה העולמית, בשנת 1916 נדדה המשפחה לווינה עקב פלישת הרוסים. שם הוסיף ללמוד ולחיות ביתר עירות את חיי התנועה, גם לקח חבל בועידת היסוד של "השומר הצעיר" בוינה בשנת 1917.

בחזרו לבוצ'אץ' הביא אתו רוח חדשה וגילה פעילות ציונית בין הנוער. בעוון פעילות זו הוצא מבית-הספר - הוא וחבריו עמו. שמואל וחבריו הסיקו מסקנה מהמאורע הזה, יסדו קבוצת הכשרה ויצאו לעבודת השדה. קרוב היה שמואל לעבודת הכפר. עוד בימי ילדותו היה מבקר תכופות בחוות החקלאיות שנחכרו על ידי אבינו והיה מגלה התעניינות במהלך העבודה.

שמואל החליט לעלות לארץ-ישראל, כדי לעבוד בה. הוא הכשיר את עצמו גם בעבודת הנגרות, זו גם הייתה עבודתו הראשונה בארץ.

ביולי 1920 יצא את העיר עם קבוצה בת 30 איש במטרה לעלות. פספורטים או תעודות אחרות לא היו אתם, התלאות היו מרובות. כמבריחים עברו את גבול פולין-צ'כיה. היו נאלצים להתעכב במדינה שבועות מספר בעילום שם. לא פעם רחפה עליהם הסכנה להיתפש על ידי השלטונות, אך בעזרת הקהילה הועברו סוף סוף לווינה, ומשם נמשכה דרכם לארץ, לא במעט הרפתקאות ומכשולים.

בספטמבר 1920 הגיע לארץ. מכאן ואילך מתחילה אצלו מסכת עבודה ויצירה, חברה ומשק.

משך 28 שנות חייו בארץ ביקר פעמיים בחוץ-לארץ בחוג המשפחה, כשם ששמח לבקרנו, כן מיהר לחזור למשקו ולקיבוצו. בנידון זה לא ידע ספק. כשם שהתחיל את דרכו כן הלך בה בלי פיתולים ונדודים. השביל שהתחיל בו, נהפך לדרך המלך, שבה הלך עד אותו יום מר ונמהר, כשפגע בו כדור אויב והוא נפל חלל.

ד"ר מרדכי קרניאל

 

דברים שכתב אורי, אחד מחתני בנו.

 

בני משפחה יקרים

שמעתי ברדיו שיחה עם אישה מבוגרת שאביה נהרג במלחמת העצמאות והיא חוששת לזיכרון אביה לאחר לכתה.
מכיוון שהאתוס הציוני בוער בליבי ומכיוון שגם לנו זיכרון שכול רחוק מצאתי לנכון לכתוב מספר מילים ולחבר בין נושאים אלו.
לא עזרתי עוז לשתף את כולם, כותב לכן ומכאן ההחלטה שלכן.
מקווה ומתנצל אם הלכתי רחוק מדי.

מה אני זוכר מסבא שמואל?
האיש עם החיוך בתמונה,
השם על השלט בבריכה,
כאילו דומה לסבא אמנון,
אך זה לא נכון,
קצת מזכיר את דוד צביקה,
זוהי קצת פיקציה.
כל כך מעט נשאר,
איש עם חיוך בתמונה,
שם על שלט בבריכה.

כל כך מעט הספיק,
כל כל הרבה הפסיד,
לא החזיק נכדיו על ברכיו,
לא סיפר על תקופת לימודיו,
לא מיצה אהבה גדולה,
לבחירת ליבו, סבתא משקה.
כל כך מעט נשאר,
איש עם חיוך בתמונה,
שם על שלט בבריכה.

כל כך הרבה הספיק,
כל כך הרבה עשה,
ממטולה ועד אילת,
חיים אנו, נצריו.
נוח על משכבך בשלום,
חייך חיוך ענק וגדול
ניצחת, הצלחת, הגשמת חלום,
נכדייך,נינך וכל זרעך
חי בישראל בביטחון.

תודה לך איש עם חיוך מתמונה,
תודה לך שמואל מהשלט בבריכה.