עדות שלישית

אליאש חלפן

דברי הקדמה

אני כותב את דברי בזמן שהותי במחנה ד.פ. בגרמניה, שבו הנני מחכה בכיליון עיניים לאפשרות לעזוב לגמרי את הגלות ולהתחיל לבסוף בחיים חופשיים במולדתי. רק כעת אני עושה לי חשבון הנפש מימים עברו, בשעה שהייתי עוד ילד, אבל החוויות מהשנים הקשות של נעורי, נחרתו עמוק בזיכרוני.

אני נזכר כי עברו כבר ארבע שנים מיום שהתחיל האסון היהודי בבוצ'אץ', שחיו בה כ-8,000 יהודים. מהזמן הזה התחילו הרוצחים הגרמנים האיומים לבצע השמדת היהודים הישרים והבלתי מוגנים.
 


ההתנפלות הרצחנית המחושבת הייתה ב-28 באוגוסט 1941. לפי פקודת ה"גסטאפו" ערכו "הרשמה" (כך הם כינו את זה) של כל הגברים מגיל 18 עד 50. בכיכר שעל יד היודנראט נתאספו כ-1,000 גברים מגילים שונים, וחיכו לפקודות נוספות, שיוציא המפקד האוקראיני של המיליציה קוזנובסקי. בשעה 19:30 בערב הגיעה הפקודה מהשלטון האוקראיני-גרמני, שלפיה צריכים כל הנאספים להתייצב בשורות וללכת בכיוון שיורו להם. אבל איש לא ידע לאן יובילו אותם. לקראתם יצאה המשטרה הרצחנית האוקראינית, והובילה אותם אל החצר הסגורה של בית הסוהר. שמה התחילה "ההרשמה" במקלות גומי ובקתות-רובים על גב היהודים החפים מכל פשע, אבל העינויים האלה נגמרו והתחילה "הרשמה". ה"שף" של הגסטאפו, התליין הידוע אטמניוק התחיל להכריז על מקומות עבורה, ומי שמצא חן בעיניו מהנאספים הציב אותו הצידה. איש לא ידע איזה צד הוא טוב ואיזה רע. לבסוף יצא חלק אחד ל"חופש" ונשארו 625 גברים משמנה וסולתה של העיר היהודית; הנוער, בעלי ההשכלה הגבוהה, רופאים וביניהם כמה נשים. החזיקו אותם כלואים תחת משטר של הרוצחים האוקראינים, שהשתמשו בהזדמנות כדי לשדוד מהם דברים בעלי ערך. לשווא חיכו כל הלילה אמהות לבניהן, נשים לבעליהן וילדים לאבותיהם, רק בשעה ארבע לפנות בוקר, נודעה האמת האיומה לכל העיר, ורעדה אחזה את כולם. 625 גברים הוצאו מחוץ לכותלי בית הסוהר, תחת משמר, אל היער "פדור-סוסנקי" ושם היו כבר מוכנים בורות שנחפרו על ידי השכנים שלנו, שבסביבתם גרנו. נשמעו רק יריות וצעקות. בעיר שררה אימה שאין לתארה אנשים ישבו בבית הקברות ויבבו בקול. כל אחד התהלך כמשוגע ולא ידע מה לו. פר ובוקטורים שונים באו לזרות מלח על הפצעים, וספרו כי ראו אי פה אי שם אנשים שונים, שכבר לא נראה אותם לעולמים. כוונתם הייתה לסחוט מהאמהות המיואשות או מהנשים כמה סמרטוטים, כל הזמן הוצאו פקודות חדשות וקונטריבוציות. אסור היה ליהודים ללכת ברחובות הראשיים, וברחובות הצדדיים צריכים ללכת רק בצד שמאל. כל יהודי צריך היה לענוד סרט לבן שגדלו 10 סנטימטר, ובו תפור מגן דוד כחול בגודל של 8 סנטימטר.

תקופת החורף עברה בשקט, מלבד החטיפות של גברים למחנות ריכוז כמו לברקי-ווילקי ולקאמינה, ואת הבחורות ליאגולניצה.

שבועות אחדים לפני ה"אקציה" התחילו לבנות מחבואים, שכן הגיעו ידיעות מהערים הסמוכות על טיבן של ה"אקציות". והנה בא יום הפוגרום או האקציה, בכ"ז תשרי חש"ב. יום לפני זה נפוצה הידיעה שמחר תבוא הגסטאפו כל אחד בעיר התחיל להכין מזון כדי לקחת עמו למחבוא. בבוקר באה הגסטאפו מזויינת מכף רגל ועד ראש, כי פחדו שמא יצאו היהודים הבלתי מזויינים כנגדם. אנו שמענו רק את הצעקות הפרועות של אנשי הגסטאפו האכזריים ואת הדפיקות, כי קשה היה להם לחדור לבתים הסגורים. בבתים עשו שמות, בי אנשי הגסטאפו, בעזרת האוקראינים, השתדלו למצוא את המחבואים. במשך כל היום היו הבתים פתוחים לרווחה ובאותו הזמן חמסו שכנינו והוציאו את הכול מהבתים. אז נאספו 1500 איש, החזיקו אותם במשך כל היום בכיכר, ומשם הובילו אותם לתחנה, שבה עמדו כבר מוכנים קרונות הרכבת. רק ליחידים עלה לזמן קצר להינצל, בקפצם מהרכבת כשהתקרבה לבלז'ץ. למחרת הודיעו לנו, כי האקציה נגמרה. כולם התחילו לאט לצאת מהמחבואים. את הבתים לא הכירו, ברחובות, שעוד אתמול שיחקו בהם ילדים ושקקו מיהודים, השתלטה דממת מוות. מוזר היה לנו שעוד אתמול רצחו וכולנו היינו נדונים למוות, והיום אנו חופשיים. התחילו לצאת אנשים שלא ראו שינה. בלתי מרוחצים, כדי להיוודע אם משפחותיהם ומכיריהם עודם בחיים. המשטרה היהודית הוציאה מבית החולם לבית הקברות את הגופות של האנשים, שהיו בבית החולים בשעת ה"אקציה", הם היו משוסעים בגרזנים ע"י הפלאקס-דויטשען הפרועים. באותו הזמן התקיימה "אקציה" בעיר הקרובה מונסטז'יסקה. משם הוציאו 1,200 נפש, נשים וילדים לבלז'ץ ואת הגברים הביאו ללבוב, אל המחנה יאנובסקי.

אחרי כן הוצאה פקודה לכל העיריות הסמוכות אשר במחוז בוצ'אץ', כמו מונסטז'יסקה, פוטוק-זלוטי, אושצ'יא-זיאלוני, קורופצה, באריש, יאזלוביץ, שכל היהודים ובכללם גם חברי ה"יודנראטים", צריכים לעזוב במשך שבוע ימים ולעבור לבוצ'אץ', שבה הוקם רובע יהודי. הפקודה הוצאה לפועל ואנשים משש עיירות הוכנסו אל הרובע הזה! תנאי הדיור היו קשים מאד. אלה שהיו עשירים ויכלו לתת שוחד ליודנראט, קיבלו דירה מתאימה ואת העניים התחילו לאסוף לבתי כנסיות, והם היו נתונים לרעב ולקור.

באותו זמן התפשטה מגפה חזקה של טיפוס, שהפילה עשרות אנשים בכל יום. באחד הערבים נפוצה שמועה, כי מתקיימת חטיפה. כולם התחילו לרדת אל המחבואים, ובהם ישבו כל הלילה. למחרת נודע לנו, שהמיליציה האוקראינית חטפה 80 אנשים והובילה אותם לצ'ורטקוב, מקום בו היו הגסטאפו ושלטון המחוז. כל אחד פחד לצאת החוצה במשך כמה ימים, בחששו שרוצח אוקראיני מתחבא מאחרי הבית ואורב לו. אף אחד לא היה מוכן ומלאי המזון נגמר מהר.

לאנשים עם הסימן "W", כלומר  Wermacht, ובתוויות של "ראשטאף" הייתה הזכות ללכת באופן חופשי, ואסור היה למי שהוא לפגוע בהם. והם שהביאו מזונות לבתיהם של היהודים.

ב-24 בנובמבר 1942 בלילה נפוצה בכל העיר השמועה, שבבוקר תתקיים "אקציה". כל אחד הלך להיחבא במחבוא שהיה ברשותו. מתוך מבוכה התחילו אנשים לברוח מחוץ לעיר, לכפרים הקרובים. איש לא דאג לאחיו. את החולים השאירו לנפשם. ובאמת, היריות הראשונות שנשמעו בבוקר, קרבנותיהן היו החולים האלה. האקציה הזאת נמשכה כל היום, ובה נחטפו 1,200 אנשים. לרוב העניים שגרו בבתי הכנסיות ובחורבות-הבתים, שמיום בואם לגור ברובע הזה, השלימו עם הגורל הצפוי להם. מקרונות הרכבת, שבהם הובלו הקרבנות האלה לבלז'ץ, לא הצליח אף אחד להימלט על נפשו, כי "אדוני המצב" עשו חיפוש אצל כל אחד, עוד בכיכר, אם לא נמצאים אצלו מכשירים כדי לפרוץ את הקרון..

החיים ברובע הוסיפו לזרום כאילו שום דבר לא קרה. אבל לא הרבה זמן. לשווא השתעשעו האנשים בתקווה, שיותר לא יראו מחזות כאלה, כפי שהבטיחה הגסטאפו. באותו זמן הגיעו השמועות על ההצלחות של הצבא האדום. וכל אחד חיכה בלי סבלנות לשחרור. רדיו לא היה לשום איש, אבל כל אחד ידע מה שאמרו: "ס'איז גוט". אך איש לא ידע במה הטוב, והגסטאפו נזכרה, שליהודים יותר מדי טוב ויותר מדי מנוחה ניתנה להם.

ביום 2 בפברואר 1943 נערכה האקציה השלישית, שבה נאספו 1,400 איש, והם נורו ביער על ה"פדור". הבורות הוכנו על ידי "בוי-דינסט", שהיה מורכב מהרוצחים האוקראינים, שהצטיינו בגילוי המחבואים ובשוד, ובראשם בוריס פלאקס. מבור שכבר כוסה נמלטו שני ילדים. ילד אחד לייזר בידר מיזלביץ, שחי ונמצא בארץ (נתניה), והוא עד לפשעים ולאכזריות של הגרמנים והאוקראינים. אחרי האקציה לא ניתנה מנוחה לא רק לנשארים בחיים, אלא גם לאלה שנרצחו. הבור שבו נורו הקרבנות נמצא קרוב למקום המים של העיר. באופן שהדם היהודי הנקי זרם לתוך המים. ועל כן צריכים היו להעביר את הקרבנות האלה למקום אחר, ולצורך זה ערכו בכל יום "חטיפות" של גברים ונשים לעבודה זו. צריכים היו לחפור בורות חדשים ואת הגופות לחטוב בגרזנים, כי הכפור היה גדול. הבאנדיטים של ה"בוי-דינסט" עמדו על יד הפועלים לשמור, אם לא נשאר בין הגופות המתים איזה דבר ערך, או אם לא נשאר בפי אחד מהם שן זהב.

גזירות וקונטריבוציות חדשות לא פסקו. מהערים הסמוכות באו הפליטים שניצלו בנס, והביאו שיטות חדשות בבנין המחבואים. ובכל בית נגשו באופן אינטנסיבי לעבודה. בלילות נשמעו רק דפיקות אטומות, שהעידו שהעבודה היא במלוא עוזה. אף אחד לא חשב על שום דבר, אלא כיצד להיחבא, כי בטוחים היו שההתנפלות תבוא ביום בהיר אחד, שכן בכל הערים הסמוכות כבר נסתיימו האקציות והחיסול, והכריזו עליהן כעל "יודען פריי" (נקיות מיהודים).

והנה באיום אחד באפריל 1943. פלוגה חזקה של הגסטאפו וה"זונדרדינסט" (פלוגה מיוחדת) יצאה מצ'ורטקוב ברכבת לכיוון בוצ'אץ', בפקודתם של התליינים הידועים רוקסה ואטמניוק. במכתב שהיה בידם, ושעליהם היה לפתחו תחנה אחת לפני הגיעם העירה, הייתה הוראה, שחלק מהם צריך לקפוץ מהרכבת בשעת האטת נסיעתה לפני העיר, או להקיף את העיר, והחלק הנשאר צריך להגיע אל התחנה, ולא לתת לאוכלוסייה הארית להגיע העירה – בחששם שהיא יכולה להודיע לאוכלוסייה היהודית על הפוגרום הממשמש ובא. בתי היהודים הקיצוניים הופתעו מהתנפלות פתאומית ורוקנו, וכשנשמעו היריות הראשונות ונעשה רעש, קפץ כל אחד ממיטתו ובמרוצה ברח להימלט במחבוא. לא כל מי שנמלט הספיק להחביא. קבוצה אחת של תליינים הלכה, וקבוצה שנייה הגיעה, האזינה וחיפשה כדי לגלות מחבואים. כל היום נמשכו החיפושים, מספר הקרבנות עלה ל-1,500 איש, שרוכזו בבית הסוהר. ולמחרת הובילו אותם קבוצות קבוצות אל מקום ההשמדה ה"פדור", במקום שהבורות היו כבר מוכנים.

החיפושים על ידי הנוער הנוצרי לא חדלו וקרבנותיהם היו האנשים מהמחבואים שנגלו. היריות ממכונות הירייה, שימשו סימן לאנשים שנמצאו כבר יומיים במחבואים כי האקציה עוד נמשכת. הקבוצות החדשות שהובאו אל מקום ההשמדה, היו נאלצות למסור את כל חפצי הערך שבידיהם, ואחר כך להתפשט ערומים, ואם מי שהוא לא נענה לפקודה – עונה עד מוות. על הערומים ציוו לשכב כמו דגים מלוחים וממעל ירו עליהם ופצעו והרגו ומעל לשכבה זו השכיבו שכבה חדשה של אנשים ערומים.

האקציה כמעט שנגמרה, רק 400 בחורות צעירות ובריאות ציווה ה"שף" של הגסטאפו להשאיר, כדי להעביר למחנה העבודה (ביאגולניצה), אבל מפקד המשטרה האוקראיני התנגד והבטיח לספק בחורות הרבה יותר מאלה. וברגע האחרון גורשו הבחורות התמימות, המיותמות והגלמודות האלה, אל היעד, אל מקום ההשמדה. כולן הלכו אדישות, מוכנות למות. במקום ההשמדה על יד הבורות נאמה נאום קצר הגברת גרוס. "אנו מכריזות בפני האויב כי אנו מתות בלי אשמה, אבל את כל העם הוא לא ישמיד, אך הנקמה בוא תבוא, כי במלחמה הוא לא ינצח". ובמילים אלה היא הוציאה הראשונה את נשמתה ואחריה היתר ...

לסיום האקציה המוצלחת ערכו הרוצחים האוקראינים נשף פרידה לכבוד אנשי הגסטאפו "הגיבורים". בחצות לילה עזבו אנשי הגסטאפו את העיר כשהם שיכורים למחצה, תיכף התחילו להודיע היהודים במחבואים, אחד לשני, כי האקציה נגמרה. רצוצים יצאו אחרי יומיים של עינויים מהמחבואים. הפעם היה כל אחד שבור לגמרי, כי ידע שלא יישאר בחיים. לא הייתה משפחה שאין בה מת. התחילו חיי הוללות, כי כל אחד חשב שלא יישאר בחיים, שבין כה וכה נשאר לו רק ה"פדור". כל אחד התחיל למכור בזיל-הזול כל מה שהיה לו, או להחליף כל דבר ערך ולא לחוס על שום דבר ולא לחשוב על שום דבר, כי "במקום שמי שהוא ייהנה מיגיע כפי, מוטב שבעצמי איהנה מזה".

בטרם הספיקו לנוח מעט, וביום 15 במאי 1943 הפתיעה את כל האוכלוסייה היהודית שנשארה עוד בחיים , הפקודה הנוראה "יונדרייען" (פנויה מיהודים), שחייבה את היהודים לעבור לשתי ערים השוכנות 40 – 48 ק"מ מבוצ'אץ', כלומר לקופיצ'ינצה וטלוסטי. האנשים היו מיואשים, כי השלו את עצמם כל הזמן, שבעירם ובתוך ביתם יש להם מחבוא והם יכולים להינצל, אבל בערים זרות הרי הם נידונים למוות עם האקציה הראשונה. האנשים התהלכו כמוכי שיגעון והציעו לכל איכר הון תועפות ובלבד שיחביא אותם. בידי הרבה אנשים עלה באופן כזה להינצל מגירוש בפעם הזאת. חלק מהתושבים שלא היה להם מוצא מהמצב, הפקירו את נפשם בידי הגורל ועברו לשתי הערים הנזכרות לעיל. החששות היו למציאות, כי לא זו בלבד שלא הספיקו להשתכן במקום החדש, אלא הגיעו לעיר ממש בזמן אקציה של חיסול ותיכף הורדו מהעגלות של האיכרים שהסיעו אותם, והאיכרים שבו לבתיהם עם רכוש היהודים שנשאר בידיהם, שמחים לשלל הרב שנפל בידם. יתר השיירות של היהודים פגשו כבר בדרכם את העגלות החוזרות מעיר ההריגה, ומפיהם נודע להם על הכול, ומבלי חשוב הרבה עזבו כבר את עגלותיהם וברחו אל היערות, או שבו לעירם.

בעיר החליטה הגסטאפו להקים מחנה עבודה, ולא לכל אחד הרשו לעבוד בו. כדי להתקבל למחנה הזה – דרש היודנראט סכומים גדולים.

באמצע יוני 1943, החליטה הגסטאפו לחסל לגמרי את כל היהודים בבוצ'אץ' יחד עם תושבי המחנה, באו והתחילו להוציא לפועל את תכניתם זו. אבל הפעם נתקלו בהתנגדות מזוינת. ההתנגדות באה מאנשי המשטרה היהודית (אורדנונגסדינסט), שגם הם כבר נידונו להשמדה; אבל הם ראו את הנולד וטרחו להשיג בקושי כלי זין פרימיטיבי. התנגדות גדולה הייתה בפרבר העיר בביתו של גרובר, שבו נהרגו ונפצעו כמה באנדיטים. על ידי התקפה מכל הצדדים, נכבש הבית, והאנשים שנמצאו במחבוא נחנקו ונשרפו בגפרית. הגרמנים חדרו בזהירות אל הבתים, או שלחו לפניהם את משרתיהם הנאמנים, את האוקראינים, כי פחדו מפני הקבוצות היהודיות המזויינות. במהומה הזאת עלה בידי חלק גדול של האוכלוסייה לברוח אל היערות או אל בתי האיכרים, שבהם קיוו למצוא מקלט.

בעיר נמשכה עוד ה"אקציה". הובילו את קבוצות האנשים שנחטפו למקום ההשמדה (בשטי) לכיכר שעל יד בית הקברות היהודי, והם נרצחו לעיני כל האוכלוסייה הלא-יהודית. גם המחנה חוסל כולו, פורק ונשדד.

אחרי גמר החיסול הוכרז על העיר כפנויה מיהודים (יודנריין). בעד מסירת יהודי נקבע פרס, וזה גרם לגילוי מחבואים. כל היהודים החטופים או המוסגרים רוכזו בבית הסוהר, ואחרי כן נשלחו להשמדה. באחת מקבוצות אלה, נמצא גם יעקב מרגולית, שעל עקשנותו שמר עד הרגע האחרון, ולא רצה להתפשט, כפי שדרשו מכולם וגם ממנו, הוא לא מילא את הפקודה ועל כן נסקל. בנו שלמה ניסה לברוח ממקום ההשמדה ונורה בתוך המים.

כרגיל אחרי מחזה אימים כזה, היו "השכנים שלנו" נוהגים לבוא למקום ההשמדה, כדי לחפש חפצי ערך המפוזרים במקום. ופעם אחת אחרי "אקזקוציה" כזאת, נשמעו קולות מתחת לאדמה שכיסתה את המתים: הילד של גפנר שאל את אימו: "האם עודך חיה" והאם הפצועה ענתה: "ישן ילדי, ישן". על זה ענה הילד האומלל: "לי כל כך קשה". אז נכמרו הלבבות הנוצרים, והם אצו למשטרה להודיע, שהקורבנות עודם חיים. אחרי שהמשטרה קיבלה את הידיעה הזאת, באו במלוא התחמושת אל המקום, פתחו את הקברים ומותתו את הקורבנות שגססו.
בימים אלה אירעו בעיר ובערי-השדה דברים נוראים. האיכרים בעצמם הרגו ושדדו את כל הרכוש, ואת היהודים שהפשיטו ערומים הוציאו אל השדה. האיכרים המנומסים יותר, מסרו אותם או גירשו אותם באמצע היום, בלי להרשות להם לקחת דבר מה. מובן, שהגירוש כמוהו כמוות בטוח.

קבוצה יהודית מזוינת, שעוד הספיקה להתארגן אחרי החיסול, הגיבה על מאורעות אלה. ההתנפלות הנועזת הראשונה הייתה על אישה פולניה, שמסרה בידי הגרמנים אישה יהודיה עם ילדה ושדדה את רכושה. הבחורים היהודים, שכבר כונו אז פרטיזנים יהודים, החליטו תיכף לנקום, ובזה להפיל פחד. בלי לחכות הרבה, הקיפו בלילה את הבית של האישה הפולנייה, חלק מהבחורים נכנסו לבית ואת האקדחים הפנו לבעלה של האישה, שמסרה את היהודייה ואת ילדה. הוא ידע מה נשקף לו והראה על אשתו ששכבה במיטה. באותו רגע הרימה האישה קול צווחה וכל השכנים מסביב נזעקו לצעקותיה. לעיני השכנים נורתה הפולנייה לקול קריאות "בעד אבי". לשכנים ההמומים אמרו הבחורים בהצביעם על הפולנייה, שסוף כזה יבוא על כל אחד שיעשה כמוה, והם עזבו את העיר.

השמועה שקבוצה פרטיזנית יהודית נקמה באישה הזאת, ושהם הבטיחו לנקום גם להבא, נפוצה מהר בין כל האיכרים, והם עוד קישטו את הסיפור באגדות. מובן, שאחרי תגובה כזאת, פחתו ההלשנות. באותו זמן נמצאו הרבה מחבואים בשטח העיר. מקצתם בחורבות של הבתים ההרוסים ומקצתם בבתי הקתולים. הצטיין בגילוי מחבואים נהיובסקי, שבמשך כל הימים שוטט עם הכנופיה שלו וריגל, ואחרי כן הלשין במשטרה ובא יחד אתה לגלות את המחבואים. לא ניתן לו להגשים את תכניותיו במלואן, הוא והקבוצה הופתעו והקבוצה הפרטיזנית היהודית הרגה אותם בירייה. אז התחיל לשוטט ממלא מקומו, קובלסקי, יחד עם כנופייתו, שעלה על הקודם בכישרונותיו והוא גילה כל יום מחבואים חדשים מלאים יהודים. תיכף נודע הדבר לפרטיזנים היהודים, והם באו בלילה כדי לחסל את הנבל הזה. אותו לא מצאו בבית, רק את אביו, שהתחיל לאיים ולצעוק מתוך בטחון עצמי. מבלי חשוב הרבה, נורה קובלסקי הזקן על ידי הפרטיזנים, נפצע, ולמחרת הובא לבית החולים ומת. באמצע היום, בשעה שתיים בצהריים, כשההלוויה הלכה דרך רחובות העיר, פרץ מאחד הבתים נער יהודי, מהפרטיזנים – ובאקדח שבידו עשה לו דרך בין המלווים וכשהתקרב אל ארון המתים, שאחריו צעד הבאנדיט, ירה בו שלוש פעמים, אולם החטיא את המטרה, רק פצע כמה אנשים. הבאנדיט הצעיר התחבא תחת ארון המתים ואחרי כן ברח למשטרה. אחרי התקרית הזאת, נשאר ברחוב רק ארון המתים והדגלים. המשטרה באה כבר אחרי ככלות הכול, ואף היא פחדה.

מאורע זה הביא פורקן ליהודים הנותרים, שהיו עוד במחבואים. האנשים, שהסתתרו אצל האיכרים, שילמו בעד המחבוא סכומים גדולים, והאיכרים קלי הדעת, נסעו אל העיר וקנו מה שעלה על לבם ביד רחבה. הקנאה בין האיכרים גדלה, ואז התחילה העבודה בשביל רוצחים האוקראינים, שהתחילו לעקוב אחרי האיכרים האלו והלכו לפי הכתובות, ערכו חיפושים, ומצאו יהודים בעליות הגג, במרתפים וכו'. אחרי שגילו את הקרבנות האלה, ירו בהם במקום בחצר האיכר. אז התחילה מסירת יהודים בקנה מידה גדול. האיכרים התחילו בעצמם להרוג את היהודים ולגרשם, כי נפוצו כל מני שמועות, שאם ימצאו אצל מישהו יהודי, יוציאו להורג את המסתיר ואת כל משפחתו ואת הבית ישרפו. האיכרים האמינו בזה, והשתדלו באיזה שהוא אופן להפטר ממעמסה זאת, ובצורה כזאת הקלו על עבודתם של הרוצחים.


נגד זה כבר לא יכלו הלוחמים היהודים לפעול. חייהם גם הם היו קשים, כי אותה שעה קמו כנופיות שונות, כמו הכנופיות האוקראיניות (אנשי בנדר) והפולניות (A.K.) , ובייחוד המשטרה הגרמנית-אוקראינית, שהשתדלה בכ כוחותיה לחסל את הקבוצה היהודית הלוחמת. למרות הזיון הפרימיטיבי ומלאי הנשק הקט, עוד ביצעו הרבה התנפלויות נועזות, ובכלל זה התנפלות נועזת על הלנדסקומיסר של העיר.

התחילו להגיע שמועות על ההצלחות של ברית המועצות ועל ההתקרבות המהירה לכיוון שלנו. גם האיכרים התחילו כבר להאמין, שהסובייטים יבואו, ואז שכחו לגמרי את היהודים, מפני שחששו מפני נקמה. החלו להגיע קולות אטומים של יריות תותחים ובכבישים הסמוכים הייתה תנועה, ששימשה אות, כי השחרור ממשמש ובא. בקוצר רוח חיכו לנסיגה של הצבא ההיטלראי, שבמשך שבועיים נע בלי הפסק בכל הדרכים על כל הטנקים שלו ועם כל הרכוש השדוד. עמהם ברחו שיירות שלמות של שוטרים אוקראינים, שביצעו הרבה פשעים, ובין ההמון הזה של הפליטים לא חסרו גם אנשים מהנפות המזרחיות.

קולות היריות התקרבו, ובכל רגע יכול להיכנס אל העיר המשמר הסובייטי. האיכרים ראו בדמיונם, שהסובייטים נמצאים במרחק כמה קילומטרים מהם, ועל חשבון זה התחילו לבוז את הרכוש הגרמני, ובלי פחד העבירו אותו בעגלות לעיני השמש. העיר כבר הייתה כולה עזובה על ידי הגרמנים וקבוצות אחרונות של הצבא ההיטלריסטי הניחו מוקשים מתחת לגשרים,לפני עזבם את העיר. אבל המשמר המשוריין הסובייטי הפר את תכניותיהם לפוצץ את הנקודות החשובות, וביום 23 בחודש מרץ 1944 נכבשה העיר על ידי הצבא הסובייטי בלי שום קרב.

היהודים הניצולים התחילו תיכף לצאת מחבואיהם ולשוב אל העיר. מספר הניצולים במך שבוע הגיע ליותר מאלף יהודים. כל אחד התחיל כבר להסתדר, בלי לדאוג לסכנה הצפויה לו. ובאמת כרעם מהשמיים באה הידיעה לכל האוכלוסייה היהודית, שהגרמנים פרצו את הכיתור ליד טרנופול וקאמניץ-פודולסק ושם לוחצים במלוא כוחם בכיוון בוצ'אץ', כדי להתאחד עם הצבא הרגיל שלהם הנמצא בפודהייצי. היהודים המיואשים הסתובבו כל היום עם חבילותיהם בעיר, כדי להיוודע איזה דבר ממשי, ובמיוחד כיצד למנוע עוד הפעם מלהיפגש עם ההיטלריסטים. אבל מכל הם העלו חרס. הנציג הסובייטי בעיר ביקש שלא להגדיל את המבוכה, כי רק קבוצה קטנה פרצה את הכיתור, והמצעד שלהם לא יימשך יותר מ"כמה שעות". המצב הלך ורע, בייחוד בשביל היהודים, שהחלו להתאסף בעיר ליד המטה הסובייטי שנמצא אצל המרסקי, תוך תקווה, שברגע האחרון יעלה בידם לברוח יחד עם הצבא הסובייטי לפתע הגיחו הגרמנים מצד תחנת הרכבת ושבו את המטה, שנמנם יחד עם היהודים, שלא הספיקו לברוח.

יום הארבעה באפריל 1944 לא יישכח, אז נותקנו מהעולם, בכל יום באו ידיעות חדשות על דבר חטיפות וגילוי קבוצות חדשות, שריכזום בבית הסוהר, ומשם הובלו 700 איש למואנסטאזיסק ונשמדו. החיפושים נמשכו והתוצאות היו קרבנות חדשים. המצעד הזה של "כמה שעות" נמשך כמה שבועות. העיר נעזבה כולה מתושביה (יהודים כבר לא היו בנמצא, רק יחידים שהתחבאו) והגרמנים החלו להתבצר בבנייני-מגן ובחפירות והתכוננו לקרב.

העיר הייתה עטופה דממת מוות. את מנוחת הלילה הפריעו רק היריות מכל סוגי הנשק, שהודיעו שהחזית קרובה. מזמן לזמן אפשר היה לראות צללים נעים של כמה יהודי, שיצאו ממחבואיהם, כדי לבקש מעט אוכל בבתים ההרוסים. את מנוחת הלילה הפריע גם הד שעטת צעדים של משמרות הרוצחים. רק בשעה שנראו האווירונים הסובייטים ירדה שמחה על היהודים. הנחבאים בתוך הבונקרים שאפו לרווחה, כל ירה אימצה את רוחם, כי ידעו שהשחרור ממשש ובא.

והנה הגיע יום 21 ביולי 1944. שב התחילו לבוא הניצולים, אבל הפעם רק 30 שלדים, רצוצי גוף, בלי כל אמצעי מחייה. אבל כל אחד היה איתן ברוחו ובנפשו. החלו לשוב היחידים, שעלה בידם לפרוץ דרך החזית. לאט לאט שב כל אחד לשיווי משקלו ולהידמות לבני אדם נורמאליים. תוקן אחד מבתי הכנסת, ובו התפללו כל יום והפגינו לפני כולם, שהיינו קשורים עם הדת ואנו קשורים אתה כעת ולעולם לא נעזבה. לאוזני כולם הגיעו הקולות של שארית הפליטה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".

את זכרם של אחינו, שישנו שנת עולמים בקברות אחים, העלינו בתפילות אזכרה והצבנו להם מצבות. אבל שום איש לא הרגיש את עצמו בטוב בעיר הזאת. כל מקום היה קשור במאורעות עגומים, ועל כן החליט אחד לעזוב אחת ולתמיד את הגלות ולהשתקע במולדת.
 

D. P. Camp 21.10.1947

אליאש חלפן