יחזקאל אדרר
רוב יהודי בוצ'אץ' עזבו בעשרים ואחד באוגוסט 1914 את עיר-מולדתם תוך מנוסת-בהלה
מפני הצבא הרוסי, והתפזרו לכל עבר, להונגריה, לגליציה המערבית, שלזיה, מורביה
ובוהמיה, ואולם בחלקם הגדול התאמצו להגיע לווינה, מתוך תקווה למצוא בעיר הבירה של
הקיסרות מחסה נאמן ומקום בטוח.
בשעה שפליטי המלחמה בווינה יכלו להיות בתנאים סוציאליים הגונים ואנושיים, סבלו
האחרים בשנות 1918-1916 חרפת רעב ועוני. הם קיבלו אמנם תמיכה כספית מאת הממשלה - אך
לא צרכי-מזון. ואף על פי כן היו מרוצים פחות או יותר. לעומת זה היו התנאים, בייחוד
במורביה, מקום שם היו הפליטים משוכנים במחנה של צריפים, נוראים ממש, רבים מיהודי
בוצ'אץ' כתבו לי ותיארו את מצבם הנואש. אני ביקרתי אצלם בניקלסבורג ובגאי (מורביה)
ונוכחתי שחייהם בצריפים אלו הם קשים מנשוא, אלפי אנשים, נשים וטף נדחקו לתוך צריף
גדול. צריפים אלו נבנו על רגל אחת על ידי הממשלה, בלי שום סידורים סניטריים, המים
הרעים וההזנה הגרועה הביאו לידי כך, שפרצו מחלות בקרב הפליטים, ולדאבוננו הגדול מתו
רבים בצריפים אלו. הממשלה השתדלה אמנם להמציא מצרכי מחיה והלבשה, וגם לבנים בשביל
יושבי המחנה, אך החלוקה נמסרה לידי פקידי המקום והללו העדיפו לעשות מזה עסק פרטי
ולהתעשר על חשבון הפליטים המסכנים. מטעם זה פניתי אז אל מנהל מרכז הפליטים, ד"ר
רודולף שווארץ-הילר, לשם תיקון המצב במחנה הפליטים. הלה הסביר לי שאין בידו לעשות
כלום, מאחר ששדה-פעולתו הוא רק בעיר וינה, אחרי מות קיסר פראנץ יוזף בשנה השש-עשרה,
כינס קיסר קארל הצעיר את הפרלמנט, הצירים מגליציה ברייטר ורייצס עוררו את השאלה
בדבר מצב הפליטים במחנה-הצריפים אשר במורביה, ואחרי ויכוח סוער נבחרה ועדה
פרלמנטארית, שתפקידה היה לבקר את התנאים במחנות הפליטים ולהודיע את התוצאות. הדין
וחשבון, כפי שאפשר היה לשער מראש, היה מדהים. הפרלמנט החליט לחסל מיד את מחנות
הצריפים, להגיש תמיכה לפליטים ולשכן אותם בבתים פרטיים. בזה הגיעה פרשה עגומה זו
לקצה. רבים מן הפליטים נשארו בערי מורביה, ואילו החלק הגדול ביותר העדיפו לבוא
לווינה.
בנובמבר 1918, לאחר גמר המלחמה שלחה הממשלה הצ'כית, שזה אך נוסדה, את הפליטים בלי
שום שהיות אל הגבול ומסרה אותם לידי הפולנים. לעומת זה ניסתה הממשלה האוסטרית,
שנתארגנה מחדש ברוב סוציאל-דמוקראטי לגמור את עניין פליטי המלחמה באופן אנושי יותר.
ראש-המדינה הסוציאליסטי שבאותו זמן, אלברט לוור הוציא פקודה, שכל אלה שבאו לווינה
אחרי חודש יולי 1914, והם רוצים להישאר גם להבא בעיר זו, צריכים להגיש בקשה לקבלת
רישיון ישיבה בה. מובן מאליו שכל הבקשות נדחו, והתעודות נמסרו לידי שלטונות המשטרה.
זו הזמינה את כל אחד ואחד והצהירה לו, שלמען שמירת הסדר והביטחון נאסרה עליו הישיבה
בווינה במשך עשר שנים, ועליו לעזוב את העיר תוך שבועיים ימים ללא כל ערעור. אחר-כך
התחילי הנגישות. משפחות יהודיות של פליטים הוצאו מדירותיהן והובאו אל תחנת המועברים
של המשטרה, ומשם אל תחנת הרכבת הצפונית, אל עיר הגבול לינדנבורג. לאחר שסירבו
הצ'כים לתת להם רשות מעבר באו מסכנים אלו חזרה לווינה. אז אסרו אותם השוטרים שנית
והטילו עליתם עונש על כניסה בלתי חוקית לארץ. מאמציו של ציר-הפרלמנט היהודי, ד"ר
רוברט שטריקר, לא נשאו פרי. ומה גם לאחר שהצהיר מזכיר-המרינה קארל רנר שאוסטריה
החדשה אינה יורשתה של אוסטריה הישנה. נורא ואיום היה מצבם של יהודי גליציה אלה. כדי
לעזור לעצמם יסדו אגודת עזרה בשביל נתיני פולין אשר בווינה, שמטרתה הייתה ארגון
חזרה מסודרת. של הפליטים למולדתם. לאירגון זה היו חברים מאנשי בוצ'אץ' ד"ר י.
הלרייך, יעקב פלדמן, ואני החתום מטה. על ידי תיווכו של רוברט שטריקר נתקבלנו לראיון
אצל ראש-המשטרה ובאנו לידי הסכם : אותם פליטי המלחמה שמודיעים באגודה הנ"ל על רצונם
לחזור למולדתם או לעזוב את וינה, יקבלו אישור מאת המשטרה ולא יהיו עוד מוטרדים על
ידי השלטונות. באמת רצו כמה משפחות, ביניהן גס יהודי בוצ'אץ', לחזור לפולין, אך דבר
זה לא היה בגדר האפשר, פשוט משים שלא היה להם די כסף להוצאות הדרך. הממשלה האוסטרית
דחתה את בקשת התמיכה, באמרה שזה הוא עניינה של הממשלה הפולנית. הציר הפולני בווינה
אמר לנו בכנות גלויה, שפולין החדשה מלאה יהודים עניים למדי, ואין היא מעוניינת
בתוספת יהודים. היא גם העיר שרוב העניים רוצים לחזור בעוד שהעשירים נשארים בווינה.
חדשים רבים עברו עד שעלה בידי רוברט שטריקר לממן את ההעברה בעזרת הג'וינט, ובכך
נגמרה פרשת הפליטים.
באוסטריה נשארו בערך אלף והמש מאות עד אלף ושמונה מאות נפש מבוצ'אץ'. מהם 95
אחוזים בווינה. לאחר שהתגברו על קשיים שונים, כגון השגת אזרחות על יסוד החוזה של
סט. ג'רמיין, שהייתה כרוכה בהוצאות גדולות, נתקבל חלק גדול מהם, על ידי תיווכה של
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, לאזרחים במקומות שוגים באוסטריה. רבים מהם הצליחו לייסד
עסקים וליצור לעצמם אמצעי-קיום קטנים. אך חלק חשוב לא יכול להכות שורש בארץ והסתפק
בעסקים פורחים באוויר. אלו האחרונים היו תלויים על בלימה, ללא יסוד בטוח תחת רגליהם
ובמרוצת הימים נידלדלו והלכו. עד שהרבה יהודים משלנו, בני בוצ'אץ', נשארו בלי
פרנסה. ה"וינאים" העיקריים, כביכול, אלה שבאו לווינה שנים אחדות קודם לכן, ראו
ביהודים הפולניים מתחרים בלתי רצויים, ומבחינה חברתית היו בני ארצנו מבודדים,
מפוזרים ברוב המחוזות של וינה, בלי כל קשר ומגע ביניהם. כשעלה בידי הציונים לקבל
מספר ניכר של מנדטים בקהילה היהודית, הוטב מצבם של יהודי המזרח. ואולם בני בוצ'אץ'
שלנו לא עמדו בקשרים זה עם זה לא בימים של שמחה ולא בימים של צער. לא היה
שיתוף-רגשות לא כקרובים ולא כידידים. כשיהודי מבוצ'אץ' נפל למשכב או שבק חיים לכל
חי, לא ידע איש על כך דבר.
בשנת 1928 אמרתי לאחדים מיהודי בוצ'אץ' ,שיש לייסד איגוד ארצי, למען תהא להם לבני
ארצנו כתובת ברורה, ובמקרה של צורך ידעו למי לפנות, כי צורך הכרחי היה הדבר. אז
הזמנתי אי-אלו מידידי שבאנשי בוצ'אץ', והסברתי להם כיצד ובאיזה דרך אפשר להוציא
לפועל יסוד איגוד ארצי של יהודי בוצ'אץ' הצעתי נתקבלה. קודם כל התחלתי לאסוף שמות,
אחר-כך הלכתי אל משרד-המשטרה, לבקש את הכתובות המדויקות, וכאשר נאסף בידי חומר
מספיק ועלה בידי לערוך רשימת מאתיים משפחות, נתחבר כרוז, ובשנת 1929 נקראה ברשות
השלטונות אסיפה כללית, אסיפה זו הוכתרה בהצלחה מרובה, מאחר שנתכנסו ובאו כמה מאות
מאחינו בני בוצ'אץ'. אז נבחרה הנהלה והוחל בעבודה. שם האגודה היה "אגודת יהודי
בוצ'אץ' בווינה". פעולת האגודה הקיפה עבודות ציבוריות תרבותית, ובעיקר - עזרה
סוציאלית. נערכו הרצאות, דקלומים, הצגות וכן גם נשפי מחולות, כדי למשוך את לב הנוער
מבני בוצ'אץ'. ההכנסות היו מוקדשות לתמיכת עניים ובני עיר בוצ'אץ' שהיו נתונים במצב
חמרי דחוק. מדי שנה בשנה היינו מקיימים "מנין" ב"ימים נוראים", ואל התפילה באו אנשי
בוצ'אץ' והסביבה, ידידיהם של בני עירנו, ותמיד הייתה לנו הצלחה רוחנית וחומרית.
כעשרים משפחות של בני בוצ'אץ' היו פונות אלינו בבקשת תמיכה, ואנו נענינו להם ועזרנו
להם עד כמה שהייתה ידנו מגעת, לעומת זה היו רבים שסבלו דחקות ולא פנו אל הוועד מחמת
בושה. אתם היו לנו קשיים. ראשית, צריכים היינו להפריש להם סכומים גדולים יותר,
ושנית היה צורך לנהוג זהירות ולהגיש להם את העזרה בדרך עקיפין, בחשאי. לבסוף הייתה
לנו קרן של גמילות חסדים עד שיכולנו לתת הלוואות, סכומים גדולים, לבני עירנו לשם
יסוד או חיזוק עסקים. שלחנו גם כסף הרבה לבוצ'אץ' גופה, ושם נתחלק בין עניי העיר
לצרכי פסח. ואל לנו לעבור בשתיקה כי במקרים של שמחה או אבל הייתה האגודה מיוצגת
תמיד. כל הפעולות הללו זכו להכרה ולהערכה מאת הציבוריות היהודית שבעיר הבירה,
הקהילה היהודית בווינה הייתה גם משתפת אתנו פעולה במקרים של עזרה סוציאלית. עבודתנו
צוינה לשבח פעמים רבות בעיתונים היהודיים "דיא שטימע" ו"העולם החדש" כאגודה היחידה
שפעולתה מסודרת ומאורגנת יפה. העבודה לא הייתה קלה, כי אנשי בוצ'אץ' נתנו בי אמון
רב והטילו עלי את העבודה הקשה ביותר, אך שמחתי הייתה גדולה על שניתן לי להגיש עזרה
לנצרכים רבים, לשבחם של אנשי בוצ'אץ' עלי להגיד שהם נענו לי תמיד, והיו מוכנים תמיד
לשתף פעולה ולשאת בעול, ובכל פעם שפניתי אליהם בענייני כסף, מיד היו ממציאים את
הסכומים הדרושים. על כרחי נשאתי בעול הנשיאות משנת 1929 עד שנת 1938, משום
שבני-עירי לא חפצו לשחררני מן השררה הזאת. כל הפעולות נעשו כמובן מאליו במשרד שלי,
שלא על מנת לקבל פרס, עד שאפשר היה להקדיש את כל ההכנסות למעשי צדקה וחסד. בחודש
מארס 1938, כאשר קלגסי-היטלר כבשו את אוסטריה היו כמה מאות שילינגים בקופת החיסכון,
ומכיוון שהדבר היה לפני פסח חילקתי את הסך הזה בין עניים. אז הוזמנתי לבוא אל
הגסטאפו ונדרשתי למסור את. הפנקסים, הפיקדונות ואת כסף המזומן, ולבסוף - לפרק את
האגודה, וכך נתחסל מפעל-החסד שלנו. בהנהלת האגודה היו ליאון (לייביש) פריד - נשיא
הכבוד, יחזקאל אדרר, יעקב קרמינר, אפרים אלפנביין ומתתיהו ווייסר - סגני נשיאים ;
אגון מייזינגר, א, גינצברג, - גזבר ; י. מ, יגנדורף, מ, ווילסר, אפרים לוי פרידמן -
מפקח. כחברי נשיאות: זלמן ניימאן, אהרן אנדרמן, המהנדס מ. שיינברג, ד"ר דוד
פוהורילה, שאול וויינרב, פאול אדלשטיין, ש. ווילדמאן, מ; טורטן, וכמזכירות: גב'
צילה גגצר וגב' אופנר. לאחר פרוץ המלחמה בין גרמניה ופולין, בספטמבר 1939, נאסרו
כמה מאנשי בוצ'אץ' בווינה והובלו לדכאו. מהם : משה יגנדורף, הירש פרמינגר, משה
הופמן, מנדל יורמן, יוסף רוזנפלד, שנהרגו על קידוש השם. כבוד לזכרם.
ניו-יורק, יחזקאל אדרר
