שמעון ויזנטאל
היה יום עשרים באפריל, שנת 1943. העיר הייתה מקושטת ומפוארת בצורה חגיגית. החשמליות נסעו עטורות דגלים, ממעל, מעל מחנה-הריכוז שבלבוב, האירה באותו יום השמש בכל הודה והדרה. אולי לא לכבוד ה"מנהיג", כי-אם כדי להעניק קצת חום לאסירים הרעבים והיגעים. היה זה יום אביב אמתי. בימים יפים כאלה היה הנוף הנתון בתוך מסגרת של תייל דוקרני קורע את הלב ממש. חיילי-המשמר של הס״ס כבר היו שיכורים מאז הבוקר. הנהלת המחנה השתמשה בהזדמנות, להטביע את השמועות הרעות, שהגיעו מחזית-המזרח, בים של יי"ש. הדבר היה לאחר מפלת סטאלינגראד.
חטיבות-העבודה יצאו לעמלן אל מחוץ למחנה, אל העולם המוצף שמש, שהיה בעיניהן עולם עכור וקודר. דמויות עייפות ומדולדלות, כפופות ראש, שהיו פעם אנשים. ליד שער-היציאה היו מוכרחים לשיר, על פי פקודה, למען יראו האנשים, כמה שמחים הם לצאת לפעלם. חיילי-המשמר לקחו חלק בשירה.
בקסרקטין של המשמר, באולם-האוכל, נעשו הכנות מרובות לאסיפה חגיגית. באותו זמן עבדתי כצייר של שלטים וצבע בסדנאות של המחנה. כלפי חוץ צריך היה המחנה לעשות רושם מושלם ומסודר, כל הכתובות נתחדשו תכופות. החלונות של צריפי-המוות נצטבעו תמיד מחדש.
בשעה עשר הופיע בסדנה של המחנה סגן-הממונה דיגא והוציא אותי ועוד שני חברים. בחוץ ראינו שגם מן המשרד הטכני הוצאו אי-אלו חברים. ניהלו אותנו אל המקום הנקרא ״נאד״. החצר הפנימית הייתה מוקפת גדר כפולה של תייל דוקרני ברווח של שני מטרים. מסדרון זה היה נקרא ״נאד״. אחד המוצאים של ה״נאד״ הזה הוביל אל בור-החול, שכל מעשי-הרצח בוצעו שם. ה״נאד״ קיבל מושג של מסדרון-המוות.
ב״נאד״ זה כבר חיכתה קבוצה של עשרים אסירים בערך, ביניהם נשים אחדות. אנו כולנו היינו השריד של האינטליגנציה המקצועית: רופאים, מהנדסים, עורכי-דין, שרק על פי מקרה נשארו עוד בחיים.
מדוע ? שאלה זו לא שאל איש. מילה זאת נמחקה מן המלון שלנו, עם עוד כמה מלים. סוף-סוף יבוא קץ לייסורינו היומיומיים.
כאילו לשם השלמת אפלת מחשבותינו התקדרו השמיים. מזג-אויר אמתי של אפריל: גשם, שלג, אור-שמש... כשם שתקוות עולות ודועכות.
ואז בא סגן-המשנה של הס"ס קאוצר עם אקדח אוטומטי ואתו שמונה אנשי ס"ס.
"ללכת!" פקד קצרות. איש לא דיבר דבר, כל אחד מאתנו שקוע בתוך נפשו. באותו זמן כבר לא היו אף לאחד מאתנו בני משפחה, אחדים מהם הלכו בדרך זה גופו, או בבתי-חרושת אחרים של המוות. היינו בודדים, וזה היה עצם כוחנו. ארכת-החסד שלנו הגיעה לקצה.
אחרי חצי שעה של הליכה הגענו אל בור-החול. ספרתי בדיוק שלושים ושמונה אנשים ושש נשים. בור ארוך, עמוק כשני מטרים בערך, נמשך לפנינו.
היו בו מתים ערומים ושלוליות דם שלא יבשו עדיין מן הימים הקודמים. רק לאחר שהבור מתמלא לגמרי, מכסים אותו.
מכונית-משא עומדת לפנינו. "להתפשט!" "נעליים לחוד ובגדים לחוד! לבנים על ערימה אחת!"
אנשי-הדמים של הס״ס צרחו: ״מהר! בחפזון!״ הרגעים האחרונים עוד היו מלווים מכות ומהלומות. והנה נערמו הבגדים כסדרם ובהתאם לפקודה. ששת המועמדים הראשונים של המוות טוענים את בגדינו ונעלינו על מכונית המשא (הלא הממשלה הנאצית שברייך כבר חיכתה לחפצינו בכליון-עינים).
המכונית נוסעת לדרכה. ועתה התחיל הדבר. "להתייצב !" צורח קאוצר לקבוצה הערומה. זה אחר זה לפני הבור! אני העשרים ושניים בתור. קאוצר עומד ובידו אקדוח-המכונה צעדים אחדים לפני השורה.
״להסתובב!׳-, הוא מפקד בקול.
ועתה הוא מוכן לירייה בעודף. אני רואה איך הראשון נורה ונופל הבורה, אחריו השני, השלישי... אחד אינו נופל ישר הבורה, ואיש מן הס"ס מוכרח להטילו שמה על ידי בעיטת רגל. לפני ישנם עוד רק ששה חברים! כולנו רטובים מגשם והמומים מיריות וצריחות. כסרט מועבר באופן הפוך עוברים לפני כל חיי. אני מהומם.
פתאום שומעים אנו קול-שריקה ממושך. היריות חדלו. שמא כבר מתים אנו? אנו עומדים כגלמים שאין בהם רוח חיים. מרחוק בא איש הס"ס. כעבור כמה רגעים הוא כאן, זה הוא סדרן-העבודה קולאנקו.
אני שומע קריאה, אבל אינני מבין אותה. כשזו נשנית אני עונה.
"צא מן השורה!" נוהם קולאנקו. קאוצר מסב אליו את ראשו. "והשאר?" "המשך!"
אני מהלך כשיכור, מקבל סטירת לחי, שמשיבה אותי לידי הכרה.
אני מביט לאחורי, היריות האחרונות נשמעו, כל הקבוצה הומתה.
ההבטה שמביטים בי האסירים שבמחנה מזכירה לי שאני ערום ורטוב. קולאנקו מוליך אותי אל מחסן-הבגדים, מקום שם נותן לי איש הס"ס בלום מכנסיים קרועים, מעיל ונעליים.
עכשיו יוליכני קולאנקו שוב אל הסדנה, מקום שם יחכה לי ראש-פלוגה של ס"ס, שולצה, ובידו תפקיד בשבילי, חיבור כרוזי-חג שונים.
"היה לך מזל, שאנו עדיין צריכים לך" אמר, ופניו נתעקמו בגיחוך.
השעה שלש-עשרה. חטיבות העבודה יוצאות לעבודת אחרי צהריים. שוב קורנת השמש ומכסה בצעיף-זהרה את הפגרים החדשים.
תזמורת המחנה מנגנת:'הכול עובר...' ידיד ישן אומר לי בערב בצריף: 'בעשרים באפריל נולדו שניים'. 'איך זהו' 'ה"מנהיג" ואתה!'
לינץ, אינז׳ שמעון ויזנטאל
