ד. ד. פ.
העיר בוצ'אץ' הייתה בין הערים המפגרות מבחינה תעשייתית ומשקית. מספר האנשים שנזקקו
לסיוע היה רב מאד, במיוחד בחודשי החורף. המצוקה הייתה כה רבה, עד שלא יכלו לדאוג
ללחם בלבד, אלא שהיו נאלצים להגר או להיות נדונים לסיועם המתמיד של אזרחים בעלי
רחמים. המצוקה הייתה מחמירה במיוחד בערבי שבתות וערבי חגים. רבים היו נאלצים לחזור
על הפתחים בשבת ולבקש לחם, שניתן מתוך הרגל ואשר שימש מזון לכל ימות השבוע. מחוץ
לזה היו העניים נוהגים לחזור מדי יום ששי על החנויות, לבקש חצי פרוטה כדי לספק את
צרכיהם, נוסף על הלחם.
המצב הכלכלי החמור הזה, שהיה קרוב לרעב ממש, מצא הבנה מלאה אצל רגינה רייס, אשת
עורך-דין, שיסדה מטבח עממי עוד בשנת 1890, בו קיבלו עניי העיר ארוחת-בוקר חנם
וארוחת-צהרים מזינה במחיר 2 פרוטות. וביום ששי הוסיפו לארוחה גם בשר. מחוץ לזה
קיבלו ילדי בית-הספר העניים (מבית הספר ע"ש הברון הירש) מזון חנם אין כסף.
לשם השגת האמצעים הכספיים ההכרחיים בשביל הסיוע הסוציאלי הזה - ייסדה הגברת רייס
אגודת-נשים, שחברותיה שילמו תשלום שנתי ושירתו על פי תור במטבח בעת חלוקת הארוחות.
ונוסף על כך, הצליחה היא לעניין רבים מבעלי-האחוזות והחוכרים בסביבה ולהשפיע עליהם
שיספקו למטבח תפוחי-אדמה, כרוב ומוצרים אחרים. נוצרה גם מסורת, לפיה נהגו האזרחים
העשירים לציין את ימי התגים והשמחות המשפחתיות על-ירי מתן ארוחות צהרים למען העניים
באמצעות המטבח.
הודות לכשרון האירגוני של הגב' רייס התקיים המטבח העממי עד פרוץ המלחמה בשנת 1914 -
בהנהלתה האישית ובסיועו הרב של שמואל טלר. המטבח העממי היה מעשה חסד לצרכי העניים
הרעבים וילדיהם, להם סיפק המטבח ארוחה חמה, ובו יש לראות את זכותה הגדולה של הגב'
רייס.
נוסף על הגב' רייס, שהצטיינה בהקלת חרפת-הרעב, יש לזכור את הגב' פולה מרנגל וקלרה
גרוס, נשותיהם של עורכי-דין, שהתמסרו במיוחד לבית-היתומים שנוסד לאחר המלחמה. רק
הודות לפעילותן שלא ידעה ליאות נתקיים בית היתומים עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה
ושימש בתור בית למען ילדים יתומים ועזובים. החניכים המעטים של בית-היתומים שנותרו
בחיים זוכרים בהכרת טובה את העסקניות הצדקניות ואת מסירותן הרבה.
להוותנו אין נשים אלה בחיים : פולה מרנגל נמסרה לתליינים ע"י האיכר שבביתו הסתתרה,
ואילו הגב' גרוס נרצחה באחת ה"אקציות" יחד עם מאות רבות של אסירים. מספרים שאישה
אמיצת-לב זו מצאה את הכוח לעודד את הנשים והבנות הצעירות, על סף הקץ הטרגי, בעמדן
ליד הקבר הפתוח שנכרה במו ידיהן : "חיזקו ואימצו, אל-נא תפחדו, כי קרב הרגע, בו
יסתיימו עינויינו ושעת העונש למענינו".
יש לזכור אישה אחת שהצטיינה בשדה הפעולה הפוליטיות. הייתה זאת הגב' אלזה פלר, אשתו
של הרופא. היא החלה בפעולתה הפוליטית בלבוב, עברה לבוצ'אץ', מקום שם ניצלה את
כישרונותיה וניסיונותיה העשירים, זה היה בשנת 1905. קודם כל, הציגה לעצמה מטרה
לעורר רוח יהודית, לאומית וציונית בין נשי העיר. הצעד הראשון היה ייסוד האירגון
"רחל", בו היא פיתחה פעולה מסועפת, הרצתה בעצמה על נושאים לאומיים וגם דאגה להרצאות
על נושאים אחרים. במרוצת הזמן רכשה מספר גדול של חברות לאגודה שהמשיכו בפעולה
ועל-ידי כך הפכו לגורם חשוב בחיי הציונות בעיר. לאחר מלחמת העולם הראשונה המשיך
"חוג הנשים"-"ויצו" בפעולה הציונית בהנהגתן של חיה רול ובטי מדוינסקי ואחרות.
הגב' פלר ייצגה טיפוס של אישה חדשה לחלוטין בחיים הציבוריים. בעוד שהנשים
האינטלקטואליות האחרות גילו הבנה מיוחדת לעזרה סוציאלית ותפקידים הומניטאריים של
השעה, ללא הבנה לבעיות הלאומיות-יהודיות, הייתה היא מגלה אומץ לעורר חיים
לאומיים-יהודיים בין הנשים בעיר ולקרבן לשאלות הציונות. וזאת הייתה זכותה הבלעדית.
ד. ד. פ.
