ד"ר נפתלי מנצח
יום חורף קר, באחד הרחובות של העיר בוצ'אץ' עומד אני עם אבי ז"ל ועם ר' מרדכי קמפר,
חבר נעורים שלו, מורה לעברית בבית הספר העממי ע"ש בארון הירש, ואנו משוחחים בעניין
כניסתי לבית הספר ההוא. זה היה ביקורי הראשון בבוצ'אץ' שנקלט בזיכרוני. באתי שמה
מכפר מולדתי פושקובה שבפלך צ'רטקוב. קמפר ממליץ להכניס אותי לבית הספר שלו. אולם
אני אין דעתי נוטה לדבר ואין רצוני להישאר לבד בעיר הזרה. אבא ז"ל התחשב בסירובי
ואנו חוזרים לכפרנו האהוב עלי, שבו ביליתי את שנות ילדותי הראשונות, המאושרות
ביותר. בכפר גרו כעשר משפחות יהודיות, וכולן מתפרנסות היו ממסחר והיו גם ביניהן
בעלי אחוזות קטנות. בכפר היה נחל קטן, וגם אגם גדול היה בקצה הכפר, ובו הייתי מתרחץ
עם אבי ז"ל ועם חברי, אך לדאבוני לא עלה בידי ללמוד את מלאכת השחייה.
בחורף אהבתי להחליק במזחלת (עגלת חורף) קטנה מראש ההר, וכשהפשירו השלגים בראשית
האביב וגושי הקרח שטו על פני הנחל, אהבתי לעלות על גוש קרח ולשוט על פני המים...
וכשנפלתי לתוך הנחל, שמימיו לא היו עמוקים, לא אמרתי נואש, אלא קמתי לעלות על גוש
אחר, עד שבמקרה שמעתי קול אבא או אימא קורא, ואז מיהרתי לחוף מבטחים. יתכן, שקיבלתי
סטירות מאבא, שלא טמן ידו בצלחת והיה מעניק לי ממיטב יכולתו.... בגננו הגדול על יד
ביתנו צמחו עצי פרי, ובאביב הייתי נהנה ממראה הלבלוב של עץ הדובדבן והתפוח והאגס.
תענוג מיוחד היה לטפס על עץ הדובדבן ולקטוף את הפרי היפה והעסיסי ולהכניסו ישר לתוך
הפה. ומה אהבתי לגשת אל שיח ענבי-הסנה (אגרסט בלע"ז) ולקטוף ולאכול את הגרגרים
המתוקים והחמצמצים, מעשה שהצטיינתי בו לפי דברי אמי ז"ל כבר בגיל שנתיים. ועיקר
העיקרים היה עץ האגס הענקי, המלא "אגסי קיסר" עסיסיים, שטעמם, טעם גן עדן, לא פג
עדיין מפי. והיה בכפר גם יער עבות, שם היינו מטיילים אני עם חברי בשבת והיה זה
ה"עונג שבת" שלנו, שהיה מסתיים בביקור בגן-הפירות של הגרף וולנסקי, שחוכרו היהודי
היה מוכר את התפוחים והאגסים והשזיפים המשובחים. שם גדלו גם שיחי שושנים ורודות
והיינו קונים פירות טובים וגם שושנים ומביאים אותם הביתה, ואמהותינו היו רוקחות
מהשושנים מין מרקחת מצוינת, כעין ריבה, הטובה כידוע, לזמנים שאין צורך להשתמש בה,
או כפי האמרה הידועה: "שלא נהייה זקוקים למרקחת זו ...".
חג מובהק לילדים היה ל"ג בעומר. היינו אז עולים על הר הנקרא על ידינו "הר סיני",
מזוינים בקשת וחץ והיינו עושים תמרוני יריות. אחר כך היינו מוציאים מתרמילינו,
שהבאנו אתנו מהבית, תופינים טעימים, ביצים ודובדבנים משומרים ואחרי ברכת "בורא פרי
העץ" ו"בורא מני מזונות", היינו סועדים את לבנו במעדני המלכים הללו. וחג החורף
העליז היה ראש השנה לאילנות בט"ו בשבט, הטומן בחובו הנאה מפירות ארץ ישראל, כגון
תאנים,תמרים, חרובים ושקדים.
לאחר שחזרתי מבוצ'אץ' לכפר, הכניסני אבי לבית הספר הכפרי לכיתה א'. מורה כפרית
צעירה ועדינה לימדה את הלימודים בשפה האוקראינית והפולנית. היא השתדלה לקרבנו
ללימודים, שבהם מצאתי אמנם עניין-מה אולם ישיבתי כילד יהודי יחידי בכיתה בין
ה"שקצים", שאת לשונם הבנתי רק מעט מזעיר, לא נעמה לי. וגם השפות הזרות לא משכו את
ליבי ביותר. לכן יצאתי מבית הספר ונשארתי בבית אבא, שם המשכתי בלימודי קודש וחול,
כמקודם, ולמדתי מלבד עברית גם גרמנית, פולנית וחשבון. זכורני, שבהיותי בן שש, הייתי
מדריך את אחי הצעיר ישראל המנוח בן חמש בכתיבה עברית .
אבי, ר' אברהם בן נתן רודס, בן בוצ'אץ', שעבר אחרי חתונתו עם אמי חיה אסתר בת שלמה
לכפר פושובקה, ניסה בהתחלה את כוחו, כיתר יהודי הכפר, במסחר, והייתה לנו חנות
כל-בו, אך אבי לא הצליח ביותר במסחרו ולאט לאט עבר לעבודת הוראה והיה מלמד את כל
ילדי הכפר היהודים מגיל 3 עד לחופה (18 עד 20 בערך). תוכן הלימודים היה: עברית
מהא"ב עד לתנ"ך ותלמוד, וגרמנית עד לידי קריאה בשירי שילר וגטה ולימודם בעל-פה. גם
העזרה בכתיבת מכתבי אהבה של החתן לכלה בגרמנית ומכתבים לחותן בעברית, נכנסה לתחום
פעולתו החינוכית.
רוב התלמידים היו ממשפחת זוננשטיין, וראש המשפחה, ר' משה זוננשטיין, בעל בית-מרזח,
היה יהודי בר-אוריין ומשכיל, והיה מחבר שירים בעברית ובגרמנית. אחדים מבניו ונכדיו
נמצאים בארץ.
ובהגיעי ללימודי כיתה ב', עברתי סוף סוף לעיר בוצ'אץ' ונכנסתי לכיתה ב' של בית הספר
העממי של שם בארון הירש. שם שלטה בי שלטון גמור המורה הבלונדינית היפיפייה, מרת
לנגר, אשת המנהל. מורה זו הצליחה להנעים לתלמידים הצעירים את הלימודים והיא הייתה
מדברת איתנו פולנית ולפעמים גם קצת אידיש. זכורני, כשהיה עלי לכתוב שיעור בביה"ס
ונשברה לי ציפורן העט, נתנה לי המורה ציפורן חדשה וצבתה אותי בזרועי, אמרה: "טוסטי
א קניפ און נאדיר א שפראס" (הרי לך צביטה והא לך ציפורן...). "רבנית" כזו עשויה
הייתה להתחבב על התלמידים יותר מאשר מלמד עם המגלב ביד, המוכן להצלפה כל רגע.
באותו זמן הייתי גם מבקר ב"חדר". בחורף למדתי אצל ר' מאיר המלמד על הנגורז'אנקה
והיינו יורדים מהגבעה בערב, בשעה 8, אל העיר, ל"שוק הבהמות", שעל יד "בית התמחוי",
ומשם היינו מתפזרים קבוצות קבוצות הביתה. פעם הגענו ל"שוק הבהמות" ובדעתי היה ללכת
משם יחד עם קבוצת חברים הגרים בשכנות ליד ה"גשר השחור" הגדול, הבנוי על הנהר סטריפה.
אולם מה גדולה הייתה הפתעתי ותדהמתי בראותי, שכל חברי תפסו חזירים, שהסתובבו שם
לרוב והם רוכבים עליהם ודוהרים הביתה... אני, שנפשי סלדה ברכיבה על בהמה טמאה כזאת;
נאלץ הייתי ללכת יחידי ברגל לבית מגורי אצל דודתי חנה ז"ל ולעבור ברחוב הראשי ליד
גדר אבנים של בית העלמין. שלג רב נפל לארץ ואני צועד בשלג וחולם. ופתאום, שוד ושבר
! דמות עטופה בטלית לבנה לפני. אין זאת כי אם "מת" יצא מקברו בבית העלמין ומתקרב
אלי. לא נמלכתי הרבה בדעתי, כדי להבחין בדמות הזאת לאמתה, רק נפלתי מלא קומתי
ארצה... כשנתעוררתי מצאתי את עצמי במיטה בבית דודתי, , נתברר, שאיש מכר עבר בעגלת
חורף ומצאני שוכב בדרך ואספני אל עגלתו והביאני אל בית דודתי... ב"זמן" השני בקיץ,
למדתי ב"חדר" אחר אצל "מורה" (לא "רבי"), שמואל הורן, גיסו של דר' פלר, אליו היו
פונים התלמידים לא בשם "רבי", אלא בשם "מורה". לו הייתה בת צעירונת יפיפייה, ברתה
שמה, ופגשתי אותה כעבור שנים בווינה.
ושוב עזבתי את בוצ'אץ' אחרי שנת לימוד וחזרתי לכפרנו השקט והמשכתי בלימודי בשקידה
אצל אבי מורי. לבסוף נסתיימה האידיליה הכפרית, כי העתקנו את מושבנו מהכפר לעיר, ואז
נכנסתי שנית לבית הספר העממי ע"ש בארון הירש לכיתה ד' ובו למדתי יחד עם חברי יוסף
טישלר. בבית הספר למדנו מלבד לימודים כלליים בשפת הפולנית, גם גרמנית ואוקראינית
(רוחנית). עברית למדנו מאיזה ספר-לימוד בתרגום פולני וגם דקדוק עברי מפי המורה
מרדכי קאמפר, הנזכר קודם.
מלבד זה היה מורה לדת, כלומר, לתולדות ישראל בשפת הפולנית, הוא המורה הזקן ר' משה
חיים טויבר, בעל זקן לבן ארוך ולבוש פראק שחור. הוא היה מלמד שנתפקר והיו מרננים
אחריו, שהוא מעשן בהסתר סיגריות בשבת. את השיעור היינו צריכים ללמוד על פה מלה במלה
מתוך ספר ההיסטוריה היהודית, ואוי לנו אם החסרנו חלילה מלה... מכיתה ד' של ביה"ס
העממי היה עלינו לעבור לגימנסיה ולעמוד קודם במבחן. למזלי הביש, חלה הבחינה בשבת
חזון, ערב תשעה באב, היה צורך גם לעבור בחינה בכתב. ואני נער דתי, השומר מצוות
ומחמיר בקלה כבחמורה וסימני פאות קצרות לרקותיי, - עלי הוטלה העבירה החמורה לכתוב
בשבת ! קשה הייתה המלחמה בלבי, אולם גברה עלי דרישת הורי ז"ל והשפיעה עלי גם השפעת
מה התייחסותו הנועזת של ידידי יוסף טישלר לעבירה החמורה הזאת.
בחינתנו עברה בהצלחה ונתקבלנו במז"ט לגימנסיה ושוב היה עלי לעבור מבחן קשה, ללבוש
את מדי הגימנסיה ה"גויים" ולגזוז את פאותיי הקטנות. למבצע זה היה חסר לי האומץ,
אולם עמד אז לימיני ודאג לסידור הדבר דודי המשכיל .- רוזנברג ז"ל, שהיגר אח"כ
לאמריקה והוא הובילני למספרה, שם עברתי את ה"גז" ושבתי הביתה גזוז פאות, לבשתי את
המדים הכחולים ויצאתי עם דודי לטיול-ניסיון בעיר. כבה הוכנסתי בסוד "הסטודנטים"
הגימנזיסטים שבמוסד החינוכי הגבוה ביותר בעירנו, ובגורלי נפלו מאבק עם המורים
האנטישמיים וגם מלחמת קיום, בהיותי נאלץ לתת שיעורים לתלמידי בתי הספר ולהשתתף
בפרנסת משפחתי, כי אבי ז"ל המשיך לעסוק בהוראה ועל חוג תלמידיו נמניתי אני וחברי
יוסף טישלר. למדנו מקרא, נביאים, תלמוד ועברית כשפה חיה. השתמשתי אז בספר "המדבר
בלשון עמו" ולשם הקלה בלימוד חיברתי לי מלון עברי-גרמני מתיך ספר הלימוד עפ"י א-ב.
מחברת זו נעלמה במרוצת הזמן.
אהבתי את השפה העברית ולמדתיה תוך מסירות ושקידה. קשה היה עלי לימוד התלמוד, בייחוד
כשהיה עלי ללמוד בערבים ואני רדום ויגע מעמל היום. אולם דבר אחד היה מעודד אותי
באותם ערבי חורף בשעת הלימוד, וזאת הייתה פת ערבית של תפוחי אדמה חמים וכוס תה,
ואחרי זה שוב יכולתי להמשיך בלימודי. למדתי כמה מסכות, אך השמה הארמית לא נקלטה יפה
במוחי.
אבי ז"ל היה מתפלל בבית המדרש הגדול (נוסח ספרד) שע"י בית הכנסת הגדול. באותו בית
מדרש נעשיתי לבר-מצווה ושם הייתי מתפלל תמיד בשבת ובחגים יחד עם אבי. שם היה מתפלל
גם הרב דמתא. והיו יושבים חובשי בית המדרש ולומדים בשקידה. זכורני, שני למדנים
מובהקים, אחד היה נכדו של הצדיק הגדול מבוצ'אץ', ר' ישראל ליב, שהיה נמוך קומה, בעל
גבנון, אך פניו היו אצילים ואליו היו פונים הלומדים הותיקים בכל מיני שאלות, ביחוד
כשנתקעו באיזו סוגיה חמורה. השני היה סגי-נהור, חיים רפאל, וכשהיה מישהו קורא לפניו
מהגמרא, היה מסביר כל דבר וידע גם להמשיך בעל פה במקום שהקורא הפסיק. מהמשכילים
שבעיר זוכר אני את אביו של ש. י. עגנון, שהיה סוחר ומשכיל, והוא כנראה שהתוה לבנו
הצעיר את ראשית דרכו בשדה הספרות העברית והצית בלבו את ניצוץ השירה, וגם את אביו של
מתתיהו ויינרב, שהיה למדן ומשכיל ובקי בשפה העברית והגרמנית. מלבד אלה היה גם משכיל
ציוני לייביש פריד ויבדלו לחיים דוד נוימן וגינסברג, הנמצאים כיום בארץ, ועוד. היו
גם סוציאליסטים יהודים כמו גוטולד, שהיה מתרועע עם הציונים, וסוציאליסט לוחם מקבוצת
המתבוללים שבעיר, מוזלר, מנהיג של התנועה בכל המחוז, שהשפעתו הייתה מרובה גם על
האיכרים האוקראינים.
בימי חול הייתי לרוב מתפלל לא בבית המדרש הגדול, אלא בבית המדרש הישן של המתנגדים,
כי היה עלי להשכים בבוקר ולהתכונן לביקור בבית הספר, לכן הייתי מתפלל השכם בבוקר עם
הוותיקין, וכשהייתי עומד שקוע בתפילה בקרן זווית אחת שבבית המדרש היה בקרן זווית
אחרת עומד הצעיר התורני המשכיל, בעל פאות ומעיל ארוך, מי שהיה עתיד להיות גדול
המספרים העבריים בדורנו, ש. י. עגנון.
אהבתי לציון ראשיתה עוד באביב ימי, בהיותי בכפר מולדתי בשדות פושובקה, גניה
ויערותיה. באותם הימים קראתי באיזו חוברת שיצאה מטעם "חובבי ציון" באודיסה, שהשפיעה
עלי מאד. בימי הקונגרס הציוני הראשון היה אבי ז"ל קורא אתי ב"הצפירה" דו"ח
מהקונגרס, על נאומיו של ד"ר הרצל ועל מתנגדיו... בשבת אחרי הצהרים היה אבי מבקר
בחוג דוברי עברית שבחבורת "ציון" והיה בא הביתה
ומספר, שבחוג הזה מדברים שעה שלמה עברית, דבר שנחרת עמוק בלבי. בתקופה ההיא הייתי
מטייל ביערות פודלסיה והפדור שבסביבת בוצ'אץ' והייתי קורא שם את סיפוריו ההיסטוריים
של ש. פרידברג על "מלכות בית דוד", "אהבת ציון" של מאפו וגם "הדת והחיים" של ראובן
אשר ברוידס ו"התועה בדרכי החיים" של פרץ סמולנסקין וגם ספרי שעשועים של יצחק
פרנהוף. דרשנים ציוניים היו באים ודורשים דרשות בבית הכנסת הגדול ואני חיכיתי בקוצר
רוח עד שהדרשן התחיל סו"ס לדבר על חיבת ציון וארץ ישראל. בייחוד נשמר בזיכרוני
הדרשן אברמסון, שהיה כמדומה לי מאוקראינה, והוא אביו של הסופר העברי ח, ש. בן-אברם,
החי כעת בארץ. הוא היה נואם עממי ציוני מובהק, וכמה שמחתי כששמעתיו
מדבר נגד הצעת אוגנדה, כי אני סבלתי את סבלם של "ציוני ציון", שהתקוממו על
האוגנדיסטים. היינו קוראים אז את העיתון העברי "המגיד", שיצא בקראקא ואח"כ "המצפה"
וגס "הצפירה", ומלבד זה את העיתון הציוני הרשמי הגרמני "די וולט" ואח"כ ה,,ווסחוד"
וה"מוריה" הפולניים.
מן המחלקה הרביעית שבגימנסיה התחילה אצלנו פעולת הציונות "המעשית", כלומר, ייסדנו
חוגים ציוניים בין תלמידי הגימנסיה הבלתי מתבוללים. בחוגים אלה עסקנו בלימוד תולדות
ישראל והציונות (ע"פ ספרו של ו. ספיר) וגם בידיעת א"י. באופן מיוחד אורגנה הפעולה
של תורמי תרומות לקק"ל בין תלמידי הגימנסיה, חלוקת קופסאות בכל חוגי התושבים
היהודים וגם בבתי הכנסיות והמדרשים. מדריכינו ומורינו הראשונים היו מתתיהו ויינרב
ואברהם זילברשיין, זכרונם לברכה, תלמידי גימנסיה במחלקות הגבוהות, ואחרי גמר למודם
בגימנסיה – כאקדמאים. זכורני, כיצד אני וחברי אברהם חלפן וגם צבי אנדרמן, שהוא כעת
רב רפורמי באמריקה - למדנו אצל זילברשיין ספר ישעיהו ופרקים שלמים ממנו גם על פה.
זילברשיין היה גם מכתיב לחלפן שיעורים מתולדות ישראל בשפה הפולנית, ספר זה עמד לצאת
לאור בצורת חוברות לימוד מטעם מרכז "צעירי ציון", זהו ארגון ציוני של תלמידי בתי
הספר התיכוניים שבגליציה, שממנו יצא "השומר הצעיר", בסוף מלחמת העולם הראשונה.
זילברשיין הורה לתלמידי הגימנסיה מכל המחלקות "עברית בעברית" הן למתחילים והן
למתקדמים. השפעתו של זילברשין עלינו הייתה גדולה והוא הכניס בלבנו זיקה רצינית
לתרבות העברית, כי הוא היה הוגה דעות, בעל ידיעות עמוקות בתרבות ישראל. היו ניגודים
וכעין השלמה בין שני המנהיגים אברהם זילברשין ומתתיהו ויינריב. זה האחרון היה בקי
בתורה ובתלמוד והיה בעל מזג חם, ציוני נלהב ונואם מתלהב ומלהיב. הוא היה עסקן ציוני
מובהק, ייסד את אגודת הנשים "רחל" יחד עם אשת הרופא ד"ר פלר והיה שם פעיל מאד.
באגודה זו היו מתקיימות הרצאות ציוניות. וזוכר אני הרצאה מאת שלמה שילר, שהוזמן
במיוחד מלבוב. חברו של מתתיהו וייגרב ושותפו לפעולה ציונית היה ליאון וכסלר, נואם
בעל כשרון מעולה, בייחוד נתפרסם
כנואם עממי.
ברצוני לציין כמה מאורעות שנחרתו בזיכרוני מאותם הימים. פעם כשעת הפסקת השיעורים
בשעה עשר בגימנסיה, ניגש אלי חברי מניו פוהורילה כשהוא מבוהל ואמר לי: "התדע, הרצל
מת !" זו הייתה מכה לאידיאל הציוני שקינן עמוק בלבנו הצעיר ואי אפשר היה להשלים עם
בשורה מחרידה זו.
רושם חזק עשתה עלי עצרת-האבל לזכר קישינב אחרי הפרעות. אזכרה זו שהרעידה את הלבבות,
נערכה בבית הכנסת הגדול ומלבד אמירת "יזכור" ו"אל מלא רחמים" ע"י החזן, השתתפי
באזכרה כמה מראשי העסקנים הציוניים כנואמים וגם מקהלת סטודנטים ששרה "אלי ציון
ועריה" של יהודה הלוי.
בשנת 1906 הופיע בבוצ'אץ' סופר עברי, אליעזר רוקח, דודו של שר-הפנים לשעבר, ישראל
רוקח, והוא בא מארץ ישראל דרך רומניה (ראה תיאורו בספר זיכרונותיו של זילברבוש וגם
בספרו של משה סמילנסקי "משפחת האדמה"). רוקח התקשר חיש מהר עם משכילי בוצ'אץ',
בייחוד עם מרדכי קמפר, מורה בית הספר ע"ש הבארון הירש הנזכר קודם, הנוטה לדעות
סוציאליסטיות, ועם המשורר הצעיר, שהיה כוכב עולה, שמואל יוסף צ'צ'קס (עגנון), אתם
יחד ייסד רוקח ירחון עברי ספרותי "הירדן", ומלבד זה הוציא לאור שבועון "דער וועקער"
(המעורר). לפי השערתי הייתה לשני המשכילים האלה, רוקח וקמפר, השפעה לא מועטה על
חברם עול-הימים, החולם, הצועד צערים ראשונים בשדה הספרות העברית. עגנון היה מטייל
עם שני חבריו הקשישים ב"יער השולגאס" ובטיולים האלה היו נדונות בעיות ספרותיות
ותרבותיות, העומדות ברומו של עולס. זכורני הרצאה ספרותית של עגנון, כעין משא על
הספרות העברית החרשה שהייתה מלאה פנינים והברקות.
הרצאותיו של רוקח על א"י ועל הספרות העברית היו מדעיות ומעמיקות, אך המרצה היה קופץ
מעניין לעניין והיה מתבל את דבריו ברעיונותיו של אריסטו והרמב"ם, שופנהאור וניטשה
ווגנר. זכורני משפט אחד מאחת ההרצאות, כשהתכוון לעשות השוואה והבדלה כאחת בין
שופנהאור ווגנר :
"Schopenhauer musizierte in der philosophie und Wagner Philosophie in der Musik
("שופנהאור עשה את הפילוסופיה כמין זמר, ווגנר עשה את המוסיקה כמין פילוסופיה").
ממרדכי קמפר זוכר אני משא ספרותי ב"הירדן" על הנריק איבסן.
ראוי לתאר קצת את מורי הגימנסיה שלנו. היו מורים יהודים בודדים, ובין המורים
הנוצרים היה מספר לא קטן של שונאי ישראל, אך זה לא מנע אותם לקבל מתנות בסתר,
במזומנים ובשטרות, מאבות התלמידים היהודים, כדי להמתיק את גזר דינם על התקדמותם
בלימודים. יוצא מכלל זה היה המורה ללטינית וליונית, ששמו היה חלבק, זה היה פולני,
בעל בלורית מלבינה, לבוש בגדי "שלאכציץ" מאופנה ישנה, כעין ז'ופיצה ירוקה קצרה
המגיעה עד ברכיו ונעול מגפים מקופלים. הוא היה פילולוג וידע מלבד השפות האירופאיות
והשפות הקלסיות, יונית ולטינית גם סנסקריט ושפות שמיות, ובכללן עברית, שאותה למד
מפי מוניש באואר, חובש בית המדרש לשעבר, שנתפקר. וזה שוב למד מפי תלמידו ורבו
הפרופסור חלבק לטינית ויונית. חלבק היה נוהג בבית הספר להראות לתלמידים על הדמיון
בין הלשון העברית והלשונות האריות, יונית ולטינית, וגם סנסקריט, לדוגמה: המלה "ראה"
היא ביונית "הוראו", "הר" דומה ל,,הורוס", "שקף" לסקואפאו, "יין" לאייניס, וכדומה.
הוא היה מדבר אתי עברית והיה אומר לי לתרגם לעברית את השיעור שתרגמתי בכתב מפולנית
ליונית, וכמובן שהייתי עושה דבר זה ברצון, פעם שאל המפקח, שבא לבקר בגימנסיה וראה
את המחברת שלי : "מה פירוש הכתב הזה בתוך השיעור היוני ?" - ענה חלבק: "התלמיד הזה
יודע עברית ואני הצעתי לו לתרגם את היונית לעברית".
במחלקות העליונות של הגימנסיה, כשהיינו צריכים לכתוב חיבור חפשי על איזה נושא שהוא,
נקטתי כלל זה : להתחיל כל חיבור כזה באיזה פתגם עברי, כמו, למשל, החיבור על תפקיד
הדם בגוף התחלתי במלים ובאותיות עבריות ולטיניות: "הדם הוא הנפש". זוכר אני את
המורה קירונסקי, שהורה יונית. כשנכנס לחדר הלימוד והייתה צפויה לנו סכנה, שיבחן
אותנו אם אנו יודעים על פה את השיעור מכסינופון או הומר, אז ביקשוני חברי, שאני
אשאלהו, מה דעתו על איזה רעיון מהוגה דעות עברי, מחכמי התלמוד או מעקרונות של דת
ישראל בהשוואה לרעיונות של סוקרטס, אריסטו או אפלטון. התחבולה עלתה יפה, כי המורה
הוגה הדעות, בעל הראש הגדול, היה נכנס לים התלמוד היוני ודולה מחכמת יוון רעיונות
למכביר ולא היה מספיק לגמור את הרצאתו בשיעור אחד ונאלץ היה להמשיכו בשיעור הבא, כך
הערמתי עליו, אני וחברי נחלצנו לא פעם מצרה של בחינת שיעור על פה. שוב נזכר אני
במורה אחר ללטינית, רמבץ' שמו, בעל גוף גמלוני שמן, שהיה ירא מאד מפני הסוציאליסטים
והאנרכיסטים, ולי היה קורא "אנרכיסט" ולא אדע, מנין שאב את דעתו זו.
חיי התרבות הרציניים שלנו היו מחוץ לכותלי בית הספר, בחוגים הציוניים והתרבותיים
הכלליים, שבהם עסקנו בהרצאות על נושאים מהספרות הכללית או בנושאים היסטוריים או על
הספרות העברית. באותם הימים הייתי מכין את שיעורי לבית הספר יחד עם חברי מניו
פוהורילה, המתגורר כעת בירושלים. היינו עורכים יחד עם חברים אחרים, כמו צבי הלר,
שנברג, גוטפריד ואחרים נשפים ציוניים, בייחוד נשפי מכבים או נשפים ספרותיים עבריים.
פעם ערכנו נשף ליובלו של אחד העם. ידעתי, שביאליק כתב שיר "אל אחד העם", אולם בכל
העיר לא יכולתי למצוא אז את ספר השירים של ביאליק, ובלית ברירה הייתי נאלץ לשבת
ולחבר שיר לאחד העם. וכך ניצול אח"ה מהעדר שיר בנשף הנערך לכבודו. כל תלמידי
הגימנסיה הציוניים היו מאורגנים בחוגים עם מדריכים מהמחלקות העליונות, ואני בתוכם.
מלבד חבורת "ציון", שבה אורגנו הציונים, היה גם מועדון "עבריה", שבו היה פעיל
בייחוד המורה העברי הצעיר ישראל פרנהוף המנוח, שם הושמעו הרצאות שונות על נושאים
ספרותיים, ציוניים ודברי ימי ישראל.
העסקנים הציוניים שבבוצ'אץ' השתדלו לייסד בעיר בית ספר עברי. השתדלנו להביא מורה
מהחוץ נוסף למורים המקומיים. נודע לי כי בלבוב מתגורר הסופר ג. שופמן והוא עוסק גם
בהוראה. מיהרתי וכתבתי אליו והזמנתיו לבוא ולכהן בעירנו כמורה בית הספר העברי העומד
להיווסד. קבלתי תשובת בזק על גלויה במלים : 'איני זז מכאן"... לפני זמן מה בשעת
בקורי אצל שופמן, הזכיר הוא לי את דבריו: "הזוכר אתה, מה שכתבתי לך בלבוב : איני זז
מכאן..." "איזה זכרון נפלא יש לך" - עניתי לו. בשנת 1907 הוזמן לבוצ'אץ' מטעם אגודת
המורים שבגליציה המורה המומחה ברוך יצחק ברקוביץ' המתגורר בעת בחדרה.
בשנת 1907 עברתי מבוצ'אץ', מחמת מורי הגימנסיה הצוררים, לעיר בז'ז'ני. שם המשכתי
בלימודי ובפעולה ציונית בארגון "צעירי ציון" של תלמידי הגימנסיה וב"עבריה" בהדרכתו
של המורה העברי צבי שרפשטיין, כעת פרופסור בבית מדרש גבוה למורים באמריקה. וכשבאתי
לימי החגים ולימי החופש לבית הורי ז"ל בבוצ'אץ' השתתפתי ב"עבריה". גם ידידי יוסף
טישלר, -שהיה בא לבית הוריו בימי החופש היה משתתף באופן פעיל ב"עבריה" וזוכר אני
הרצאה אחת שלו על "האגדה מישראל". אחרי גמרי את למודי בגימנסיה בשנת 1909 היה עלי
להחליט, איזה מקצוע מתאים ביותר בשבילי בא"י, לפני היכנסי לאוניברסיטה, ובנידון זה
שאלתי בעצה במשרד של "חובבי ציון" ביפו, שבו כיהן אז כמזכיר .ש.י. עגנון, שעלה לארץ
שנתיים לפני כן. קבלתי תשובה ועצה ללמוד רפואה, אך בשולי הגלויה כתב לי עגנון מלה
במלה: "שב לך באשר אתה יושב, ובקש לך שם פרנסה". הדבר הרגיזני, מפני שראיתי בזה
פגיעה במשאת נפשי לעלות לארץ ישראל. וכשפגשתי את עגנון כאן, שאלתיו, מדוע ענה לי אז
כך, והשיב לי, כי בימים ההם לא היו נוהגים לעשות תעמולה לעליה בגלל המצב הקשה ששרר
בארץ. את השיחה הזאת שלנו הנציח אח"כ עגנון בספרו "אורה נטה ללון" בשיחה שהייתה בין
המחבר לבין ד"ר מילך.
לאחר שעזבתי את גליציה ב-1909 ועברתי לווינה, המשכתי כמובן בפעולות ציוניות, הקרן
הקיימת והמשרד הא"י והשתתפתי ביסוד האגודה האקדמאית העברית "התחיה" יחד עם חברי
מבוצ'אץ', אברהם חלפן וצבי אנדרמן, ואח"כ - בייסוד ההסתדרות העברית, אולם זה פרק
מיוחד בתולדות הנוער הציוני, שעבר מבוצ'אץ' לוינה.
הורי עברו מבוצ'אץ' לוינה בשנת 1915 ושם חייתי אתם עד עלותי לארץ, ואחר כך הסתופפתי
בצלם כאן בחדרה עד פטירתם בשנת תש"ב.
חדרה, ניסן תשי"ג.
ד"ר נפתלי מנצח
