בית הכנסת הגדול - ש"י עגנון

 

	Web www.buchach.org

משהגדילה העיר ונתרבו יושביה, קצתם מחמת עצמם וקצתם מאותם שהביא בעל העיר ממקומות אחרים ומאחוזות נחלתו, נתמלא בית המדרש והיו מצטמתין ועומדים צפופים, ופעמים שבאו לידי ביטול תורה, שאותם שמקרוב באו היו מאריכין בתפילה ומהם היו כופלים ומשלשים כל תיבה. שבימי המהומות היו נרדפים כחיות היער ונשתכחה תפילתם מפיהם, משבאו לעיר מושב וזכו להתפלל בציבור שנו ושלשו כל מלה, שאם אין הראשונה כתיקנה אולי תישר בעיני ה' השנייה והשלישית.

נתנו טובי העיר את דעתם לבנות בית חדש מיוחד לתפילה. כדי שיהא כל אדם מוצא לו מקום לתפילתו וכדי להרחיב לבעלי תורה את מקומם בבית המדרש. מי שרגיל להאריך בתפילה יתפלל בבית הכנסת, מי שרגיל לסמוך תורתו לתפילתו יתפלל בבית המדרש, שבית הכנסת מיוחד לתפילה ובית המדרש מקום הוא לתורה ולתפילה.

צירפו מעשה למחשבה ופקדו את כל העיר והלכו מבית לבית ומאיש לאיש, שיהא לכל אדם חלק בבנין בית הכנסת שבעיר. פתח כל אחד ואחד את ידו ונתן את נדבתו, העשיר מעושרו והעני מעוניו. לא היה אדם בעיר שלא הפריש מממונו, אם כפי כוחו ואם כפי כוח בטחונו, שכל המכבד את ה' מהונו, המקום ממלא חסרונו. ואפילו העני שאין עמו אלא עניותו הביא את נדבתו. ברם זכור כל נדיב לב לטוב שהיו ראשונים לנתינה, ובזמן הבניין חזרו ונתנו, מלבד מה שקנו להם בכסף מלא מקומות קבועים להם ולזרעם אחריהם עד ביאת הגואל, אלו המקומות שאצל ארון הקודש ואצל התיבה. אף מסביב לבימה בכלל המקומות הקנויים היו, משום שקרובים לשולחן הקריאה ושומעים משם את קריאת התורה בלא להפסיד שום מלה.

צירפו עשייה לעשייה והתחילו בונים. והמקום היה בעזרנו ולא נשבתה המלאכה, לא על ידי עצמות מת ולא על ידי גויים. ואף המלכות הביטה בעין יפה על בנין בית הכנסת וסייעה לבנות את הבית כמין מבצר מעוז ומחסה מפני הקדרים שהיו רגילים לבוא למלחמה. אף ארובות עשו שם למטה מן הגג, לירות משם בכלי ירייה על הצר בעת מלחמה. אף ראש המנזר לא עמד לשטן, שהיו היהודים שוכרים ממנו בתים וחנויות וסיפקו בידו להרבות את הכנסותיו.

דורשי צפונות אומרים, בראשונה בנין של עץ בנו. כיוצא בו בית המדרש, כיוצא בו כל בתי היהודים. אחר שנים נתן בעל העיר רשות לבנות את בית הכנסת אבנים. ואף ראש הכמרים הסכים, בתנאי שיתנו לו בכל שנה כך וכך סלים מלאים חלב לנרות של בית יראתם. לא יצאו שלוש עשרה שנה עד שנבנה בנין מפואר. זה בית הכנסת הגדול, שעל כל צרה שלא תבוא באים לשם להתפלל והקדוש ברוך הוא שומע תפילת עמו ישראל ומצילנו מכל צר ואויב, שלא פעם אחת בלבד עמדו עלינו לכלותינו ההיידמקים מזה והשילרי"ם היינו תלמידי הכמרים מזה, ובין אלו לאלו עירונים עם כפריים.

 

חנוכת בית הכנסת

חינכו את בית הכנסת בבכי ובצום ובמזמורים, שבחר החסיד המופלג מן המיוחדים שבדור ר' בנימין וואלף בן הרב ר' מאיר זכר צדיק לברכה, שישב כל ימיו בסיגופים נוראים ועסק בתורה ובמצוות בקדושה ובטהרה והרביץ תורה בעירנו עד שנקרא לעיר המלוכה ווינה ללמד שם תורה. אחר גירוש ווינה הלך עם גולי ווינה לק"ק פיורדא (Fürth) ונתקבל שם לשבת על כסא ההוראה והנהיג את הקהילה הקדושה בחכמה ובענווה והנהיג שם כמה מנהגים טובים. מקצת מהם לגבי נטילת ידיים וסדר תפילת חולים נזכרים בספר קיצור של"ה. נתבקש בישיבה של מעלה בשבת ערב חג השבועות בשנת תנ"א. וסימנך שם אתן את דודי לך, אתן בגימטריא תנ"א.

אחר שהקיפו את חומות בית הכנסת במזמורים נתכנס כל הציבור לבית הכנסת ובראשם ר' יצחק שליח ציבור שהוא רביעי לר' יצחק ורנק, ששמונים שנה קודם לגזירת שנת ת"ח היה ש"ץ בקהילתנו ובשעת פטירתו הנחיל את קולו לזרעו. הזכירו המהרש"ל בתשובותיו לעניין שאירע בעירנו.

וסדר הנחלת קולו לזרעו כך היה. אותו היום שנפטר ר' יצחק לבית עולמו ערב שבת קודם חשיכה היה. נכנס למרחץ ירד ועלה ולבש בגדי שבת ויצא וקרא לבניו שיבואו כולם לביתו לקבלת שבת. אמר להם, חולשה ירדה עלי ואיני יכול לילך לבית הכנסת, בכן נקבל שבת בביתי. נתעטף בטליתו ועלה על מיטתו וקיבל את השבת בקולות עריבים במזמור הבו לה' בני אלים. ועדיין לא היו נוהגים כן במדינות שלנו, שהיו מקבלים את השבת במזמור שיר ליום השבת. לאחר שסיים את המזמור הרגישו הבנים בעצמם שקולו של אביהם מתנגן בלבם בשבעה קולות שאמר בהם דוד את המזמור.

ויש מספרים את הדבר כך. אותו היום שנפטר לבית עולמו אמר להם לבניו, דומה עלי שמתבקש אני למקום שהכול מתבקשים לשם, ואיני יודע אם היום אם מחר, אלא כל זמן שאני שרוי כאן רוצה אני לעשות עמכם. באו כולם אצלו. עמד והתפלל מנחה וניגן בנעימה מזמור שיר ליום השבת פסוק פסוק בשמחה עצומה והתפלל ערבית וקרא קריאת שמע ואמר אמת ואמונה, כיון שהגיע לחרוז לך ענו שירה כיסה פניו בכנף טליתו והוציא את נשמתו, ומאותם הניגונים ששמעו בניו בשעת פטירתו עשו נגינות עריבות לכמה תפילות ופיוטים.

ודבר פלא נעשה בקולו של ר' יצחק. בניו בלבד זכו בקולו של ר' יצחק, חתניו ושכניו לא זכו בקולו של ר' יצחק.

זה לעניין פטירתו של ר' יצחק החזן. לעניין חנוכת בית הכנסת כך היה.

באו לו ר' יצחק וששת בניו עמו, שהיו מסייעים את אביהם בקולם, שכולם יודעי נגן היו, כל אחד ואחד בקול ערב משלו שהיה מתחבר והולך בקולם של אחיו לקול נעים. פתח ר' יצחק בשיר המעלות שמחתי באומרים לי בית יי נלך. זה השיר שחיבר דוד, שכשראה דוד ששני המקדשים עתידים ליחרב וישראל גולים ממקומם. אמר דוד, כל זמן שירושלים בנויה והשכינה שרויה בתוכה שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. מה יהא על ישראל כשיבוא נבוכדנצר הרשע ואחריו טיטוס הרשע ויגלו את ישראל מה יהא על ישראל. אלא יהי רצון שישמח ישראל בבתי כנסיות שעתידים לבנות בכל מקום שהם כשם שאני שמח באומרים לי בית ה' נלך.

לאחר שסיים ר' יצחק את שיר המעלות ירד במעלות הקודש לבית הכנסת פנימה ועמד והתפלל תפילה מיוחדת שמצאוה כתובה במחזורו של הרב ר' משולם מבני בניו של רבינו משולם ברבי קלונימוס, שפייט קרובות לכל הרגלים. הוא מרנא ורבנא משולם שהיה שואל שאלות בחלום מרבינו גרשום מאור הגולה ומרבינו שמעון הגדול והם היו משיבים לו.

מאהבת הקדמונים הנני נותן לפניכם שורה אחת של התפילה שעשויה בחכמה גדולה שאות ראשונה של כל תיבה מאותיות שם עירנו היא. וזוהי:
בוראנו
יוצרנו
טלאיך
שבט
אמוניך
טובך
צמאים.

והרי את שם העיר ביטשאטש כותבים שין בסוף ואילו בתפילתו של אותו צדיק אתה מוצא צדיק בסוף, אלא שינויים נעשו בשם העיר לפי האומה שמשלה בה. אתה מוצא המהרש"ל בתשובותיו כותב ביצאטץ והגאון בעל משאת בנימין תלמידו כותב בוטשאטש כדרך הלועזים. ושאר הגאונים מהם כתבו בוטשאטש ומהם שכתבו ביטשאטש. והיאך היו כותבים בגיטין, אף על פי שפעמים הרבה ישבתי בבית דין בשעת נתינת הגט, איני זוכר. בספר טיב גיטין מובא בוטשאץ מתא דיתבא על נהר סטריפא.

לאחר שהתפללו ערבית הלכו לבתיהם בשלום ואכלו אחר הצום. לא נצנצה החמה עד שחזרו לבית הכנסת והתפללו עם הנץ החמה. מכאן ואילך כל השנים שהייתה ביטשאטש קיימת לא פסקה משם תפילה לא מבין החיים ולא מן המתים. מבין החיים, שהיו מתפללים בכל יום ערב ובוקר. מן המתים, שאנשים שעמדו כל הלילה לשמור את בית הכנסת שמעו קול תפילה.עולה משם והקול משונה היה מקול אדם חי וידעו שבאו מתים להתפלל בציבור. מכאן היו המוכיחים אומרים, כמה גדולה תפילה בציבור, מתים שכתוב בהם, לא המתים יהללו יה באים בכל לילה לבית הכנסת כדי להתפלל בציבור.

 

צורת הבית מבית ומחוץ

מחיבת הקודש אספר בית הכנסת הגדול שלנו היאך היה. כמין תיבה זקופה היה וקירות הבית חלקים היו ועינם כעין הקלף הישן, כאותו של ספרי התורה שהביאו חוזרי ביטשאטש לביטשאטש אחר ששקטה הארץ מן השערוריות של הפוחזים. בצורתו דומה היה בית הכנסת לקציצה של תפילין. והרי תפילה שכזו אפילו ענק שבענקים אינו עונקה. פעם אחת כשהייתי תינוק הלכתי אחר דודי לבית המדרש הישן וראיתי זקנים יושבים ולומדים. הטיתי אזני ושמעתי אומרים, מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין? אותן תפילין של אדון העולם מה כתוב בהן? ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. באותה שעה למדתי של מי היא.

זה מראה הבית מחוץ. מראה הבית בפנים כך הוא, שקוע הוא בתוך האדמה, שבית תפילתם של ישראל מתפלל עם ישראל. מה ישראל קוראים אל השם ממעמקים, מעמקי הצרות, כמו שנאמר ממעמקים קראתיך ה', כך בית תפילתם של ישראל קורא אל השם מעמקי האדמה. והיא שעמדה לאבותינו, שכשהיו התתרים באים על העיר להלחם היו היהודים מסתתרים בבית הכנסת, ולפי ששקוע הוא באדמה ועזרת נשים בנויה עליו מלמעלה לא פגעו בהם כלי המלחמה.

כסא של אליהו

כסא של אליהו שהיו מלין עליו תלוי היה בבית הכנסת הגדול למטה מעזרת נשים למעלה מקופת מתן בסתר שחצובה בתוך עמוד התווך שעזרת נשים נשענת עליו, והיה חקוק על הכסא, זה הכסא של אליהו מלאך הברית. נזדמנה מילה בעיר, השמש מוריד את הכסא ומעמידו לימינו של ארון הקודש אחורי התיבה, שבראשונה נוהגים היו לימול בבית הכנסת הגדול שבעיר. אימתי נתבטל מנהג נאה זה ומאיזו סיבה נתבטל לא שמעתי.

זקנים היו בעירנו שהיו מספרים שבימיהם היה זקן אחד שכל אב שהיה לו בן לימול היה מחזר אחריו לעשותו סנדקו, שאמרו עליו שמלאך הברית אוהב לשבת עמו בקתדרא. מפיו של אותו זקן לא שמעו אבל ראו שכשהיו מושיבים אותו על כסא של אליהו היה מצטמצם והולך וידעו שמתכוון הוא להרחיב לו לאליהו את מקומו.

 

כלים שהיו בבית הכנסת הגדול

הזכרתי את הכסא של אליהו אזכיר שאר כמה כלים שהיו בבית הכנסת הגדול שבעירנו. מהם לתשמיש מהם לנוי. מהם באו משל ציבור מהם משל יחידים. ראה אדם חפץ נאה אמר בלבו, זה נאה לבית תפילתנו, זה יאה לבית תפילתנו. זכה הוא וזכה החפץ נתקבלה נדבתו לרצון לבית הכנסת.

כלים היו בבית הכנסת הגדול, מנורות ונברשות וגביע לקידוש ולהבדלה ומנורה לחנוכה וכיור וקיתון ונטלא שבו היו הלויים יוצקים מים על ידיהם של הכהנים כשעולים לדוכן כדי שיהו רגילים בעבודה לכשיבנה המקדש. ובראש כל הכלים כלי הקודש והכתר והציץ שעל גבי הספר והיד שמראין בה את האותיות. כל הכלים כולם של מתכת היו, של כסף, של בדיל, של נחושת קלל. מהם לא ניכרה מתכתם מחמת יושנה, מהם מבהיקים היו מחמת חידושם. הכלים הללו שהבהיקו מחמת חידושם לא של כסף חדש היו, שלא היו מביאים לבית הכנסת הגדול כלים שנעשו מכסף חדש, שאם לכסף לאו כסף הוא, ואם לחדש, לא כל שהוא חדש הוא טוב ויפה.

בראשונה צמודים היו להם לכלי הקודש פעמונים קטנים וכשהיה החזן נוטל את הספר היו כל הפעמונים נותנים קול. נפלה שאלה בבית הכנסת אם אין בזה משום השמעת קול בשבת על ידי כלים. עמדו וקצצו את הפעמונים. בא אומן אחד והתיכם ועשה מהם טבלאות טבלאות. על טבלא אחת חרת אותיות שבת ועל טבלא אחת אותיות יום טוב ועל טבלא אחת אותיות ראש חודש, וכן על דרך זה, שקלים זכור פרה חודש, חנוכה פורים, ראש השנה יום הכיפורים.

מכאן ואילך היו תולים על הספר מאותן הטבלאות טבלא מעניינו של יום ובשבתות שקורין בשני ספרים או בשלושה ספרים היו תולים על כל ספר וספר עניינה של הפרשה. בא אומן אחר ואמר, אקרע כרוחב אצבע בציץ לשום שם טבלא לפי הפרשה. אמרו לו, עלתה על דעתך לעשות טבלאות לציץ? אמר להם, לא. אמרו לו, משלא עלתה על דעתך לעשות טבלאות לציץ אל תקרע חור בציץ.

הפרוכת שהייתה מכסה את ארון הקודש כל ימות החול של אריגין פשוטים הייתה ובשבתות ובימים טובים של סמוט של אטלס של משי, בראש השנה וביום הכיפורים של משי לבן ובפסח כמראה התכלת זכר לים שהוא דומה לתכלת ובשבועות כמראה ירקרק זכר למעמד הר סיני ובסוכות - איני זוכר מאיזה צבע הפרוכת הייתה. כמראה הפרוכת כן מראה מעילי הקודש לספרי התורה. אותן הפרוכיות שהיו מכסות את הארון בימות החול רובן ככולן לא ניכר צבעם מרוב הדמעות שהיו הנשים מבכות את הארון על הצרות שבאו עליהן. דמוע תדמע כל עין דמעה מפני הצרות, ואלמלא הפרוכת שסופגת את הדמעות אין עין יכולה להכיל דמעותיה. ספרי התורה שהיו מונחים בארון מהם חדשים מהם ישנים. באחד היו קוראים בשבתות, ובאחד בשלוש רגלים ובראש השנה וביום הכיפורים. באחד היו קוראים בראשי חדשים, ובאחד בחנוכה ובפורים. באחד היו קוראים בשני ובחמישי ובשבת במנחה ובאחד היו קוראים בתשעה באב בבוקר ובאחד בתעניות ובתשעה באב במנחה.

עוד ספר אחד היה שם, שבו היו קוראים בעשרים בסיוון בשחרית ומנחה. הוא הספר הראשון שהובא אל העיר לאחר שחזרה ונתיישבה לאחר גזירת חמיל. ויש אומרים לאחר שננערה העיר מעפרה לאחר מלחמת התוגר. מרובים הם הסיפורים שהיו מרבים לספר היאך הובא הספר לעיר ומי הביאו. ומפני שאין הסיפורים מתיישבים יפה עם הזמן מניח אני אותם והולך אצל התיבה.

התיבה הייתה נמוכה ועליה מנורה של נחושת קלל של ששה קנים, ולימינה ולשמאלה שני פמוטים, אחד מכאן ואחד מכאן. וציור עשוי אותיות של פסוקים היה תלוי שם על קיר התיבה שכנגד שליח ציבור ופסוק שרתי ה׳ לנגדי תמיד התנוצץ מתוך האותיות. כל הפסוקים נכתבו באותיות קטנות ופסוק שרתי באותיות גדולות, גדולות מהן אותיות שם הרה, שאם שליח ציבור מגביה ראשו למעלה מכתפיו רואה הוא לפני מי הוא עומד. וסידור גדול היה מונח על התיבה שבו היה שליח ציבור מתפלל כל תפילותיו, בו ולא בסידור אחר, שבדורות האחרונים נשתבשו הדעות ונכנסו לתוך הסידורים דברים לא שערום אבותינו. אבל כשהחזן מתפלל בסידור שנכתב בדורות הראשונים בנוסח שקיבלנו מאבותינו הקדושים תפילתו מקובלת.

ולמעלה על כותרת התיבה עומדות היו כוסות מלאות שמן ובהן היו מדליקין נרות לעילוי נשמותיהם של הנפטרים; משרבו הנפטרים והיה המקום צר מלהכיל את כל הנרות לנשמת כל נפטר; סילק הגבאי את הכוסות, שלא יאמר אדם לחבית מה ראית שקרובך חשוב יותר שאתה מבקש להדליק דווקא על התיבה.

 

הנברשת המלוטשת

כאן נאה לספר את מעשה הנברשת המלוטשת שהייתה בבית הכנסת הגדול שבעירנו וכאן נאה לנו להזכיר את ר' שלום בעל התלתלים שהוא הביא את הנברשת.

נברשת גדולה הייתה בבית הכנסת הגדול שבעירנו. מן התקרה ולמעלה משולחן הקריאה הייתה תלויה. כולה של זכוכית מלוטשת הייתה, היא ושלשלאותיה, היא והשושנה שמתחת לנברשת. וכשהייתה הנברשת דולקת הייתה כופלת את אורה בגוונים מגוונים שונים. ר' שלום בעל התלתלים הביא אותה מעיר טרייאסטי שבמדינת איטליא.

ר' שלום בעל התלתלים סוחר גדול היה. לרגל עסקיו היה נוסע למקומות המפורסמים בסחורה ואף מחוץ לגבולות פולין. פעם אחת נסע לעיר טרייאסטי. עשה עסק גדול עם סוחר גדול מסוחרי העיר שעמד עמו בקשרי מסחר. משהגיע למקומו של הסוחר הכירו זה את זה פנים אל פנים ונתקשרו בקשרי ידידות.
כשהגיעה שעתו של ר' שלום לחזור לעירו זימן אותו הסוחר לביתו לסעודה של פירות. בא לו ר' שלום אצל הסוחר. הושיבו הסוחר באולם נאה, נאה בכלים נאים ונאה בכלי המאור, נאה מהם נברשת גדולה שהייתה תלויה מן התקרה ולמטה שלא הייתה דולקת. הביט ר' שלום והיה משתומם, שמימיו לא ראה בית שכזה וכלים שכאלה ומאורות שכאלה, ויותר מכולם היה משתומם על הנברשת המלוטשת, שאף על פי שעמדה בטילה דומה היה שכל כלי המאור מקבלים אורה ממנה. היה ר' שלום מביט ומציץ ולא הניח עיניו ממנה, לא שבעו עיניו מראות. ראה הסוחר ואמר, מה היא בעיניך? אמר ר' שלום, מה אומר, לא ראיתי כמוה ליופי. נענע לו הסוחר ראשו ואמר, אף אני סבור שנאה היא. חזר ר' שלום ואמר, אם בשעה שאינה דולקת כך על אחת כמה וכמה כשהיא דולקת. כמה נרות יש בה, לפי חשבוני עשרים וששה נרות יש בה. קשה לכוח המדמה לדמות אותה שמחה שהיא נותנת לרואיה בשעה שכל עשרים וששה צרותיה דולקים. אמר הסוחר, עדיין לא ראיתיה באורה. אמר לו ר' שלום, פגומה היא? אמר הסוחר, שלימה היא, שלימה כביום שפסקו מלהשתמש באורה.

ר' שלום כשהיה שומע דבר תמוה היה כובש את תמיהתו בלבו. כיון שבחן את הדבר וראה שבאמת תמוה הוא היה חוקר ודורש ושואל עד שנתגלה לו הטעם. כך לגבי הנברשת. ברם למה לי לדבר במושגים מחקריים, אספר דברים שהמפורש מלמד על הסתום.

אמר ר' שלום לסוחר, ברשותך אדוני אפשר נברשת זו שנבראה לאורה עומדת בטלה. אמר לו, עכשיו בטלה היא, בימים שעברו בימיו של אבי אבי אבי הייתה מאירה בלילי שבתות ובלילי חגיהם של היהודים. אמר לו. ר' שלום, הוספת לי אדוני תמיהה על תמיהה. מה זה שאמרת בימי זקנו של אבי אביך ומה פירוש בלילי שבתות ובלילי ימים טובים של יהודים, הלוא אנשים נוצרים אתם, גם אתה גם אבותיך.

אמר הסוחר, אבל זקנו של אביו של אבא יהודי היה, יהודי ונעשה נוצרי. השפיל ר' שלום ראשו. חזר הסוחר ואמר, מחמת תקלה שאירעה בעסקיו על ידי עבדו הנוצרי אנוס היה להמיר את דתו והיה מתנחם בלבו שכשישתקע הדבר ילך למקום אחר שיש שם חירות ליהודים כגון למדינת הולנד ויחזור ליהדותו. בא דבר לעולם ופגע בו הדבר ומת בדבר, ועדיין בניו ובנותיו קטנים היו ונשתיירו בדתם הנוצרית שקיבל אביהם.

ישב ר' שלום והיה מצטער על אותו הזקן שהביא כליה על עצמו ועל זרעו ועל זרע זרעו. אמר הסוחר, מיום שנעשה הזקן נוצרי לא העלה אור בנברשת וכן נהגו בניו אחריו וכן נוהג אני. בא לך צער? השיבו ר' שלום בלשון של חכמה ואמר, חבל על נברשת גדולה ונאה שהיא שרויה בחשיכה. אמר הסוחר, על זה אף אני מצטער. ואמר הסוחר, למכרה איני רוצה שירושה היא לי ולהניחה לבני איני רוצה, שמא ישנו ממנהג אבותיהם.

ישב ר' שלום ושתק וישב הסוחר ושתק וישבו שניהם ושתקו. ראה ר' שלום שהגיע זמן לעמוד. כיון שעמד ללכת ננער הסוחר ואמר לו, הולך אתה? אמר לו ר' שלום, אם ירצה השם כעת מחר אני יוצא לדרך ואם ינחני השם בשלום לעירי אעשה בעוד עשרה ימים את השבת בעירי.

שאל הסוחר את ר' שלום, כמה יהודים יש שם בעירו ובמה הם מתפרנסים ואם הדוכס של העיר אינו נוהג צרת עין ביהודים. ועוד שאל, כמה בתי תפילה יש ליהודים בעיר ואם יש שם בית תפילה גדול שכונס את כל היהודים שבעיר. השיב לו ר' שלום על כל שאלה ושאלה. ולעניין בית התפילה סיפר לו מאותם הדברים שמספרים היו על בית הכנסת הגדול שבעירנו וסיפר לו שזיכוהו אנשי בית הכנסת ועשאוהו גבאי. אמר הסוחר, כשראיתיך מסתכל בנברשת נצנצה מחשבה בלבי שמא הגיע זמנה של הנברשת להחזיר לה את אורה כבזמן שהייה זקן זקני יהודי. שמע ר' שלום ושתק. לא יצא ר' שלום מטרייאסטי עד שהביא לו משרת ממשרתי הסוחר תיבה שהייתה הנברשת מונחת בה ארוזה וחבושה בספוגין של צמר ועליה פתק מנחה שלוחה לבית התפילה הגדול של היהודים שבעיר בוטשאטש. הגיע ר' שלום בשלום לעירנו. הוציא את הנברשת מן התיבה ותלאה בבית הכנסת שלנו. הייתה מאירה בלילי שבתות ובלילי ימים טובים ובלילי סליחות.

זה מעשה הנברשת המלוטשת שהייתה שרויה בחשיכה. כיון שהגיעה לעירנו חזרה והאירה והייתה מאירה והולכת, וכיון שבא השיקוץ המשומם עם סיעת הטמאים הארורים כבה האור.

 

יתר כלי המאור שהיו בבית הכנסת הגדול

נברשת אחרת הייתה, של נחושת קלל הייתה, בצורת עוף הפורח באוויר הייתה עשויה, וקני הנברשת בצורת אפרוחים היו. וכשהיו מדליקים בהם את הנרות דומים היו קני הנברשת כאפרוחים שתולים עיניהם כלפי זה הפורש עליהם את כנפיו.

נברשות אחרות היו, מהן של נחושת קלל היו, מהן של בדיל היו, של שנים עשר שנים עשר קנים היו, מהם בצורת צבי, מהם בצורת יונה, ולמטה מכל קנה קערה לקלוט את הטיפות המטפטפות, שלא יבואו על בגדיהם של המתפללים. בדורות שעברו מדקדקים היו שלא ייהנה אדם מן ההקדש ואפילו שלא כדרך הנאתו. מה הנאה יש בטיפת חלב או בטיפת שמן שמטפטפת על הבגד? אלא יש שבגדו של אדם קרוע, בא שמן או חלב על הבגד מאחה הוא את הקרע ולא ניכר עליו כל כך הקרע. כיון שבא השיקוץ המשומם עם סיעת אוהביו הטמאים הארורים כבה האור.

 

שתי המנורות של חנוכה

מנורת חנוכה הייתה בבית הכנסת, של בדיל הייתה ועליה צורת בית המקדש, מלבד ברכות חנוכה ועל הנסים. בית קיבולו של כל נר רחב ועמוק היה ופיו משוך כלפי חוץ. כל השנה כולה הייתה תלויה על הקיר הצפוני, ששם היו תולים את המצה של עירובי חצרות ובערב חנוכה היה השמש מורידה וממרקה ומצחצחה ומעמידה על השולחן שכנגד הפתח ונותן בה שמן ומפקיע פתילות ובלילה מדליק.

שנה אחת סמוך לחנוכה ביקש השמש להתקין את מנורת החנוכה ללילי חנוכה ולא מצאה. פשפש בכל המקומות ולא מצאה. נשמע הדבר בכל העיר והגיעה השמועה אצל תינוקות של בית רבן. נתן המקום בדעת כולם לתת את סביבוניהם לעשות מהם מנורה לחנוכה. מיד נטלו את סביבוניהם והביאום אצל האומן והבטיחו לו לתת לו את שכרו כל מעות חנוכה שיתנו להם אבותיהם וקרוביהם בחנוכה. לא יצאו שנים שלושה ימים, ויש אומרים יום אחד. עד שעשה להם האומן מנורה של חנוכה. נטלו התינוקות את המנורה והביאוה לבית הכנסת. בלילה הדליקו בה נרות חנוכה. סמוך לחג הפסח כשהתקינו את בית הכנסת לכבוד הפסח מצאו את המנורה שאבדה כשהיא מונחת תחת הספסל. נטלוה והחזירוה למקומה. לשנה האחרת ביקש השמש להדליק בה נרות חנוכה. אמרו זקני בית הכנסת, תינוקות שוויתרו על סביבוניהם ונתנו כל מעות חנוכה שלהם לעשות להם מנורה כדאים שידליקו במנורה שלהם. התקינו שיהו מדליקים במנורה של עופרת שעשו הילדים אף על פי שהמנורה הגדולה הייתה נאה הימנה. היה אורם של התינוקות מאיר בכל שנה ושנה בלילי חנוכה. כיון שבא השיקוץ המשומם עם סיעת אוהביו הטמאים הארורים כבה האור.

 

שאר כל הכלים שהיו בבית הכנסת הגדול

גביע לקידוש ולהבדלה היה בבית הכנסת הגדול שלנו, של כסף טהור היה. אמן גדול עשה את הגביע. לא עשה גביע שכזה לכל שר ואדון. כגביע כן הקערה שמכבין בה את האבוקה של ההבדלה אלא על הגביע היה חרות שבת קודש ועל הקערה שבוע טוב. אמן גדול עשה את הקערה. לא נמצאה קערה שכזו בכל הגלילות שלנו. כיור של נחושת היה בבית הכנסת הגדול. סמוך לפתח עמד הכיור. על כן נחושת עמד וקערה אחת גדולה של נחושת עמדה למטה מן הכיור. מנוקבת הייתה כדי שיזחלו המים ולא יעמדו בקערה. ואלונטית הייתה תלויה שם על גבי גלגל של עץ שהיה מתגלגל והולך מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. וכל מי שנכנס לבית הכנסת היה רוחץ ידיו ומנגב באלונטית. נשים צדקניות היו מחליפות מערב שבת לערב שבת את האלונטית ומכבסות אותן בידיהן. קיתון היה בבית הכנסת. של נחושת היה. כל מיני צורות נאות היו חקוקות בו. כל הימים היה מוטל בין שאר תשמישי קדושה וברגלים ובימים הנוראים היו הלויים מוציאים אותו וממלאים אותו מים לנשיאת כפים.

מעשה ביום הכיפורים בשחרית כשהלכתי עם אחי הלויים ליצוק מים על ידיהם של הכוהנים היה בינינו לוי אחד משלוחי ארץ ישראל וסיפר, שבירושלים הכוהנים עולים בכל יום וביום שיש בו מוסף עולים בשחרית ובמוסף וביום הכיפורים בשחרית ובמוסף ובנעילה. לימים זכיתי ועליתי לארץ ישראל וכאשר שמעתי כן ראיתי בעיר אלוקינו אלוקים יכוננה עד עולם סלה.

כלים היו בבית הכנסת הגדול. של מתכות היו, של עץ ואבן היו. מהם נעשו בדורות הראשונים, מהם נעשו בדורות שלאחריהם, מהם נעשו בדור שלפנינו, מהם נעשו סמוך לזמננו. את הראשונים שדדו התתרים, את שלאחריהם שדדו ההיידמקים, את שלאחריהם נטלה המלכות האחרונה, את שלאחריהם נטלו המשוקצים הארורים בני עצתו של השיקוץ המשומם שהרגו את כל העיר ולא הניחו נפש יהודי. מה נשתייר מכל הכלים המפוארים שהיו בבית הכנסת הגדול? סיפורי מעשיות נשתיירו. אילו באנו לספר את כולם אין אנו מספיקים. סיפורו של עוד כלי אחד נספר.

 

 

 

 

 

 

ש"י עגנון