שמי היום ויקטור גכט. את השם הזה קיבלתי אחרי השחרור, בבית היתומים הרוסי. בילדותי,
בעיר בוצ'אץ' , קראו לי איזידור, על שם סבי, אבל בבית כולם קראו לי ג'ונק. כנראה
השם הזה היה ושמע מוזר בבית היתומים הרוסי, שבו הייתי היהודי היחידי ולכן נתנו ל'
את השם החדש.
אבי היה הרמן (ברוסית קראו לו גרמן) הכט-שפורן. אני זוכר שבעיר קראו לו כולם "שפורן",
אימי, פפה ממשפחת הירשהורן, הייתה מורה לביולוגיה וגיאוגרפיה בגימנסיה הממלכתית
בעיר. אבא היה סוכן של חברה גדולה שמכרה זרעים לאיכרים. המשפחה הייתה גדולה. דודה
מליה הייתה מורה גם כן ולדודה ינה הייתה חנות לצרכי תפירה, רופא המשפחה שלנו היה
הדוד, מקס הירשהורן (אח"כ, בישראל נקרא מרדכי קרניאל) הסבא שלי, שמעון, לימד אותי את
האותיות העבריות, כדי שאדע לכתוב אידיש, זה היה עוד לפני שהלכתי לבית ספר.
נולדתי ב-2 בפברואר 1934 בעיר בוצ'אץ שבמחוז טרנופול, אז העיר הייתה בפולין, היום, אחרי
המלחמה, העיר שייכת לאוקראינה, הורי תמיד הזכירו, שכשהם נולדו, כל האזור הזה, שנקרא
גליציה - היה שייך לממלכה האוסטרית- הונגרית.
למעשה, את תאריך הלידה שלי נאלצתי לשחזר דרך בית המשפט ,הוא בהחלט אינו ודאי., לפי
זיכרון מטושטש אחד, נולדתי בכלל ב-31.10.1931 ... אחרי המלחמה, כשכל המשפחה כבר לא
הייתה - לא היה את מי לשאול על התאריך הנכון.
כל החיים שלנו השתנו אחרי שנת 1939, כאשר פרצה מלחמת העולס השנייה, את האזור שלנו
כבשו הרוסים ומיד הכול השתנה, כל החנויות הפרטיות נסגרו והולאמו, המשפחות העשירות,
"הבורגניות", נשלחו לסיביר. ומהר מאד החיים נעשו קשים, העיר התמלאה חיילים והרוסים
גם בנו ליד העיר שדה תעופה קטן. אנחנו, הילדים, כמובן לא הרגשנו את כל המצב, והיינו
משחקים הרבה במשחקי צבא והשתדלנו לחיות כרגיל.
בחמישי ליולי 1941, כמה ימים אחרי שהגרמנים התקיפו את רוסיה, הס הגיעו לעיר שלנו,
משפחתנו גרה אז בבית שלנו שעמד בקצה העיר, מסביב גרו בעיקר פולנים ואוקראינים,
באותו היום פרצו שרפות בעיר ובית השכנים שלנו משפחה פולנית, בער כולו, דודי, שלמה
אקסלרוד בעלה של אחות אבי, יצא מהבית שלנו ורץ להציל את ילדי השכנים ואז נורה ונהרג
במקום, ככה כבר מהיום הראשון הזה נשארו שני ילדיו יתומים.
אני זוכר שלקראת כניסתם של הגרמנים לעיר - בנו האוקראינים מין שער כבוד כזה בכניסה
לעיר, וקישטו אותו בפרחים. לידו עמדה תזמורת שקיבלה בשמחה את הגרמנים הכובשים.
כבר מהימים הראשונים הוקמה משטרה מיוחדת שהחלה לפעול נגד היהודים. כולנו חויבנו
לענוד את ה"טלאי הצהוב", שעד כמה שאני זוכר הוא היה כאן מגן דויד כחול על רקע בד
לבן. הודיעו לנו שכל היהודים חייבים למסור את כל התכשיטים שלהם ומעילי הפרווה
לגרמנים, היודנרט שהוקם אסף גם כספי עונש כדי למסור לגרמנים.
להרג הראשון קראו "הרגסטרציה" (הרישום) הגרמנים הודיעו שהם זקוקים למורים ואנשי
אינטליגנציה, שיתאספו ויירשמו במרכז העיר, מאות אנשים נאספו בכיכר, מתוכם נבחרו
קרוב לארבע מאות, נשים וגברים, שהובלו לגבעת הפדור שמעל העיר ושם נרצחו ונזרקו לקבר
אחים גדול, הגרמנים הפיצו שמועה שהאנשים נשלחו לעבודה מיוחדת.
אחרי זמן קצר התחילו ה"אקציות", תפשו אנשים ושלחו אותם להריגה , מהאזור שלנו נשלחו
היהודים להשמדה במחנה בלזץ. אז כמובן עוד לא ידענו את זה.
בתקופה הזו, כאשר היו באים לאסוף יהודים, וזה היה בעיקר בלילה, היינו בורחים אל
מאחורי הבית, שם היה גן גדול של ירקות והיינו שוכבים בין השיחים של תפוחי האדמה.
בחורף הזה אבא יצא לעבודה בחוות בקר של המשק הגרמני - והיה מצליח להבריח משם קצת
אוכל בשבילנו, כך הצלחנו לעבור גם אקציה נוספת, שהייתה באוגוסט 1942 ושגם בה הוצאו
להורג הרבה אנשי מקצוע ואינטליגנציה.
אז כבר לא גרנו בבית שלנו כי בחודש אפריל גורשנו ממנו, מבלי שהרשו לנו לקחת אפילו
את החפצים שלנו, עברנו לגור אצל מישהו מהידידים של אבא בחודש ספטמבר 1942 הייתה
'אקציה' גדולה נוספת, אנחנו הצלחנו לברוח אל מחוץ לעיר והתחבאנו באסם של משפחה
פרבוסלאבית שאינני זוכר את שמה, אלף ושש מאות יהודים הובלו אז לבלזץ ונרצחו שם.
עבר חודש ובנובמבר שוב הקיפו את השכונות היהודיות ונערך מבצע השמדה נוסף. שוב
הצלחנו להתחמק מהעיר והסתתרנו כמה ימים בכפר קטן, בקרבת העיר, אצל משפחה בשם
זאריבניי, למזלנו אז עוד לא הינו בגטו, שכבר היה קיים וזה עזר לנו לצאת ולברוח.
אחרי כמה ימים הוכנסנו בכוח אל הגטו, גרנו באיזה מסדרון מעבר קטן והצפיפות הייתה
עצומה, אל העיר גורשו גם יהודים מהכפרים בסביבה וברחוב שכבו אנשים רעבים וחולים
בבגדים קרועים, כבר כמעט שלא היה אוכל והרעב היה איום.
עברו כמה חודשים בשקט יחסי. ב-3 בפברואר 1943 התבצע מבצע ההשמדה השלישי, ערב קודם, בלילה,
בשעה שהחלו להקיף את הגטו - אימא הייתה לבד בחוץ, שוטר אוקראיני, שראה אותה, קרא
לה. היא ניסתה לברוח והוא ירה בה ופגע לה בבטן. אחרי זה הוא סחב אותה לכלא, שבו היא
הייתה במשך היום ובלילה היא מתה שם. אנשים שהיו שם סיפרו לנו אח"כ, שהיא מתה תוך
שהיא קוראת בשמי.
ל'אקציה' הזאת כבר היינו מוכנים, בנינו מחבוא כדי להסתתר בו. הוא היה בין הקומה
הראשונה והשנייה, בעצם זה היה מין חדר מדרגות קטן שאנחנו סגרנו את הכניסה אליו ע"י
בניית קיר, שצבענו אותו יפה, לכניסה עשינו פתח קטן, מין חור ממש, מאחורי השירותים.
בזמן המצור על הגטו עמדו בחדרון הזה, צמדים זה לזה, כעשרים או שלושים יהודים. במשך
היום שמענו כל הזמן צעקות ויריות, כמה זקנים נהרגו על המקום ממש, בשער הבית. אחרים,
שנתפסו אחרי הצהריים, נלקחו והוצאו להורג מחוץ לעיר. בזמן החיפוש ילד קטן אחד התחיל
לבכות, אימא שלו, שפחדה שהבכי יביא לגילוי שלנו, שמה לו כרית על הראש. כשהורידה
אותה, אחר כך הילד כבר היה מת.
נכרת בזיכרוני השקט שהיה, אף אחד לא אמר לה מילה רעה. ידענו שזה המחיר שצריך לשלם
כדי להינצל במסתור הזה, חבל שאיני זוכר את שמות האנשים שהיו אז יחד אתנו במסתור.
רוב יהודי העיר הושמדו ביום הנורא ההוא, שלושת אלפים יהודים נרצחו אז ערומים בבורות
בהר הפאדור.
מבצע ההשמדה הרביעי היה באפריל 1943 , שוב הוקף הגטו הקטן באוקראינים וגרמנים שירו
לכל צד והרגו את כל מי שתפשו. גם הפעם הצליחה משפחתנו, ביחד עם עוד כמה אנשים,
להסתתר. הפעם היה לנו בונקר קטן מתחת לחדר המדרגות. בקומה הראשונה, חפרנו מנהרה
אופקית קטנה, בה העמדנו עמודים קטנים כדי שחדר המדרגות לא יקרוס. חפרנו אותה בלילות
בשכיבה, הכניסה למנהרה הייתה מתוך הבית, דרך בור ניקוז הביוב שמעליו שמנו רשת. בעת
הסריקות שכבנו צמודים, בדוחק רב, ושמענו מעלינו את צעדי המחפשים, את הצעקות ואת
היריות.
בחודש מאי 1943 כבר ראו את הסוף... כבר כל האשליות נעלמו, החלטנו לברוח מהגטו בכל
מחיר, כי ידענו שהימים האחרונים שלו כבר קרובים מאד, אבא הצליח להיכנס למחנה של
עובדי כפייה יהודים מחוץ לעיר, שבו עבדו בחציבת אבנים. האנשים שם הכינו חצץ לסלילה
וריסקו את האבנים הגדולות בפטישים. אני עזרתי לאבא למלא את המכסה שהוטלה עליו לכל
יום. כמובן גס כאן לא היה בטוח. אבא החליט לברוח וסיכם עם משפחה פולנית שהיא תחביא
אותנו, תחת הרצפה של הבית, ליד התנור, הם חפרו בור ואנחנו ברחנו לשם והסתתרנו בבור.
בינתיים התחיל מסע ההשמדה האחרון, החמישי, שבו נרצחו אחרוני היהודים, 1500, שעוד
נותרו באיזור. בעל הבית, שבו הסתתרנו, היה חשמלאי, את שמו אינני זוכר. הוא יצא
לעבודה בבוקר ואיזה קרובים שלו נכנסו לבית וגילו אותנו... מיד קפצנו ורצנו בכל
כוחנו החוצה. בחוץ כבר היה חושך וכך לא מצאו אותנו. התחילו ימים קשים של נדודים
ביערות, בשדות והתחבאות בבורות. מים ואוכל לא היו לנו, בבוקר היינו מלקקים את טיפות
הטל מעלי העצים, היו ימים שהתעלפתי מרעב וחולשה. רק לקראת הסתיו, בראשית אוקטובר,
אבא הצליח ליצור קשר עם ידידיו הישנים מהכפר, עם משפחת זאריבניי, זו שפעם כבר
הסתתרנו אצלם לזמן קצר. המשפחה הזאת הייתה מעורבת: פולנית- אוקראינית, אני זוכר שהם
היו כבר לא צעירים והיה להם בן מבוגר כבן עשרים, לא נשוי, שחי איתם.
הגענו לשם בלילה, כשנכנסנו הייתה לי הפתעה: סבתא רוזה ודודה מליה (אחות אימי) ובתה
בת השלוש כבר היו שם!
המסתור שלנו היה באסם, שבו נבנתה תקרה כפלה מעל הפרות ושם שכבנו כל היום. הכניסה
הוסתרה מתחת לערימת קש ושקים. רק בלילה היינו יכולים לצאת לזמן קצר וכמובן בשקט
גמור. אז גם קיבלנו דלי עם מרק, קצת תפוחי אדמה וגם פרוסת לחם. ראיתי שאבא נתן
לבעלת הבית את הכסף שנשאר לו והיא הלכה לבוצ'אץ' וקנתה לנו את הלחם. אינני יודע מה
הייתה הסיבה שהניעה את האנשים הטובים האלה להחביא אותנו. הרי הייתי רק ילד והיום
כבר אין את מי לשאול.. הם, כמובן היו בסכנת חיים. מי שנתפס כעוזר ליהודים הוצא מיד
להורג.. כמובן שנהגנו כולנו בזהירות רבה, אסור היה שמי שהוא בכלל ידע עלינו ויראה
אותנו. דברנו רק בלילה בשעות מאוחרות, ביום שכבנו בלי לזוז. הם לא היו אנשים עשירים
וגם לנו כבר נגמר כל הכסף, היה זה חורף קשה, אנחנו היינו מאוד מדוכאים וחסרי כוח -
אבל הם באמת עזרו לנו ועודדו אותנו והמשיכו לעזור והתחלק עמנו בכל מה שהיה להם.
בימים קרים במיוחד, כשהכול קפא - הם נתנו לנו להיכנס לתוך הבית, כדי קצת להתחמם
וכולנו, הם ואנחנו, שכבנו על הרצפה בצפיפות.
הימים עברו, בינתיים החזית התקרבה, ממזרח נשמע ירי התותחים,, קיווינו לשחרור ואז
הגיע ה"יום השחור" שלנו.. זה היה ב 18.2.44, הייתה שעת דמדומים ונראה שהכול היה
רגוע . ופתאום הגיעו לכפר הקטן קבוצת גרמנים מלווים בשוטרים אוקראינים.. אבא והדודה
מליה והילדה היו אז באסם למטה. סבתא
ואני היינו בתוך הבית. כששמענו את הרעש, עלינו מהר לעליית הגג, משכנו את הסולם
והסתתרנו בתוך הקש. בעל הבית לא היה במקום. אבא ודודה מליה והבת ברחו בריצה מהירה
לשדות, אבל הגרמנים השיגו אותם וירו בהם בשדה, במרחק של כמאה מטר מהכפר... את
היריות והצעקות האחרונות שלהם שמענו היטב בעליית הגג.. הגרמנים לא ראו מאיפה בדיוק
האנשים ברחו ובעל הבית, שחזר אח"כ, טען שהם לא היו בביתו - וכך הצליח להינצל. לעליה
אף אחד לא עלה כי הסולם היה אצלנו.. עכשיו אני חושב שבעצם אבא ודודה מליה, שברחו -
הצילו, במותם, את החיים שלי ושל סבתא רוזה.. אילו נשארו בבית הרי היו מוצאים גם
אותנו.
שכבנו בוכים בעליית הגג. משפחת זארבניי הטובה יצאה החוצה, לשלג, וקברה את אבא
והדודה מליה ובתה בשדה, במקום שנהרגו.
עברו ימים עצובים. אחרי כמה ימים הכפר שוחרר. ב 23 במרץ 1944 שוחררה בוצ'אץ' ע"י הצבא
האדום. רק שבוע הפריד בין המוות הנורא והשחרור המיוחל...
זחלנו החוצה חולים וחלשים.. עברו כמה ימים והגרמנים פרצו את הכיתור בסערה וכבשו שוב
את העיר. ברחנו, עם חלק מהיהודים שיצאו מהמחבואים ושיכלו ללכת, לצ'ורטקוב. האחרים
היו כל כך חלשים שנשארו בעיר ומיד הוצאו להורג...
מצ'ורטקוב המשכנו, סבתא ואני, ברגל, לברוח לעיר סקלט. יומיים הלכנו, בקושי רב, כי
היינו חלשים מאוד.
פה, בעיר הזאת הפרידו ביני ובין סבתא שלי. אותי שלחו לבית חולים שדה. בית חולים
צבאי שהיה שם, כי הייתי במצב גופני מאוד ירוד. בכרטיס שהיה תלוי על המיטה שלי ראיתי
כתוב: "גכט, איזידור גרמנוביץ', נמצא בשדה קרב, גיל עשר, יתום". ולמטה הוסיפו: "בית
החולים הצבאי לנפגעים קל, מספר 3424 , השייך לגדוד הטנקים מס' 3".
אנשי הצבא שטיפלו בי אמרו לי: "תזכור להגיד שאתה רק בן עשר, באמת אתה נראה אפילו
צעיר יותר, ותבקש שישלחו אותך אח"כ ללמוד, כי הרי אתה לא הספקת בכלל ללמוד". רופא
אחד בדק אותי ורשם על הכרטיס שלי שאני בן עשר. לי כמובן לא היו שום מסמכים. הייתי
אז רזה מאוד וחלש. הרגשתי רעב כל הזמן. בגדים לא היו לי והסמרטוטים שעלי היו מלאים
בכינים. הרגשתי מאוד מפוחד אחרי כל מה שעבר עלי.
אחרי כמה ימים אמרו לי החיילים שבית החולים הנודד הזה מאמץ אותי, היתום, כחניך
וכ"בן הגדוד". אחרי כמה שבועות החלה החזית להתקדם מערבה ואני נשארתי עם הגדוד "שלי"
הזה ונדדתי אתם.
סבתא נשארה שם, בעיר סקלט. אולי גם אותה לקחו לאיזה בית חולים... יותר לא ראיתי
אותה לעולם . . .וכך, באופן טרגי, נפסק הקשר עם האדם הקרוב לי ביותר, שעבר איתי את
הימים הקשים והנוראים של השמדת משפחתי הגדולה. אחרי הרבה שנים נודע לי שהיא הצליחה
להגיע, בשנת 1947, מגרמניה, לארץ ישראל. שם, בעיר פתח תקווה, היא מצאה את הבת שלה,
בטי היבש, אחותה הגדולה של אימי, שהצליחה לעלות לארץ עוד לפני המלחמה הגדולה ולהקים בה
משפחה.
אני המשכתי לנדוד בחזית עם בית החולים. עזרתי בו לרופאים. הייתי שליח שלהם ואיש קשר
עם המפקדה וגם ביצעתי עבודות שונות אחרות. כשהיה צריך הגשתי גם עזרה ראשונה לחיילים
הפצועים. לפי חוקי רוסיה, גם חניכים כמוני נחשבו למגויסים במלחמה ולכן הוכרתי ע"י
השלטון כמי ששירת בצבא.
לקראת סוף הקרבות, בספטמבר 1944 , נשלחתי לבית יתומים באזור מוסקבה ונכנסתי שם
ללמוד בכיתה ג'.
את סבתא והדודה בטי בישראל ניסיתי לחפש במשך עשרות שנים. בגלל היחסים המתוחים בין
ישראל לרוסיה הסובייטית- הייתי צריך מאוד להיזהר. גם העבודה שלי הייתה כזו, שאסור
היה לי להתקשר עם אנשים מחו"ל. בשנת 1953 סיימתי לימודים במכללה והמשכתי ללמוד.
בשנת 1965 הוסמכתי במכון הטכנולוגי הגבוה ע"ש באומן במוסקבה, בה אני גר. אני נשוי,
יש לי בן ונכדה שהיא כבר סטודנטית אחרי שנפל השלטון הקומוניסטי והתחלפה הממשלה
ברוסיה, ואני יצאתי לפנסיה, התחלתי שוב לחפש במרץ רב את המשפחה שלי בישראל. פניתי
שוב במכתבים לאנשים שעלו לישראל שיעזרו לי וגם לכל מיני מוסדות שונים. אחרי זמן לא
קטן, בשנת 1988, הצלחתי למצוא את המשפחה שלי.
סבתא כבר לא הייתה בחיים, היא נפטרה בשנת 1993 גם דודתי לא - אבל בני דודתי, שאתם
יצרתי קשר נפלא - סיפרו לי שסבתא תמיד האמינה שאני בחיים ושאפגש עם המשפחה....
מצאתי עוד קרובי משפחה בישראל ומאז אני מבקר אותם והם גם ביקרו אותו במוסקבה.
את בני משפחת זאריבניי, שהצילו אותנו, לא הצלחתי למצוא. בשנת 1950, שרק גמרתי את
בית הספר נסעתי לבוצ'אץ' בתקווה למצוא אולי מישהו מהמשפחה שיודע משהו על גורלה של
סבתא ועל המשפחה הזו. לא הצלחתי למצוא כלום. במקום שהיה הכפר הקטן שלהם היו רק
עשבים.. טרקטוריסטים שעבדו שם בשדה אמרו לי שהכפר כולו נשרף וכל התושבים, שהיו
קשורים עם פולין – גורשו לפולין.. אף אהד לא ידע לאן נסעו ומה הכתובת שלהם. לצערי
לא זכרתי את השמות הפרטיים ואולי גם זה הקשה על איתורם. בני הדודה בישראל סיפרו לי
שגם סבתא בזמנו ניסתה למצוא אותם ולא הצליחה.
מאז הייתי, עם המשפחה שלי מישראל, בביקור נוסף בבוצ'אץ', אבל אף אחד לא היה יכול
לעזור לנו למצוא אותם. למשפחה הזו באמת מגיע כבוד גדול. כדי להציל אותנו הס סיכנו
את חייהם. לא רבים היו אז כאלה. המעשה הזה שלהם לא יישכח ע"י משפחתנו.
העיר שלנו, בוצ'אץ', עומדת לה, יפה, במקום שהייתה. עכשיו היא שייכת לאוקראינה.
הרחובות נשארו, העצים עומדים.. כיכר העיר ובית העירייה הידוע.. אפילו הבית שלנו
עומד שם, ממש כמו שהיה, וגם קברי האחים הגדולים...ובית הקברות הישן..- אבל אין
אפילו יהודי אחד בכל העיר הידועה והיפה הזו.
ו.