buchach בוצ'ץ

נקראת גם בוטשאטש (אוקראינית: Бучач; רוסית: Бучач; פולנית: Buczacz; יידיש: בעטשאָטש) היא עיירה במחוז טרנופול שבאוקראינה דהיום, אזור שבעבר נקרא גליציה.

בוצ'אץ' 49°05 - 25°24 נמצאת למרגלות הרי הקרפטים, כ- 135 ק"מ דרומה מלבוב, על גדת הנהר סטריפה מיובליו של הדנייסטר.

מקור השם: כנראה ששם העיר נגזר משם העץ בוק (כפי שבוקובינה הסמוכה נקראת על שם אותו עץ).

במקום בו שוכנת בוצ'אץ היה יישוב ניאוליטי ומאוחר יותר יישוב קלטי.

בוצ'אץ' נוסדה מחדש בסוף המאה ה-16 , אולם בטרם היותה עיר הייתה אחד הכפרים הידועים במבצרו ובארמון שבו. הכפר בוצ'אץ' נמנה עם אחוזותיה של משפחת האצילים הפולנית, בוצ'אצ'קי^[1]. הידיעות הראשונות על משפחת אצילים זו הן משנת 1260 ו-1379 והיא שבנתה לראשונה את הארמון והמבצר. יהודים היו בבוצ'אץ' עוד בהיותה אחוזה, ולאחר שהוכרזה לעיר גדל מספרם. בתעודות רשמיות נזכרת הקהילה היהודית משנת 1500 ואילך.

יתרון המיקום: בוצ'אץ התפתחה כאחת מ"ערי הגשר" באזור, כלומר יישוב שהתפתח כתוצאה מכך שבאזור בו הוא נמצא יש אפשרות מעבר נוח מעל נהר. יישובים אלו הוקמו במקום בו היתה גם אפשרות התגוננות מפני כוחות עויינים, במקרה של בוצ'אץ הנהר סטריפה מהווה מגן הן מדרום והן ממזרח, ממזרח לסטריפה נמצא נחל נוסף - אולחובייץ' ומסביבו ביצות ובריכות המהוות מכשול אף הן, לחיזוק ההגנה ממערב ומצפון הוקמו בה שתי מצודות (Zamek ו- Podzammeczek).

יהודים בעיר: בסקר בבית הקברות הישן (בבית הקברות החדש נקברו יהודים החל מסוף המאה ה-19) של בוצ'אץ' שנערך בשנים האחרונות תועדו ארבע מצבות יהודיות משנת 1587.
בספרו, יוון מצולה, מספר ר' נתן הנובר, עד הראייה למאורעות ת"ח ות"ט (1648 ו-1649), על מלחמות הקוזאקים, העות'מאנים, הוואלכים והטטרים באצולה ובכמורה הפולנית ושלוחיה, החוכרים היהודיים, על יהודים שנטלו חלק פעיל בהגנה ובקרב על ערים רבות בספר הפולני על גבול ערבות הפרא האוקראיניות וביניהן בוצ'אץ', בה לפעמים אף שרתו את התותחים.

בשנת 1672 הכתיב השולטאן העותמני מוחמד ה-4 למלך פולין מיכאל וישניוביצקי, תחת התרזה הענקית שמאחורי הארמון בבוצ'אץ', תנאי כניעה מחפירים וחוזה שלום. פולין ויתרה לעותמנים על פודוליה והתחייבה לשלם מס שנתי. בוצ'אץ' נותרה בידיים עותומניות למשך 27 השנים הבאות עד שבחוזה קרלוביץ שנחתם בשנת 1699 שבה לידיים פולניות.

בשנת 1699 מאשרר המגנאט^[2] יאן פוטוצקי את זכויותיהם של היהודים תושבי בוצ'אץ', משווה אותם לאלו של הנוצרים ואף יוצר הפלייה מתקנת לטובת היהודים. הם רשאים להתגורר בכל חלקי העיר, לעסוק בכל מקצוע, להיבחר למוסדותיה ומחויבים להשתתף בהגנת העיר. היהודים אינם כפופים לבתי הדין העירוניים אלא לשיפוטו של נציגו של פוטוצקי בעיר ואף פטורים ממספר היטלים עקב הנזק הרב שנגרם להם בתקופות המלחמה עם הקוזקים, הטטרים והעותמנים.

בשנת 1772 סופחה גליציה לאימפריה האוסטרו-הונגרית כתוצאה מחלוקתה הראשונה של פולין. עד לסוף מלחמת העולם הראשונה הייתה בוצ'אץ' חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית.

בשבת חזון 1865 עלה באש מרכז העיר, תופעה שכיחה בערי גליציה הבנויות עץ. הקהילה היהודית שישבה במרכז העיר נפגעה קשות. דיווח עיתון המגיד (בעמודו השלישי): 300 בתים עלו באש וכאלף משפחות נותרו ללא קורת גג. 'בית הכנסת הגדול' 'בית המדרש הישן' ובתי מדרשיות נוספים על אוצרותיהם הספרותיים (כרכי תלמוד בבלי וירושלמי בהוצאות שונות, לצד ספרי מדרש , פירוש והלכה, לצד ספרי פילוסופיה מתקופת ספרד, ספרי דקדוק, תכונה והנדסה וכתבי יד ישנים וחדשים, שטרם ראו אור), נשרפו.

בין השנים 1907-1905 יצא לאור בסטניסלבוב ובבוצ'אץ' "דער יודישע וועקער", כתב עת שבועי ביידיש בעריכתו של אליעזר רוקח כאשר ש"י צ'אצ'קס (לימים שמואל יוסף עגנון) שימש כסגן העורך.

להרף עין היסטורי (בין נובמבר 1918 ואמצע שנת 1919) הייתה בוצ'אץ' לחלק מהרפובליקה האוקראינית המערבית העצמאית, ישות מדינית אוקראינית קצרת הימים, במזרח גליציה, בוקובינה וטרנסקרפטיה.

בשנת 1919 עם תום המלחמה הרוסית אוקראינית בוצ'אץ' הייתה לחלק מן הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה.

בשנת 1921 וכאחת מהתוצאות שלהסכם ריגה שסיים את המלחמה הפולנית סובייטית, סופחו שטחי אוקראינה המערבית (ובכללם בוצ'אץ') לפולין. היה זה סוף גלגולה הראשון של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה.

1939-1921 בוצ'אץ' הייתה תחת שלטון פולין כחלק מגליציה המזרחית (אוקראינה המערבית).

בין ספטמבר 1939 ליולי 1941, בוצ'אץ' תחת שלטון סובייטי.

בין יולי 1941 ליולי 1944 שלטו הגרמנים בבוצ'אץ', להוציא 10 ימים במרץ 1944 עת הסובייטים חדרו לעיר.

1991-1944 בוצ'אץ' הייתה תחת שליטתה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה בגילגולה השני.

1991, עם התמוטטות ברית המועצות הייתה בוצ'אץ' לחלק מאוקראינה העצמאית.

השואה ומלחמת העולם השניה

ציון מקום בור הירי על גבעת הפדור שמעל בוצ'אץ' אל תוכו נפלו כ 400 קורבנות ה'רגיסטרציה השניה' באוגוסט 1941.

כפועל יוצא מן הנספח הסודי בהסכם ריבנטרופ מולוטוב לחלוקתה של פולין בין הסובייטים לגרמנים, נכנסו הסובייטים לבוצ'אץ' ב-17 בספטמבר 1939.
תקופת הכיבוש הסובייטי אופיינה בשקט יחסי לעומת הסערה שהתרגשה ממערב. הסובייטים פתחו בהגליה^[3]. לסיביר של קבוצות אידיאולוגיות מתחרות -לאומנים אוקראינים ופולנים, יהודים בעלי נטיות ציוניות, ובעלי הון ואחוזות.

היוזמה והעסקים הפרטיים נוונו בהדרגה והוחלפו בשיטה הקואופרטיבית. מחד פורקה נציגות הקהילה היהודית ומאידך זכו נאמני הקומוניסטים מקרב האוכלוסייה היהודית במשרות בכירות במנגנון הסובייטי המקומי.
מחד נסגרו בתי הספר היהודיים ("תלמוד התורה" ו"תרבות") ומאידך נפתח בית ספר ששפתו יידיש והוסרו מגבלות הנומרוס קלאוזוס שכפה השלטון הפולני על החינוך העל-יסודי.
חופש הפולחן הדתי נשמר, אם כי הוטלו מיסים כבדים על מוסדות הדת.
הביטחון האישי היה בגדר הסביר.
הגרמנים כבשו את העיר ב-5 ביולי 1941, כחלק ממבצע ברברוסה שהיה הפרתו למעשה של הסכם ריבנטרופ מולוטוב.
את זמן הדמדומים בין נסיגת הסובייטים לבין הקמתו של ה"סדר החדש" ההיטלראי ניצלו הכנופיות האוקראיניות הלאומיות למסע של רצח ושוד שקורבנותיו יהודים ברובם.
באוגוסט 1941 הורו הגרמנים על הקמתה של מנהלת היהודים - היודנראט, הזרוע הביצועית שלו - המשטרה היהודית, ו"לשכת העבודה".
כלפי הגרמנים היה היודנראט מחויב לספק כוח עבודה לעבודות שונות בעיר ובמחנות עבודה בסביבה. כן נדרש היודנראט לערוך קונטריבוציות - החרמות של כסף, מיטלטלין ונכסי דלא ניידי מן האוכלוסייה היהודית לטובת מאמץ המלחמה הגרמני. כלפי היהודים היה היודנראט מחויב בפעולות של מנהלה עירונית על כל אגפיה.
במהלך יולי אוגוסט נוספו לאוכלוסיית העיר אלפי פליטים יהודיים הונגריים מהקרפאטרוס ומניין היהודים בעיר צמח לכדי 15,000 נפש.

במהלך שהותם בעיר, זכו הפליטים למחסה, מזון וביגוד מן הקהילה, ביוזמת היודנראט.
כעבור כחודשיים נאספו הפליטים על ידי המשטרה האוקראינית והוצאו אל מחוץ לעיר, יתכן והוטבעו במימי נהר הדנייסטר.
בדצמבר 1941 נלקחו צעירים יהודיים למחנות עבודה בסביבות טרנופול כדוגמת בורקי-ווילקי. קבוצת בנות נשלחה למחנה יאגלניצה.
בבוצ'אץ' לא הוקם גטו במתווה הידוע של סגירת קטע עיר בין חומות וגדרות אלא התפרסם צו (בסוף 1942) שאסר על הימצאותם של יהודים דרומית לרחוב קוליובה והרחובות הממשיכים אותו עד לגשר השחור המוביל מזרחה.
אלפים מבני הקהילה היהודית נרצחו בין השנים 1941 ו-1943 במהלך שתי רגיסטרציות וחמש אקציות שהסתיימו בירי בחוצות העיר, ירי לבורות על גבעת הפֶדוֹר, ובשני משלוחים למחנה ההשמדה בלז'ץ.
ביולי 1943 הוכרזה בוצ'אץ' כיודנריין.
ב-26 במרץ 1944 הצליחו הסובייטים להבקיע את הקווים הגרמניים וכבשו מידיהם את העיר. לא חלפו עשרה ימים והסובייטים איבדו אחיזתם בעיר כפועל יוצא מלחץ גרמני להיחלץ מן הכיתור הסובייטי. העיר נותרה בשליטה גרמנית 4 חודשים נוספים עד לשחרור הסופי ביולי 1944.

במרץ, עם הכניסה הראשונה של הסובייטים, יצאו מן הבונקרים ושאר מקומות המסתור בעיר בין 800 ל-1000 יהודים ששרדו, במידה רבה, הודות לקבוצות ההתנגדות שפעלו בעיר וסביבתה.
הגרמנים, עם כניסתם המחודשת לעיר ולמרות מצבם הנואש בחזית קילומטרים ספורים מן העיר, המשיכו בחשיפת מקומות המסתור של היהודים וחיסולם כך שביום השחרור הסופי ביולי 1944 התברר ששרדו רק כמה עשרות יהודים.
לאחר תום המלחמה בוצע בעיר טיהור אתני כנגד הפולנים.

ההתנגדות בבוצ'אץ' והסביבה

קבוצת פרידלנדר (קומוניסטים)

בראש הקבוצה עמד דוד (דוצ'ו) פרידלנדר (1914 בוצ'אץ' - 1944 בוצ'אץ'). נפל על משמרתו.
גרעין החבורה היה בעל אורינטציה קומוניסטית ועבר במפלגה הקומוניסטית הפולנית שפעילותה הייתה אסורה בתקופת השלטון הפולני.
מספר חברי הקבוצה היה נתון לשינויים ולא עלה על עשרות בודדות של בחורים בשנות ה-20 לחייהם, רובם בני העיר.
כל חבר דאג מבעוד מועד למחסה עבור משפחתו או מי ממשפחתו ששרד את חמשת האקציות והגירושים. ביולי 1943 משהוכרזה בוצ'אץ' כיודנריין ולא היה ניתן להמשיך ולקיים חיים יהודיים לאור היום נכנסו המשפחות (אלו שלא עזבו את העיר לגטו היהודי בעיירות הסמוכות קופיצ'ינצה וטלוסטה) למקומות המחסה.
חברי הקבוצה יצאו לאזורים הכפריים שבפרברי העיר שמטרתם הישרדות למען יוכלו להמשיך ולקיים את משפחותיהם המסתתרות.
הקבוצה, מסתתרת בימים ונעה בלילות, פעלה להשגת מימון, להתחמשות, להצטיידות במזון ולשיחוד האוכלוסייה המקומית (הרוב האוקראיני והמיעוט הפולני) לבל יסגירו את היהודים המסתתרים בקרבם ובסביבתם. כמו כן ניידו את המשפחות ממקום מסתור אחד למשנהו בהתאם להערכת סיכונים של המצב המתפתח. כאשר שוחד והרתעה לא הניבו את התוצאות המקוות ומקומיים חשפו מקומות מסתור ואף רצחו יהודים במו ידיהם, דאגו חברי הקבוצה לנקום במשתפי הפעולה עם הגרמנים למען יִרְאוּ וְיִרָאוּ. הקבוצה בהכירה במגבלותיה נמנעה ממגע עם יחידות גרמניות סדירות.

מפעולות הקבוצה:

פריצה לביתו של הלאנדסקומיסר (הממונה על העיר מטעם הגרמנים), רישארד ליסברג, שלמזלו נעדר מביתו באותו הערב. הוחרמו נשק, מדים וכסף. לא פגעו באשתו וילדיו. פעולה זו עוררה הדים רבים והעצימה את ההילה מסביב ל"כנופיה היהודית" - אחד מכינוייה של הקבוצה בפי האוכלוסייה המקומית. יהושע (אוז'ו) פרידלנדר, אף הוא חבר הקבוצה (אחיו של דוצ'ו המפקד), עבד בבית ליסברג והכיר היטב את המשפחה.
ניסיון להריגת קובלסקי הבן, שחשף מקומות מסתור של יהודים, יחד עם אביו, שגם הוא בתורו נהרג מידי חבר הקבוצה. קובלסקי הבן מתוקף תפקידו כעובד עירייה הכיר היטב את המבואות והמוצאות של תעלות הביוב של בוצ'אץ' ששימשו רבים מהמסתתרים היהודיים.
את נהיובסקי (לוכד כלבים משוטטים מטעם העירייה) חברו של קובלסקי הבן ושותפו לחשיפת בונקרים בהם הסתתרו יהודים חיסלו סמי אלברכט וברל גרוס שלא השתייכו לקבוצת פרידלנדר.
הריגתה של דודזיסקה, אוקראינית מקומית שהסגירה משפחה יהודית.
החרמת כסף מהפולקסדויטשה (פולני ממוצא גרמני), מילר, מרחוב קוליובה.

תנועת המרי (אנשי בית"ר וציונים כלליים)

ארמיה קריובה

ההתנגדות לשלטון הגרמני החלה מיד עם תחילת הכיבוש.
כוח ההתנגדות העיקרי היה "צבא המולדת" (בפולנית "ארמיה קריובה" או AK) הנאמן לממשלה הפולנית הגולה בלונדון ואנטי סובייטי בבסיסו.
עיקר כוח האדם בארגון זה בא מחיילים יוצאי הצבא הפולני, ומתנדבים.
ליהודים היה קשה להשתלב בארמיה קריובה הן בשל האנטישמיות המובנית בחברה הפולנית ששברה שיאים במהלך שנות ה-30 והן בשל הדעה שנפוצה באוכלוסייה הכללית לפיה היו היהודים המסייעים הראשיים למנגנון הקומוניסטי במהלך הכיבוש הסובייטי בשטחי מזרח פולין בשנים 1939 – 1941, דעה שהיה לה על מה להתבסס.
דוד פרידלנדר, ויהודים קומוניסטים אחרים, חברי המפלגה הקומוניסטית הפולנית הפרו סובייטית (החוק הפולני אסר על פעילותה ורדף עד חורמה את פעיליה), התנדבו עם כניסת הסובייטים לבוצ'אץ' להצביע עבורם על גורמים אנטי סובייטים באוכלוסייה כלאומנים פולנים ואוקראינים, והללו גורשו מזרחה, לסיביר.
חלק ניכר מן המנגנון הסובייטי המקומי בבוצ'אץ', מן התחום הכלכלי ועד לרמת ראש העיר, (דוביד אייזיק סגל, קומוניסט שהבריטים גרשו מארץ ישראל בשנות ה-20 בחזרה למקום ממנו בא - בוצ'אץ', שיש המזהים אותו עם דמותו של 'דוד חופשי' ב'אורח נטה ללון' של עגנון, נתמנה על ידי הסובייטים לראש העיר לפרק זמן מסוים) נמסר לידי היהודים הקומוניסטים.
למרות תנאי הפתיחה שהקשו על קבלת יהודים ל-AK, כללה קבוצת ה-AK שפעלה בגזרת בוצ'אץ' בפקודו של Nedzwiecki מספר יהודים למשך תקופה מסוימת וביניהם האחים פריץ (בניו ויאנק) ומשה (מוניו) וייזינגר.
וייזינגר, טכנאי רדיו במקצועו, תפקד על תקן של "קשבנו" לשידורי ה-BBC מלונדון והיה למעשה הקשר היחידי של בוצ'אץ' לנעשה בעולם.
ביולי 1943 התרסק/הופל מטוסו של ולדיסלב שיקורסקי ראש הממשלה הפולנית הגולה. בתגובה וע"פ הנחיות הממשלה הגולה הוחלט ב-AK להפטר מכל האלמנטים החשודים באהדה לקומוניזם ובראשם היהודים.
האחים פריץ הוזהרו מבעוד יום שעומדים לחסלם וברחו. בניו נהרג בניסיון הבריחה ואחיו יאנק הצטרף לקבוצת פרידלנדר שבגופו ששה כדורים.
נאמנותו של וייזינגר היהודי לא הוטלה בספק, (שיתוף הפעולה שלו עם הפולנים החל עוד בתקופת השלטון הפולני בבוצ'אץ' והמשיך בתקופה הסובייטית), והוא המשיך לשרת בקבוצה הפולנית.
נאמר שהרופא רטלסקי מבוצ'אץ' היה איש הקשר של קבוצת Nedzwiecki עם המפקדה של ה-AK.

בני בוצ'אץ' מפורסמים

יוצאי בוצ'אץ בישראל

כמו קהילות רבות נוספות, קם גם ארגון יוצאי בוצ'אץ בארץ. בראש הארגון עמדה בזמנו הגב' היבש, וכיום עומד בראשו מר אנדרמן. הארגון דאג למצבת הנצחה בשדרת הקהילות בבית העלמין, מצבה שלידה מתאספים יוצאי העיר המתמעטים והולכים, מידי שנה לטקס הנצחה.

קישורים:

הערות שוליים

"בוצ'אץ'." ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. 21 אוק' 2006, buchach.

דוצ'ו (דוד פרידלנדר) מול ד"ר זייפר ברנרד

הסכסוך בין דוד (דוצ'ו) פרילדנדר הקומוניסט לבין ד"ר ברנרד זייפר נציג האינטליגנציה בעלת ההון ובעלי המקצועות החופשיים והממונה על "העבודות השחורות" מטעם היודנראט, יכול לשמש כמשל לשסעים החברתיים / כלכליים ואידיאולוגיים בבוצ'אץ.

דוצ'ו, יליד בוצ'אץ' 1914, בן המעמד הבינוני (פועלים וסוחרים זעירים) עבד כאורז ביצים בבית מסחר של זכריה הירשהורן ובניו ששיווקו ביצים תוצרת בוצ'אץ ובנותיה.
אמנם, דוצ'ו היה בהכשרה של בית"ר במנסרות נאדבורנה, בשנים 1929 - 1930 (ייתכן וקיווה להשיג סרטיפיקט ולעלות לארץ באמצעות חברות בתנועת בית"ר) אולם, נראה שהנטיות השמאליות קיננו בו כבר בעת ההיא (או שנכזבה תוחלתו לקבל רישיון עלייה מן המכסה המצומצמת שהעמידה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לתנועת בית"ר) וכשחזר מן ההכשרה הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפולנית (אחד הסממנים לאמונתו החדשה, חדל להשתתף בארוחות החג).
הפולנים אסרו על פעילות של המפלגה הקומוניסטית הפרו סובייטית ורדפוה עד חרמה. פעילים קומוניסטים שנתפסו, נשלחו למחנות של "חינוך מחדש". מי שהודה בהאשמות וזכה לחזור מן המחנות הללו, לא נהנה מבריאות נפשית יתרה.
לייב רייך, צעיר קומוניסט גם הוא, סיפר לאוז'ו (אחיו הצעיר של דוצ'ו), עת נפגשו במינכן לאחר המלחמה - כפליטים, על שתיים מעלילותיו של אחיו, במסגרת הפעילות הבלתי חוקית במפלגה הקומוניסטית הפולנית.
באחת מן הפעולות הללו, טיפס דוצ'ו על עמוד חשמל וגרם לקצר באהל של קרקס שחנה בעיר. בחסות החשיכה שהשתררה פזרו חברי מחתרת אחרים עלונים נושאי תכנים קומוניסטים בקרב הקהל.
באירוע אחר, נתפס רייך עצמו ע"י שוטר ודוצ'ו התנפל על השוטר, הפיל אותו וקרא לרייך להימלט. אך רייך, כיוון שסבל מנכות ברגלו לא נמלט, נאסר, אך לא הסגיר בחקירה את זהותו של דוצ'ו.

הדעה, שנפוצה באוכלוסייה הכללית לפיה היו היהודים המסייעים הראשיים למנגנון הקומוניסטי במהלך הכיבוש הסובייטי בשטחי מזרח פולין בשנים 1939 – 1941, היה לה על מה להתבסס.
עם חלוקתה של פולין בין ברה"מ לגרמניה (ספטמבר 1939, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, קו החלוקה: נהר הסן שחצה את פשמישל) נכנסו כוחות סובייטים לבוצ'אץ. קומוניסטים כדוצ'ו, דונאייר ואחרים, מיהרו ונדבו עצמם להצביע על גורמים אנטי סובייטים באוכלוסייה, כלאומנים פולנים ואוקראינים, והללו גורשו מזרחה, לסיביר. חלק ניכר מן המנגנון הסובייטי המקומי בבוצ'אץ', מן התחום הכלכלי ועד לרמת ראש העיר, (דוביד אייזיק סגל) נמסר לידי היהודים הקומוניסטים.
אוז'ו מספר, שמאוחר יותר, עם פלישת הגרמנים, ניחם דוצ'ו על היזמה הנ"ל, עת המשטרה האוקראינית תרצה את יחסה הרצחני כלפי היהודים, כנקמה בקומוניסטים היהודים שנטלו חלק פעיל, ובהתנדבות, בגרוש הלאומנים האוקראינים לסיביר.
בתקופה הסובייטית עבד דוצ'ו באחד הארטלים של הקואופרטיב למסחר זעיר שהקימו הסובייטים. משנוכח באופן ההתנהלות של המנגנון הסובייטי התערערה אמונתו בדרך הקומוניסטית.

ארבע תקריות מאפיינות את היחסים בין דוצ'ו לזייפר.

תקרית ראשונה:

ביוני 1941, ערב הכרזת המלחמה של גרמניה על ברה"מ (מבצע ברברוסה, תוך הפרת הנספח הסודי להסכם ריבנטרופ - מולוטוב) נשלחו צעירים מבוצ'אץ לעבודות ביצור קו החזית הרוסי אל מול הגרמנים, על הגדה המזרחית של הסן בפשמישל.
דוצ'ו וחברו נשלחו גם הם לעבודות אלו.
לנצ'ה (הלנה לבית קליינר) אשת דוצ'ו בקרה אותו באתר העבודות. בתחילת המתקפה הגרמנית נמלט דוצ'ו בחזרה לבוצ'אץ. גורלו של החבר לא שפר, והוא נפל בשבי הגרמני. בדרך לא דרך הצליח אותו חבר לשחרר עצמו מן השבי וחזר שבור ורצוץ לבוצ'אץ.
באותה תקופה, כבר שלטו הגרמנים בבוצ'אץ', והורו ליודנראט לגייס עובדים לטובת מאמץ המלחמה שלהם (לשם כך הקים היודנראט לשכת עבודה, ה"ארבעטס-אמט"). זייפר בתוקף תפקידו ביודנראט שיבץ את החבר לעבודות כפיה, למרות מצבו הגופני הירוד, עבודות מהן לא חזר.
זייפר יכול היה להימנע משיבוץ זה, ובכל זאת בחר בו, בשל היות החבר קומוניסט וניתן ל"בזבוז" על פי סולם הערכים של זייפר.

באותם ימים דאג דוצ'ו להתחבא ולא התייצב לשתי רגיסטרציות, (רגיסטרציה – כינוס של התושבים בפקודה של הגרמנים כאשר המטרה המוצהרת רישום פרטים) מן הסיבה הפשוטה שהיה מסומן כקומוניסט וככזה היה חשוב כמת בעיני הגרמנים והמשתפ"ים האוקראינים וגם כי אשתו אסרה עליו להתייצב.
אוז'ו, אחיו, חשב תחילה לברוח מזרחה לשטח הסובייטי אולם דוצ'ו שכנע אותו להישאר "כי אין סיכוי לעלות על רכבת אם אינך חייל" וכך קרה שהתייצב לרגיסטרציה השניה (אוגוסט 1941). בתושייה ובחושי הישרדות מחודדים הצליח אוז'ו לחלץ עצמו מהטור שנשלח לבורות הירי על הפדור (386 קורבנות מהנוער והאינטליגנציה של בוצ'אץ'), ע"י כך שברגע של הסח הדעת מצד השומרים העביר את עצמו ובן זוגו (לכל אחד הוצמד בן זוג כדי להקשות על בריחה ולאפשר זיהוי מהיר של אדם חסר) אל הטור השני של הנידונים לחיים, בעלי מקצוע שהגרמנים החשיבו לחיוניים, ששוחררו.
חושיו של אוז'ו נדרכו ונתעורר בו החשד שהרגיסטרציה השנייה לא תגמר ברישום בלבד משראה את מפקד המשטרה האוקראינית – קזנובסקי שולף את בן דודו יעקב אבנשטיין, (אחיין אמו פרל לבית אבנשטיין, חבר היודנראט), מבין שורות אלו שיירו כעבור שעות ספורות ומכניס אותו לבניין המשטרה.
אוז'ו טוען שקזנובסקי פעל במצוות איוון בוביק, ראש העיר, שחב את אי שלוחו לסיביר בתקופה הקומוניסטית ליעקב אבנשטיין וקשריו עם ההנהגה הסובייטית המקומית. אוז'ו מעיד על יעקב אבנשטיין כאחד שידו בכל, קומבינטור בחסד.
בטחונו העצמי של יעקב לא עמד לו מאוחר יותר כאשר באחת האקציות התחייב בראשו בפני השוטר הגרמני הונט שבמקום מסויים לא קיים בונקר מסתור, והתגלה במקום בונקר. הונט ירה בראשו של יעקב שנהרג במקום.
בבוצ'אץ' שררה הכחשה מוחלטת בנוגע לגורלם של הנספים ברגיסטרציה השנייה. למרות שרק דרך אחת הוליכה לפדור ואיש לא שב דרכה, המשפחות בחרו להאמין ל"עדויות" שהנספים נלקחו לעבודות בגרמניה ובמקומות אחרים. עד כדי כך הגיעה ההכחשה, בעידוד מנגנון ההונאה הגרמני, שחבילות עם בגדים ומזון נארזו ונשלחו למחנות העבודה אליהם נשלחו כביכול הניספים.
דוצ'ו דווח ע"י חבר אוקראיני, אותו הציל מגרוש לסיביר בתקופת השלטון הסוביטי בבוצ'אץ', שהיהודים שהועלו לפדור נרצחו.
אוז'ו נשלח ע"י לשכת העבודה של היודנראט לכריית אבנים וסיתותם, במחצבה. אוז'ו נתגלה כמחלץ אבנים מוכשר ושודרג לעבודה בחווילתו הנבנית של הלנדסקומיסר ריצ'ארד ליסברג, אשתו ושלושת בניו.
תפקידו של אוז'ו היה לחלץ אבנים מהתעלות שנחפרו עבור הצנרת. גם בתפקידו זה אוז'ו עושה חיל וליסברג שהתרשם מינה אותו לחצרן הבית. אוז'ו הפך לאיש אמונם של הזוג ליסברג, שחק עם הילדים ואף שמש כרכב הכרכרה הרתומה לסוס פוני שמסיעה את הילדים לטיולים. אוז'ו אף ידע על בגידותיהם של בני הזוג זה בזה. איש נוסף בצוות הבית היה הסייס שטיין שלימים נהרג בהתקלות בלתי מתוכננת של קבוצת פרידלנדר עם שוטרים אוקראינים.

תקרית שניה:

האורדנונג-דינסט (המשטרה היהודית - הזרוע המבצעת של היודנראט) הייתה אמונה על אספקה שוטפת של כוח עבודה למחנות העבודה הגרמנים דוגמת בורקי-ויילקי במחוז טרנופול, ע"פ מכסות שקצבו הגרמנים. בד"כ הא.ד. נהגו לתפוס ולשלוח לעבודות אלה את היהודים העניים ביותר, שלא יכלו לפדות עצמם.
במקרה והגיעו לבורקי יהודים בעלי אמצעים טרח היודנראט לשלוח במקומם, תוך שיחוד שלטונות המחנה, יהודים חסרי אמצעים.
באחת הפעמים הצליח דוצ'ו, שהוא ואוז'ו גם הם נשלחו לבורקי, בזכות קשריו עם רופא המחנה, להחזיר לבוצ'אץ קבוצת יהודים חולים תמורת השוחד ששילם היודנראט וזאת למורת רוחו של זייפר שראה בדלת העם, אבק אדם, "בשר חי" שנועד להשביע את הטורף הגרמני עד יעבור זעם, ובכך להציל את "הראויים להצלה".

תקרית שלישית:

דוצ'ו הוגיע את מוחו בסוגיית מימון רכישת נשק חם לקבוצתו.
עלה בדעתו לפנות בבקשת עזרה לקרוב רחוק אמיד, האופה יעקב מרגלית, שאחיו גדליה היה נשוי לרייזל אחות אמה של גולדה לבית אבר, אמה של הלנה, אשתו של דוצ'ו. (במילים פשוטות, יעקב היה הגיס של דודה של הלנה). למשימה נבחר שלמה מרגלית חבר הקבוצה ובנו של יעקב. לבקשת דוצ'ו (לא נהגו לסרב לבקשותיו אלא להביע תרעומת באוזני אחיו יהושע בתקווה שהאחרון יצליח לשכנע את אחיו) פנה שלמה לאביו יעקב בבקשת מימון אך פניו הושבו ריקם. יעקב הסביר שכספו קודש לבניית בונקר מסתור למשפחת מרגלית בבית של אחד השכנים הגויים.
המשיך דוצ'ו לחפש דרכי מימון ונודע לו שהיודנראט צובר כסף על מנת לממן תוכנית להקמת מחנה עבודה בבוצ'אץ' שיעסיק בעלי מקצוע נדרשים ע"י הגרמנים (וכאלה שירכשו תעודה המעידה על "מיומנויות נדרשות" תמורה לשוחד כזה או אחר) ובכך ידחה את מועד הכרזתה של בוצ'אץ' כיודנריין. (בוצ'אץ' היתה האחרונה בסביבתה להיות מוכרזת כיודנריין ועובדת חיים הייתה, שאחרי האקציות הגסטאפו חוזר לבסיסו בצ'ורטקוב וטרנופול ועם הז'נדרמריה הגרמנית -חיל קשישים- והמשטרה האוקראינית המקומית ניתן להסתדר, החיים נמשכו עבור מי ששרד את האקציה. לעומת זאת תוחלת החיים של יהודים באיזור שהוכרז כנקי מיהודים שאפה לאפס).
פעם נוספת נבחר למשימה שלמה מרגלית שניגש לגזבר היודנראט, הכט, עם בקשה/דרישה למימון. הכט התרגז והודיע ליעקב, אביו של שלמה, שאם קבוצת פרידלנדר לא תרד מהתוכנית הזו הוא יאלץ להכניס לתמונה את דוקטור זייפר (זייפר היה הקבלן ל"עבודות שחורות" של היודנראט). יעקב נזעק להלנה קרובתו למען תפעל אצל בעלה דוצ'ו לביטול התוכנית. דוצ'ו נסוג מתוכניתו זו לבקשת אשתו.
מצד שני התחייב היודנראט לממן רכישת נשק עבור אנשי בית"ר המכונים "תנועת המרי" שגרעינה בבוצ'אץ' ונספחו אליה קבוצות מעיירות הסביבה, כפי שמעיד ע. בזן (וורמן) ברשימתו בספר היזכור של בוצ'אץ' (ע"מ 286).

כך התנהלו העניינים בין אקציה לאקציה עד שכשבועיים לאחר האקציה של ה - 5 ביוני 1943, הוכרזה בוצ'אץ ביוני 1943 כיודנריין.

דוצ'ו ודונאייר הכניסו לפעולה את הקבוצה שקודם לכן נמנעה מלפעול מחשש לפגיעה בבני משפחותיהם. (לדברי אוז'ו, דונאייר היה היחידי בקבוצה שיכול היה לחלוק על דוצ'ו. הקבוצה נודעה כ"קבוצת פרידלנדר", או בכינוייה "הכנופיה", "הקבוצה היהודית") מטרת הקבוצה הייתה לשמר את חיי בני משפחתם של חברי הקבוצה עד ליום השחרור המיוחל ע"י ארגון ובניית מקומות מסתור בעיר, בכפר וביערות, ניוד המשפחות בין מקומות המסתור בכפוף להערכת הסיכונים, אספקת מזון, הפעלת טרור ומעשי נקם בבוצ'אץ' ובסביבה המידית כנגד משתפי פעולה עם הגרמנים.

רבים מיחסים את מספר היהודים הרב יחסית (כ -800), ששרד את התקופה מהכרזת בוצ'אץ כיודנריין ביוני 1943 ועד כניסתם הראשונה של הרוסים לעיר במרץ 1944, לפעילות של "קבוצת פרידלנדר" ואחרים כנגד משתפי הפעולה האוקראינים והפולנים. אוז'ו שמהר להצטרף למשטרה הרוסית עם כניסתם הראשונה וראה את רשימות הניצולים שהחלו להיאסף מאשר שמדובר בסדר גודל של כמעט 1000 איש.

תקרית רביעית:

גם היודנראט לא טמן ידו בצלחת, והכין עצמו ליום שיחוסל מחנה העבודה שאכן הוקם בבוצ'אץ', ושלאחריו תוכרז בוצ'אץ כיודנריין.

בבק היה פועל באחת מאחוזותיה של משפחת האצולה פוטוצקי מחוץ לבוצ'אץ (יתכן ומדובר בכפר Medwedowce). מתוך ראיית הנולד, מסר היודנראט לבבק סכום כסף גדול כתשלום, על מנת לחפור בונקר עמוק שישמש מסתור לחברי היודנראט ובני משפחותיהם.
עם ההכרזה של בוצ'אץ כיודנריין התקבצו לבונקר שבנה בבק, ד"ר זייפר, אשתו וברוך קרמר שהיה מחליפו של מנדל רייך בראשות היודנראט. הבונקר הותקן מתחת לשני מרתפים, כלומר היה במפלס -3.
בראשית 44 החליט דוצ'ו כי הגיע שעת הכושר לבוא חשבון עם ד"ר זייפר, בגין יחסו המפלה ליהודי בוצ'אץ' חסרי האמצעים, ומסירתם בידי הגרמנים ככפרות עבור שכבת בעלי האמצעים היהודיים.
אוז'ו שאל את דוצ'ו האם לא עדיף להמתין לסיום המלחמה על מנת להפרע מאותם אלמנטים שליליים כזייפר. דוצ'ו השיב שעתה עם התקרבות החזית ממזרח הזמן הנכון לסגירת החשבון כי בסיום המלחמה כספו של זייפר ודומיו יחלצם מכל ניסיון להעמידם לדין ולשלם על מעשיהם.
וכך, לילה אחד בראשית 44, בחסות האפלה, קרבו דוצ'ו, אוז'ו, דונאייר, יאנק פריץ ואחרים לבונקר בבית של בבק אשר בפרברי בוצ'אץ.
זייפר פותה לעלות ממקום מושבו במפלס -3 אל מפלס -2 בתואנה שאחד מן החבורה זקוק לטיפול רפואי. אשתו של זייפר שחששה לגורלו עלתה אף היא. הפנסים שבידי החבורה חדלו להאיר ושרר חושך מוחלט במרתף. דונאייר הורה לזייפר לשכב וכיוון כלפיו את רובהו. אשתו של זייפר חוללה מהומה, ואף התנפלה על דונאייר בניסיון לחלץ את בעלה. נורה כדור. משום מה איש לא שמע את היריה. שניים מקבוצת פרידלנדר נפלו לרצפה ורק משנתקלו בגופותיהם נתבררה הקטסטרופה. דוצ'ו המפקד הספיק לשאול בטרם מת: "מי ירה בי"? יאנק פריץ היה הקורבן השני של הכדור הבודד. בדיעבד התברר שדונאייר פלט כדור (הוא נאלץ להודות בכך מאוחר יותר לאחר שבבדיקת מספר הכדורים שנותרו לכל אחד מהחבורה חסר לו כדור באשפתו וריח אבק שריפה עלה מנשקו). פרצה בהלה בקרב החבורה, הן בגלל שחשבו שנורו בנשק עם משתיק קול והן בגלל ששכניו הפולניים של בבק החלו לזעוק לעזרת המשטרה.
הגופות נעזבו במפלס -2 והחבורה נמלטה. הבשורה הגיעה לאוזניה של הלנה, שבאותה העת הסתתרה באסמה של אלמנת שומר היער קוצי'מרסקי מן הכפר טריבוחובצ'ה שבקרבה מידית לבוצ'אץ', עם בתה זהבה. הלנה נאלצה להתאבל על בעלה מבלי להחצין את רגשותיה שמע תגלה קוצ'מרסקי שהאיש ממנו פחדה אינו בין החיים ואז תגרש את הלנה ובתה ואולי אף תסגיר אותם לאוקראינים/גרמנים.

סוף דבר:

הלנה, זהבה, ואוז'ו עלו לארץ לאחר הקמת המדינה.
זייפר, היחיד מבין חברי היודנראט שניצל, הגר לאוסטרליה.
דונאייר נהרג בהפצצה גרמנית, עת נסוג אל מעבר לקווים הסובייטים עם נסיגתם מבוצ'אץ במרץ 44.

בוּצ'אץ'